מצד אחד הכל נורא יקר ובוזזים אותנו מכל כיוון אפשרי, מצד שני אנחנו צורכים יותר מדי שיט והורסים את הסביבה ושוברים את האקלים, מצד שלישי באים עלינו ימי השופינג הגדולים של נובמבר ודצמבר. נחנקנו. והנה, חודש "לא צריכ.ה" של עיריית תל אביב-יפו חוזר בדיוק בזמן כדי להציע אלטרנטיבות מקיימות לחגיגת הקניות החולנית של תחילת החורף.

>> הערב: שוק התקליטים הגדול של תל אביב חוזר. והפעם עם ספרים
>> חיים ביחד אוכלים ביחד: ארוחת השותפות של יפו יוצאת לדרך

זאת כבר השנה הרביעית שהעירייה מנסה לשכנע את הציבור לצמצם את הצריכה במרחב העירוני, כחלק מהפעילות המתמשכת לאורך כל השנה בהובלת הרשות לאיכות סביבה וקיימות,לטובת קידום אלטרנטיבות צרכניות ולעידוד החלפות, תיקונים והשאלות, במטרה להוזיל את יוקר המחיה באמצעות"צרכנות נבונה שמאפשרת לנו ליהנות מהשפע הקיים, להאריך את חיי המוצרים, להתחדש ממה שיש, להוזיל עלויות, וכל זאת תוך חיזוק הכלכלה המקומית, הקהילה ושימור משאבי הסביבה". נשמע נייס? זה באמת נייס.

בין האיוונטים הרבים של החודש תוכלו למצוא אירועי תיקונים, קידום מחסני השאלות ציוד קהילתיים, ארונות נתינה והחלפה קהילתיים ואוטובגד למכירה ואיסוף בגדי יד שניה, ירידי החלפות, גאראג' סייל שכונתי, סדנאות מחדוש בגדים, סדנאות לרכישת מיומנויות תיקון, הרצאות ועוד. כך, למשל, יתקיים כבר מחר גאראג' סייל מסחרר בקומפלקס האדיר התחיה 14, ואילו בשכונת שפירא תהפוך גינת דה מודינה לשוק קחיתני מסחרר.את פירוט כל אירועי החודש אפשר למצוא כאן.

ואם בכל זאת צריך לבחור היילייט: שימו לב לפרויקט אוטובגד המצוין: רכב חשמלי שעובר בשכונות העיר ופותח מרכולתו למכירה ואיסוף של בגדים יד שנייה ומופעל על ידי משתקמי מת"ש. הם מפעילים את חנות האם "אהבה שנייה" (צביה לובטקין 33, כפר שלם), אוספים וממיינים את כל הבגדים שמתקבלים ומכינים ומארגנים את הבגדים לביקור אוטובגד בשכונה הבאה. בכל ביקור ניתן לקנות בגדים במחירים סמליים ולמסור בגדים (באיכות טובה בלבד). שווה לעקוב.

• הבועה
• יוקר המחיה
• עיריית תל אביב
• קיימות
• הגנת הסביבה
• משבר האקלים
• צריכה

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

עם כל הכבוד לכמה שמירי רגב מפחידה – והיא אכן מפחידה, ביחוד את האמנים שידוע שיש להם שתי ידיים שמאליות, אז איך הם בדיוק יעשו כפיים (זה תמיד הדברים הקטנים שגורמים לאמנים להיות נגד המדינה) – היא הבעיה האחרונה של התרבות הישראלית. לפניה יש לפחות בעיה אחת קריטית, שאף אחד לא מדבר עליה: שחוץ מטלוויזית פריים טיים, לא נותרה כמעט סוגה אמנותית אחת שמאפשרת לעוסקים בה להתפרנס בכבוד. אפילו לא הצגות בידור. אפילו לא תוכניות מערכונים. אפילו לא פופ מסחרי מחורבן (אלא אם כן הוא מזרחי, שאז הוא מרוויח גם מהופעות מוזמנות, וגם מקהל שעדיין קונה דיסקים).

[tmwdfpad]

2.

האפשרות של אמן שאיננו כוכב ענק בקנה מידה ישראלי להתפרנס, ולו בדוחק, מאמנותו – נמחקה. אין יותר "רבי מכר"; אין יותר עיתונות כמקצוע; אין יותר פרנסה כמוזיקאי פופ/רוק/ג'ז/קלאסי, או כמחזאי, או כתסריטאי, או ככוריאוגרף, או כבמאי קולנוע, או כשחקן שאינו כוכב. הטלוויזיה דרסה את כולם, ואז האינטרנט דרס את הטלוויזיה, כולם התרגלו לצרוך ערימות של תוכן־זבל בחינם, ומעט הכסף שפעם הוציאו על צריכת תרבות ישראלית, הולך היום לגוגל ופייסבוק.

3.

לא מזמן ישבתי בבית קפה הומה עם בחור שהציע להקים לי אתר. אמרתי שאני רוצה כסף עבור הכתיבה שלי, אחרת לא אוכל לעשות את זה מדי יום. "עשרה שקלים בחודש", אמרתי, "ילך?"
הוא עיקם את פניו ואמר: "שני שקלים, מקסימום."
הבטתי סביבי. אמרתי לו, "זה הקהל שלי – הם מוציאים מאה שקל בממוצע על כל ישיבה בבית קפה. לא יוציאו עשרה שקלים בחודש על כותב שהם אוהבים?"
"לא," אמר, ומשך את כתפיו בצער.
עוד אנו מדברים, והומלס נודף אלכוהול הגיע לבית הקפה, עשה סיבוב, ויצא עם שלושים־ארבעים שקל.
"הם נתנו ארבעים שקל לנרקומן", אמרתי לו, "רק בשביל שיעזוב אותם בשקט – לא יתנו לי עשרה?"
הוא שב ומשך בכתפיו: "לא."

4.

מה שמשאיר אותנו עוד יותר בידיהם של היחידים שיש להם איכשהו עוד קצת כסף – המירי רגבים של העולם. ואני לא נגד להילחם על הכסף הזה. אלוהים יודע שזה גם הכסף שלנו, וששילמנו מספיק מסים בשבילו. אבל אם כבר להיות תלויים בקיסר, אני מעדיף שהקיסר יהיה הקהל. שהוא, אגב, קיסר אכזרי ומטומטם לא פחות מהשלטון, אבל בסופו של דבר הוא גם הילד ששומע את הסיפור לפני השינה. בשבילו כל המאמץ הזה.

כדי שהקהל יחזור להיות הקיסר, הוא צריך לחזור וללמוד איך לשלם בשביל התרבות שלו. אין אמנות בלי כסף. ואם אתה לא משלם בשביל לשלוט במה שנכנס לך לראש, אז מישהו אחר יעשה את זה בשמחה. ואז, הקהל אינו קיסר יותר, הוא עבד – לאלגוריתם של יוטיוב, לתאוות הרייטינג של ערוץ 2, או לצנזורה של שרת התרבות. אין ברירה: צריך לקחת בכוח את מה שצוקרברג גנב לנו.

5.

זה די פשוט, לגרום לאנשים לשלם עבור התוכן שלהם. עובדה שהם משלמים בלי להניד עפעף עבור אוכל משובח, אלכוהול מובחר, בגדים אופנתיים, וגם עבור מבחר אפליקציות סלולריות שישתמשו בהן בדיוק פעמיים בחיים. הכל ענין של תפיסה – מה שווה כסף, ומה לא. ומה ששווה, בדרך כלל, זה מה שאי אפשר להשיג בחינם.

כל מה שצריך זה לבנות במה וירטואלית חדשה. במה שיהיו בה ספרים, מוזיקה, וסרטים. שתאפשר לצרוך אותם בכל מכשיר אפשרי, בכל דרך נעימה שאפשר לחשוב עליה. והחשוב מכל – במה שתגבה תשלום חודשי קבוע מכל מנוייה. תשלום הוגן ולא גבוה, אבל שכולם משלמים אותו. כולם. כל מי שרוצה לשמוע שיר חדש, או לראות סרט חדש. וכמובן, במה שתאפשר לכל יוצר ישראלי להעלות את יצירתו ולהשתתף ברווחים. וזהו. זה הכל. זה כל כך פשוט. כל מה שצריך זה מעט השקעה כספית, ושיתוף פעולה של כל מי שאכפת לו.

ומה, תגידו, עם אלה שלא מוכנים לשלם? שלא מוכנים לשים – נגיד – 50 שקל בחודש, כדי להיות חלק מהתרבות שסובבת אותם? אין בעיה. שימשיכו לראות סרטונים של חתולים ביוטיוב. אבל אם באמת ניצור את המנגנון הכלכלי והטכנולוגי הפשוט, שיאפשר לאנשים מוכשרים להילחם על הקהל שלהם – יכול להיות שהם יגידו דברים יותר מעניינים מ"מיאו". לך תדע. אמנים יש להם יציאות לפעמים, לך תדע.

• אמנות
• רווח
• תוכן
• קבצנים
• צריכה
• פרנסה
• מסחרי
• יצירה
• טור שבועי
• כסף
• מירי רגב
• טורים אישיים ובלוגים
• אנשים
• מנויים
• אירועים בחינם
• תרבות