נמרוד (קיפי) הלברטל

את יקיר ששון הכרתי באחד הביקורים שלו בקול הקמפוס. לא זוכר אם זה היה עם התפוחים או כנגן לווי של זמר או זמרת אחרים… רק שלקראת פרידה הוא זרק לי: יש לי הרכב חדש, אולי נארגן אירוח? מפה לשם, היה אירוח ביג. להרכב קראו רבע לאפריקה.

שירן מוסטובוי

בשנת 2012 זמרת הרקע של בוני פרינס בילי החלה לשחרר מוזיקה משלה. איכשהו במהלך החיפושים השבועיים הקדחתניים אחר מוזיקה חדשה ומרגשת, נתקלתי באנג'ל אולסן ובשירה Sweet Dreams. בתום התוכנית כתבה לי עטר רפפורט (סימון) על השיר וכמה הוא יפה, כך הבנתי כי כנראה שיש פה גילוי. שלא נאמר עילוי, ושאני לא לבד בתחושה. אנג'ל המאנפפת עד עצם היום הזה בלבבותינו.

לאון פלדמן

התחלתי לשדר בקול הקמפוס לפני 25 שנה, אז לך תזכור. אבל לאורך השנים אכן עברו אצלי כמה חברעלך שזה היה להם שידור רדיו די בתולי ומופרע – בין השאר הבילויים, אינפקציה, מרסדס בנד, דף צ'ונקי, שעלת נפוצה, המידנייט פיקוקס ועוד.

גיל רוביו

בשנת 2005, במסגרת "כפר גלובלי", אירחתי מוזיקאי צעיר עם ראסטות מרשימות וסיפור חיים יוצא דופן. האורח בדיוק שחרר את אלבום הבכורה היפהפה שלו, "קולות יהודה", בו הלחין וניגן על כלי שדרש גם הוא הצגה והסבר. מאז הקמנצ'ה הפך להיות כלי שהוא כמעט בן בית במוזיקה הישראלית ומארק אליהו הזניק קריירה מוערכת שכללה ארבעה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה, פסקולים עטורי פרסים וסיבובי הופעות ברחבי העולם. וגם היום יש לו עדיין את אותו מבט סקרן וקצת חולמני שעושה אותו אחד המוזיקאים הייחודיים בסצנה המקומית.

שחר זלצמן

ב-2015 הייתה לי את התוכנית "מודולציה" שעירבבה בין כל מני גוונים של פופ/רוק פסיכדלי מכל הזמנים. באותה שנה, חברי לאולפן השידורים ניר חסון שלח לי לינק לתקליטון חדש שבדיוק יצא בלייבל Stones Throw Records. השם שהיה חתום על המוזיקה – Mild High Club תפס אותי. לחצתי פליי וידעתי שאני חייב לשדר את זה כבר באותו יום. היה שם רק שני שירים אבל הצלחתי כבר לקבל את כל התמונה – המוזיקה נשמעה כאילו זרקו לבלנדר את מק דמרקו וקונאן מוקסין, יחד עם עוד המון שירי איזי ליסנינג משנות ה-50. לא הפסקתי להסתקרן ולחפש עוד מידע על אלכס ברטין (האיש שעומד מאחורי הפרויקט) ובהמשך השנה ,שהאלבום המלא שוחרר, הוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי עד עצם היום הזה.

יוסי חלילי

קצת אחרי שהתחלתי לשדר את "גרוב כבוש", גיליתי בתוך מאגר הרגאיי של הספרייה הדיגיטלית אוסף דאב שמאוד אהבתי. בתוכו הופיע רמיקס מגניב ממש להרכב שבחיים לא שמעתי עליו, קראו לו Binder & Krieglstein והוא למעשה הרכב של איש אחד, אוסטרי מוכשר בשם ריינר בינדר-קריגלשטיין. אז כמובן שבדקתי וקראתי את מה שאפשר היה עליו, וזה לא היה הרבה. כן הצלחתי לגלות את שם האלבום, "Alles Verloren" ("הכל אבוד" בגרמנית), ואיתו טסתי ישר לדיסק סנטר בדיזנגוף (כן ילדים, פעם קנו דיסקים כאלה מפלסטיק עם מוזיקה עליהם). אני עדיין זוכר את הפרצוף של המוכר כשאמרתי לו את השם. למזלי הוא היה מספיק שירותי כדי לקחת טלפון ושם למקרה שיצוץ משהו כזה, ומה אתם יודעים – כמה דקות אחרי שיצאתי מהסנטר הטלפון שלי צלצל. הוא אמר שבדקו ולא ממש ברור איך, אבל יש שם עותק אחד בלבד של האלבום שאני מחפש. כמובן שלא הפסקתי לנגן מתוכו בתכנית ובתקלוטים שלי, וקטע אחד שאהבתי נכנס גם לתכנית הסיום שלי ברדיו. אבל השיא היה שאורי בנקהלטר, העורך הראשי של הרדיו אז, גילה שהשגתי אותו ולא האמין. אני עדיין זוכר את הגאווה בגוף כשהוא ביקש ממני את הדיסק כדי להעתיק. לפי מספר הצפיות בספוטיפיי לא ממש בטוח שגיליתי אותו לכל כך הרבה אנשים, אבל בשבילי זאת היתה אחת התגליות היותר שוות שקול הקמפוס יכלה להציע.

https://www.youtube.com/watch?v=KXlyc9iIMhs

אסף קפלן

המתופף דור קורן, תמיד היה אומר לי: "אני לא אשכח שאתה הראשון שהשמיע אותנו". אני לא אשכח שנתקלתי בציטוט המסקרן שנכתב על ידי העיתונאי בעז גולדברג, משהו בסגנון "הסוד השמור ביותר במוזיקה הישראלית". בימים ההם הייתי מסתובב המון בחנות התקליטים "קצת אחרת" ובדרך לא דרך הגיע אליי האיפי הראשון והסגול (2009) של הרביעייה הקיבצוניקית המשובחת Tree. האחים קורן שניגנו בס ותופים, ביחד עם השירה של בן גולן והקלידים של יאיר ורמוט הביאו סאונד אחר שטרם נשמע כאן עם הופעות אנרגטיות, ג'אמים פסיכדליים שנמשכים לתוך הלילה. הייתה לי הזכות להשמיע אותם ראשון ברדיו, לארח אותם בלייב ולראות עשרות הופעות שלהם. ועד היום הם חלק בלתי נפרדמהתכנית שלי.ואם תתאמצו מספיק תוכלו לתפוס אותם באחד מהברים בעמק חפר.

גלית גרינר

נברתי בשעתו אחרי כל פיסת Deep Funk אפשרית. אלבום מושלם בשם Free Your Mind של הרכב בשם Amnesty, האלבום יצא ב- 73' ונתגלה רק ב-2007, השמעתי אותו ללא הרף בתכנית שלי בוץ ואח"כ הושמע המון בקול הקמפוס ובתחנות אחרות.

עופר רגב

אי שם ב-2008 המפיק המוזיקלי של קול הקמפוס נתן לי EP קטן של בחור מירושלים, "נראה לי שתאהב", הוא אמר. עוד לא הייתה לי תוכנית משלי ובקושי ידעתי מה אעשה ברדיו, אבל אותו ידעתי שאארח. כמה חודשים אחר כך, באירוח השני שלי בתחנה, הגיע אסף אבידן לתכנית שלי "גשם מקומי". אחר כך הוא יצא לעולם הגדול אבל גם לא שכח לבוא להיפרד מהתוכנית שלי כשעזבתי את התחנה בפעם הראשונה. אז אני חושב שמותר לי להגיד שהכרתי אותו קצת לפני כולם.

מסיבת איחוד של שדרני קול הקמפוס לדורותיהם תקיים באוזן, חמישי (22.12) 21:00, 50-80 ש"ח,כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• קול הקמפוס
• רבע לאפריקה
• אסף אבידן
• הבילויים

• Facebook
• Twitter
• Email

זהו, השבוע זה יקרה. המיקרופונים של קול הקמפוס, בתדר FM106 המיתולוגי, ייסגרו בפעם האחרונה אחרי 22 שנות פעילות. מאזינים, עובדים ואינספור אמנים מכל קצוות הקשת המוזיקלית (מקלאברים ואנשי לילה, דרך ראפרים ועד אנשי אינדי ופאנק), כולם היו בניה. רק עובדת אחת בתשלום נשארה בה היום, מנהלת התחנה הדר זילברשטיין (העורך והמפיק הראשי של התחנה, עדי נוי ונמרוד הלברטל, קיבלו את מכתבי הפיטורים בתחילת אוגוסט), מסתובבת בחצי קומה ריקה של אולפני שידורי וחדרי עריכה מיותמים. כך מסתיים מפעל תרבות.

קול הקמפוס החלה לפעול ב־1995, שנתיים לאחר שהוקם החוג לתקשורת במכללה למינהל, לימים החוג לתקשורת הגדול בישראל. סטודנטים עמדו בתור בשביל להיות חלק ממשהו גדול, עכשווי, ברמה שטרם נעשתה פה. הם רצו אמירה משלהם, וחלק לא מבוטל מהם נשאר שם גם הרבה אחרי שסיימו את הלימודים. בכל מקרה כולם רצו לקחת חלק בתחנת הרדיו שחרתה את האנדרגראונד על דגלה במובן הכי עשיר, רחב אופקים ואינטליגנטי, לפני שהביטוי הזה הפך לשמאלץ תל אביבי (מדובר היה, אחרי הכל, ב־1995, 20 שנה לפני רדיו הקצה). והם עשו את זה עם תקציב של כמעט מיליון ש"ח.

"שמעתי על קול הקמפוס בסמסטר הראשון במכללה למינהל, בשיעור יסודות הרדיו", נזכר אסף בן קרת, הקול שמאחורי אספסוניק, תוכנית רוקנ'רול המשודרת בתחנה זה כמעט 15 שנה. "אני תל אביבי כל חיי ומעולם לא שמעתי על התחנה לפני כן, אבל מאותו רגע ידעתי שלשם אני רוצה להגיע. אני זוכר שלא נתנו לי בהתחלה לשדר לבד, ובצדק. הכרתי את החומרים ששידרתי אבל ברגע שהמיקרופון נפתח הייתי בפאניקה מוחלטת. אבל נשארתי. ראיתי במקום שליחות, פלטפורמה למוזיקה שלא הרבה שומעים ולא הרבה מכירים. לפני שלוש שנים פיטרו את הסגל הכי בכיר: (מנהל התחנה) ליאור רחמני, (העורכת הראשית) עדי מור, (העורך המוזיקלי) סער גמזו. זאת הייתה מעין פצצה לפרצוף לכולם. אחר כך פתאום התחילו לדבר על בעיות תקציביות, שאנחנו עול כספי על המכללה. בשלוש השנים האחרונות זה הרגיש כאילו עושים לנו טובה. היו שני מפיקי שידורים ששמרו על התחנה, בשכר מינימום, מתוך אחריות".

"בחרתי להתרכז בחגיגות כי זה כבד עליי", אומרת זילברשטיין, "במסיבה בתדר ביום שבת, במפגש עם השדרנים מכל התקופות. אנחנו מנסים לחלוק כבוד אחרון, ובגדול. לשמוח עם זה". היא ניהלה את התחנה מאז ינואר 2016. כסף גדול לא היה שם. "עברנו יחד תקופה מאוד קשה אחרי שליאור ועדי פוטרו. התחלתי לצלם סרט על התחנה, עשינו תערוכה. הבנתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי שהדבר הזה לא יימחק מהעולם. זה החיים שלי, אני לא יודעת להגדיר את עצמי בלי זה. זה לא רק ללכת לרדיו ולשדר. זו הרוח של המקום והאנשים שלימדו מה זה להיות איש תקשורת שמטיל ספק בדברים כדי שתהיה זווית מעניינת ולא עוד מאותו הדבר".

החרב מעל הראש של קול הקמפוס החלה לרחף בשנת 2014. הלברטל ונוי, שניסו לנווט את התחנה בימים שאחרי קיצוצים ופיטורים מסיביים ("כל אחד מהם עשה תפקיד של שלושה אנשים", אומרת זילברשטיין), עשו כל מה שאפשר כדי שהשידורים יימשכו, אבל התקציבים לא הגיעו והרושם הכללי היה שקברניטי המכללה החליטו לשים את התחנה למצב גסיסה מתמשך. לימודי הרדיו קוצצו מתוכנית הלימודים. זילברשטיין יזמה שיחה עם דיקן החוג לתקשורת, יובל דרור ("אני מאוד מעריכה אותו", היא מבהירה, "הראשון ואולי היחיד שהכי הבין מה זה קול הקמפוס"), אבל לא היו לו בשורות טובות. ההחלטה כבר התקבלה. שבועות ספורים לאחר מכן הגיעו מכתבי הפיטורים.

"זה היה לונה פארק של תוכן, עם מיליון מתקנים שונים. מצד אחד אתה מלמד, מצד שני מעביר סדנאות, מצד שלישי בונה תוכניות ופורמטים, ויש כמובן שידורים, אירוחים, הקלטות, הפקות", מספר ליאור רחמני, שהיה המנהל הנערץ של התחנה בשנים 2005 ל־2014. בשנים האחרונות לקדנציה שלו קול הקמפוס שרדה בהצלחה יחסית את המעבר לראשון לציון (לפני כן ישבה בצפון תל אביב), עם הקמת הלייבל קצר היומין חרקה, הפקות מיוחדות כגון המחווות לאריק לביא ("פרויקט הלביא") ולסשה ארגוב ("מסע אספלט"), שיתוף פעולה דיגיטלי עם עיתון "הארץ" ואפילו רכישה של ניידת שידור. אבל זה לא הספיק. אחוז הנרשמים לחוג לתקשורת פחת מ־900 ל־300. המכללה ניסתה להוריד את סף ההרשמה לחוג, והדבר בא על חשבון האיכות. ברקע התנגן הזמזום הבלתי נמנע שגרס שתחום התקשורת הוא לא מה שהיה פעם. "ב־2014 פוטרנו והרדיו נשאר בלי צוות. משם הרדיו התחיל לספור את הימים אחורה", אומר רחמני, שנמצא כיום בפורטוגל. הוא שינה תחום לחלוטין וכיום מנהל מסעדות פופ אפ ברחבי חצי האי האיברי. הבשורה על הסגירה של קול הקמפוס תפסה אותו בניסיון ראשון להכין עלי סיגר, והוא מודה שעצביו לא החזיקו ומחבת הוטחה אל הקיר. "זאת תחנה שהמהות שלה היא בית ספר, ואז פתאום היו פחות ופחות סטודנטים במסדרונות. זה לא נכון שקול הקמפוס תזדקן. זה לא FM88, כאן אף אחד לא יצא לפנסיה. הבוגרים שם בשביל לתת את האור, הצעירים שם בשביל לתפעל".

בימי השיא שלה ההשפעה של קול הקמפוס השתרעה הרבה מעבר לשערי המכללה. היא עיצבה סצנות מוזיקלית שלפני כן לא היו קיימות כלל בתל אביב או קיימות בקושי. "התחנה יצרה דברים שהיו מאוד אדג'יים", אומר צח בר, מבעלי התדר, שגם שידר בעבר בתחנה. "חזרתי לארץ מניו יורק ב־2002, בשנים שבהן קלאבינג הייתה מילה גסה בתל אביב ומועדונים היו קטנים ולאונג'יים. אבל התחנה התחברה לסצנה של הדינמו דבש, שקידמה מוזיקה אלקטרונית, והיית שומע את המוזיקה בתחנה ואז הולך לשמוע אותה במועדון. הכרתי שם אנשים ששינו לי את החיים".

עדי אולמנסקי, שבימים אלה זוכה להצלחה גם במיינסטרים, מספרת ש"קול הקמפוס הם הראשונים שהשמיעו את Lorena B (להקה שפעלה בתחילת העשור ובה אולמנסקי הייתה חברה – ע"ס), ב-2011. הם נתנו לנו במה כשאף אחד אחר לא האמין בנו. יש להם פינה חמה מבחינתי בלב, וגם לקריירת הסולו שלי הם מאד פרגנו. אני גילית המון המון אמנים מהסצנה הקטנה שיש לנו פה דרך קול הקמפוס".

"עכשיו נשאר רק לקוות שתהיה לזה המשכיות", מסכם רחמני, "הצלחנו להכניס לתקשורת 300 בוגרים. 200 מהם עדיין בעסק. אני רואה כמה השדרנים שלנו עצובים עכשיו. הלוואי, הלוואי שתהיה עכשיו מסגרת חינוכית קטנה שתיתן לדבר הזה להמשיך. זה שכל זה קרה במכללה למינהל זה סוג של נס. הדבר הזה הרבה יותר ב־DNA של מקומות כמו שנקר או בצלאל, איפה שהסטודנטים יותר חתרנים". דור שלם של די.ג'ייז, שהפכו את חיי הלילה של תל אביב למה שהם ושגדלו בקול הקמפוס או עם האוזן דבוקה לתדר FM106, יידעו להגיד שהוא צודק.

[interaction id="59a401d310b9cdab1f1c79ce"]

• מוזיקה
• קול הקמפוס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

גם עברה המפואר של תחנת קול הקמפוס (106FM) לא הצליח למנוע את תהליך הגסיסה. 22 שנה לאחר שהוקמה, אתמול (רביעי) הגיעה ההידרדרות לשיא עם ההודעה על פיטוריהם של שניים מתוך שלושת העובדים הקבועים שנותרו בה. מנהלת התחנה, הדר זילברשטיין, אמנם לא קיבלה מכתב פיטורים לאור חופשת לידה ממנה חזרה לאחרונה, אך עתידה התעסוקתי אינו ברור – כמו גם עתיד התחנה.

קול הקמפוס,השייכת לרדיו החינוכי של קול ישראל בשיתוף המסלול האקדמי המכללה למינהל, הייתה מזוהה לאורך השנים עם קהל מאזינים צעיר ונאמן ומוזיקה אלטרנטיבית. הקיצוצים בתחנה וגל הפיטורים, שהחלו לפני כארבע שנים, עוררו את כאבם של רבים מאנשיה ומאזיניה. "כשאני פוטרתי המצב לא היה מזהיר", מספר סער גמזו, ששימש כמנהל המוזיקלי של קול הקמפוס בין השנים 2011-2013. "זה מקום מורכב, זוהי לא תחנת שידור רגילה. המכללה מממנת את הפעילות שלה החל מלשלם אקו"ם ועד למשכורות. אחרי מעבר בית הספר לתקשורת מתל אביב לראשון לציון המכללה ספגה מכה – והחגורה הלכה והתהדקה. בהתחלה שלחו אותי הביתה, לאחר מכן העזיבו את המפיק הראשי ועובדים נוספים עד שבסוף נשארו שני מנהלי שידורים שעשו את כל העבודה, וגם אותם פיטרו כעת. ייבשו את התחנה.דה פקטו, לא יהיה מי שיפתח את הדלתות ב-1 בספטמבר".

על אף שאנשי התחנה רואים בפיטורים האחרונים, שייכנסו לתוקפם בסוף החודש, גזר דין מוות לקול הקמפוס, במכללה למנהל לא מסרו לעובדים הודעה על סגירתה באופן רשמי – ולדבריהם נתנו לדברים להשתמע מכך. "מהמצב שהיה פעם, שהתחנה הייתה התפארת של המכללה, גם אם היא לא הבינה עד הסוף מה קורה בה, היא הפכה להיות נטל כלכלי", מסביר גמזו, שטוען כי "הייתה דרך טובה יותר להתמודד עם הקיצוצים". לדבריו, מכתבי הפיטורים של מנהלי השידורים ניתנו ונמשכו בחזרה כמה פעמים, וגורמים מטעם המכללה איימו על העובדים שלא להוציא את המתרחש לכלי התקשורת. "יש שם הורים לילדים שמשחקים עם העתיד שלהם. עם כל הכבוד למוזיקה ולאהבה לרדיו, יש פה אנשים שצריכים לאכול".

גם נועה ברודצקי, שדרנית התחנה, הביעה את צערה על המצב בתחנה. "הם נשבעו שזה זמני, שהם מאמינים בתחנה, שהם מאמינים בשדרנים, שהם ימצאו תקציב וייחיו אותה מחדש – כלום מזה לא קרה. למעשה בפועל התחנה המשיכה אך ורק מאהבה של השדרנים וכוחם של אילו שנשארו להשיט את הספינה ולהחיות אותה בגבול האפשר עם תקציב אפסי ושום התקנים לאנשי צוות", כתבה בפייסבוק. "אתמול גילנו שהמכללה הביאה עוד מכה ולמעשה ב-1.9 אין יותר מנהלי שידורים – המשמעות היא כמובן שאין יותר תחנה. המכללה פחדנית מדי בשביל להגיד את הדברים כפי שהם ואפילו לסגור את הגוף הזה בכבוד המגיע לו הם לא מאפשרים, פחד מפרסום רע".

לדברי נועה בגון, ששימשה גם היא כשדרנית בקול הקמפוס, "זאת תחנה שקידמה אג'נדה חברתית וסביבתית גם פוליטית, בלי לפחד. זאת תחנה שידעה לא רק לשדר תרבות, אלא גם לחקור אותה ובטח לייצר אותה". בפוסט שפירסמה בפייסבוק הסבירה: "בסופו של דבר, כבר לפני יותר מעשור היה ברור שצריך לעבור לשידור אינטרנטי ולהתנתק מכבליה של קול ישראל, תחנת האם. אני לא יודעת מהן כוונותיה של המכללה למנהל, חוץ מקבורה לא ראויה וחיסכון בתקציב. אבל אולי עוד יצמח שם משהו חדש וטוב. זה מבאס להבין שקול הקמפוס הגיעה לסופה".

• קול הקמפוס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי

dOP

הבלוק(סלמה 157, התחנה המרכזית החדשה), 23:30, 60־120 ש"ח

מעט אחרי שתיפתח התערוכה של קבוצת Ash בחלל המועדון ייפתחו שערי הבלוק גם לבלייני העיר שמחפשים לראות מטושטש בעיניים, ולא רק יצירות אמנות. בתוך המבוך של הבלוק יחכו להם שלישיית הדי.ג'ייז dOP שנודעים במופע החי והפרוע שלהם, כולל סינטיסייזרים מופרעים וסליז מופרע לא פחות. חוץ מהם תמצאו את Leon האיטלקי, DJ Bone מדיטרויט והרבה תמונות מטושטשות, לפחות בעיניכם.

[tmwdfpad]Red Axes Live Jam

פסאז'(אלנבי 94), 22:00

המסיבות החינמיות של הפסאז' צוברות תאוצה ואלכוהול ומביאות למעמקי אלנבי את כוכבי העמדה הישראלים רד אקסס במסיבת ג'אם חי שתכלול גיבוי מצד Abrão, יובב ארזי ועוד מגוון חברים שמבינים את הקטע. ומה הקטע? ובכן – הקטע הוא פשוט לשחרר את ערב חמישי לחופשי ולראות לאן הוא יגיע. מי כבר מתכנן דברים לאחרי חצות? בואו לשחרר.

שישי

Resistance Friday

אנה לולו(הפנינים 2), 21:00, 10־20 ש"ח

בזמן שבו חצי מדינת ישראל מתפתחת כמו פוקימון נורא לצורת הצל, היתר חייבים להישאר מאוזנים. אי אפשר לתת לאדמה לפעור תהום ביננו, וההתחלה היא בתרבות – הבסיס לכל חברה מתפקדת, או במקרה שלנו – כמעט מפקדת. תאמר נאפר, הראפר הפלסטיני הראשון והמוביל בעולם, יגיע לאנה לולו כדי לנגן את המוזיקה שגידלה אותו – היפ הופ מחאתי, פופ ערבי או סתם סלין דיון. לא יודעים, אולי הוא אוהב סלין דיון. למה שהוא לא יאהב סלין דיון? מה אתם, גזענים?

20 שנים לקול הקמפוס

הדופלקס (הש"ך 10), 22:00, 50 ש"ח

אמת, הקול של הקמפוס כבר לא בשיאו, אבל עם מורשת בת 20 וכמה מהדי.ג'ייז הטובים בארץ בתור אקסים מיתולוגיים, הם עדיין יודעים להרים מסיבה. תקלוטים מפה עד הודעה חדשה מידי ארז טודרס, מארקי Fאנקי, יוסי חלילי, עידן K, רדיוטריפ, ספי ציזלינג ועוד רבים וטובים. זה נחמד לשמוע אותם על הרחבה, ולא רק דרך הרדיו. טוב, על מי אנחנו עובדים? לא קולטים את התחנה הזו בשום רדיו. נסו באתר.

• רד אקסס
• הסופש של ייגרמייסטר
• תאמר נאפר
• קול הקמפוס
• חיי לילה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשישי בערב תיערך בדופלקס המסיבה השנתית של תחנת הרדיו קול הקמפוס, שתציין 20 שנים להיווסדה. בימיו הטובים של הרדיו היו מעורבים בו כ־140 סטודנטים ואנשי סגל, הוא זכה בכמה וכמה פרסים מוצדקים, והמסיבה השנתית שלו הייתה בגדר אירוע חובה לסצנת המוזיקה וללוויינים שלה.

"רק היית אומר שאתה מקול הקמפוס והיית מקבל גיג תקלוט במסיבה", חוגג לאון "נפולאון" פלדמן, מוותיקי התחנה, שכמו רבים מהסטודנטים לבית הספר לתקשורת אז, מעיד על עצמו שבעצם בא ללמוד "רק בשביל הרדיו". בשנה שעברה, במסגרת קיצוצים מרחיקי לכת בבית הספר, פוטרו כמעט כל אנשי הסגל של התחנה, "ללא כוונה להחליפם". על הנייר, כלומר באתר התחנה, הכל נראה כמעט כרגיל: רבות מהתוכניות הוותיקות כגון "נפולאון" של פלדמן, "פילים" של ליאור רחמני, "אור לגויים" של אורלי יעקבי, "אספסוניק" של אסף קרת ועוד רבות וטובות עדיין שם, בצד תוכניות חדשות יותר ומצוינות לא פחות כמו "נאודליקה" של יבגני צ'רטקוב ו"אמנות רדיו" הרדיקלית של מאירה אשר. אבל בפועל, כמו שמגדיר זאת סער גמזו – מי שהיה העורך הראשי מ־2010 ופוטר אף הוא – התחנה "כבר לא נושמת עצמונית אלא מחוברת למכונות".

האם זו תקופת "תוכן מהמם לכל פועל" שהרגה את התחנה שהייתה – ואולי עודנה – הכי חוד החנית של הרדיו בישראל? או אולי היה זה רדיו הקצה שאיגף אותה ממרכז תל אביב? אולי זהו המעבר הגורלי לראשון לציון (בעקבות המכללה למנהל)? ואולי הדור של בני ה־30 וה־40 היום, אלו שיש להם רגל אחת בעידן האנלוגי, נותרו רדיקליים יותר מהסטודנטים הצעירים שאין להם שום עניין במרד אבל הרבה עניין בכסף? ואולי בכלל מדובר במספרים יבשים: פחות נרשמים ללימודי תקשורת, פחות תקציב מוזרם לתחנה? הכל נכון, כמעט.

בשנת 1995 קיבל בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל תדר ממשרד החינוך. "באו סטודנטים וניגנו את השלום חנוך שלהם", מפטיר ליאור רחמני, מנהל התחנה השני והאחרון של התחנה, "היו שם כל השטיקים הרגילים שאת יכולה למצוא בתחנות רדיו חינוכיות והמון שעות פנויות. ואז הגיעו אורי בנקהלטר ושירי פעמוני – שמגישה עד היום את 'אפריקה' – והם התחילו לפוצץ את התחנה במוזיקה – בעיקר אלקטרונית, נינג'ה טיון וכאלה – שנוגנה ברוטציה משבע בערב עד הבוקר. פתאום אנשים שהיו צמאים נורא לקבל כזה רדיו התחילו להגיב. קרה משהו גדול. נוצרה סצנה".

"שילוב של סקרנות וחובבנות", מגדיר את התחנה נדב רביד, שהיה עורך המוזיקה הראשי בתחנה בשנים 2003־2004 וכיום מנהל של הנמסיס, גלגל"צ. גלגל"צ המצליחה, שהוקמה רק שנתיים לפניה, הייתה לקול הקמפוס כעמוד עשן – לא כזה שיש ללכת אחריו, אלא כזה שיש לברוח ממנו.

"הסלוגן של התחנה במשך שנים היה: קול הקמפוס, לא מתחנפים לאף אחד. כלומר, להיות ההפך הגמור מגלגלצ", אומר פלדמן, ורחמני נזכר: "בייחוד בשנים שבהן הכל הלך לכיוון ההפוך: ערוץ 2 הוקם, ספינת השלום הוטבעה, עיתון 'חדשות' נסגר, גלגלצ הוקמה, 88 הייתה בסכנת סגירה תמידית. רצינו להראות שיש עוד אוקיינוס מלא בתוכן ושתרבות הרייטינג אולי שייכת לרוב אבל חייבים להשאיר משהו גם למיעוט. כוחה של התחנה הזאת באמונה השלמה של השדרנים לפתוח ולהיפתח כל הזמן לכיוונים חדשים וגם לשמש סוג של תחנת מעבר ליוצרים. גבע אלון ואסף אבידן הם דוגמה מצוינת לאמנים שקיבלו אצלנו במה ראשונה וביטחון עצמי".

סער גמזו, שהיה העורך הראשי של התחנה בשנים 2010־2013, מחזק: "הבריחה מאזורי הנוחות ומעשייה אוטומטית היא ערך שספגתי בתחנה מהיום הראשון. היה לי חשוב שלא יישמע טון פסקני ומלא בחשיבות עצמית, אלא כזה שמאפשר דיאלוג או לפחות משאיר מקום לספק. קול הקמפוס עיצבה עשרות אנשי תקשורת שלקחו את הרעיונות שלה איתם לתפקידים בגופים שונים. היא הייתה המקום היחיד ברדיו הישראלי שיכולת לשמוע בו מטאל או טראנס בפריים טיים – אנטיתזה לממלכתיות של בית הספר הגדול והוותיק לתקשורת בארץ, גלי צה"ל".

ניב הדס, שהחליף את נדב רביד בתפקיד העורך המוזיקלי, דווקא תופס את קול הקמפוס לא כאנטיתיזה לגל"צ, אלא כהמשך לרוח הגל"צניקית של האייטיז, התקופה היפה ההיא שבה ידע מוזיקלי היה סיבה מספיק טובה להתנשאות: "ידוע שרדיו סטודנטים הוא המסד והטפחות של התרבות האלטרנטיבית בכל העולם. קול הקמפוס הייתה תחנת הקולג'ים היחידה בארץ שהתנהלה לפי העיקרון המנחה הזה, ובמובנים מסוימים ירשה את גל"צ של שנות ה־80, שהייתה סוג של רדיו קולג' על חאקי. בעידן החשוך ביותר של הרדיו בישראל – תקופת האינתיפאדה השנייה, עליית תוכניות הזמריאליטי ושגשוגם של יוצאי בית הספר רימון – היא הייתה המפלט הבודד לחובבי המוזיקה".

"עם השנים קמו לתחנה חלופות", מודה גמזו, "הקהל שלה צמח עם האינטרנט ויודע לבנות לעצמו בכוחות עצמו תפריט מוזיקלי אישי". פלדמן מסכים לקביעה, אבל טוען שדווקא בעידן העודפות יש חשיבות יתר ליד מכוונת: "דווקא בתוך השפע המטורף אין תחליף לפינצטה, לטעם אישי, למידע ולתשוקה שיש לעורך מוזיקלי שרוצה להשמיע וללמוד בעצמו".

מלבד הטעם, אחת מהחוזקות המשמעותיות של קול הקמפוס הייתה החיבור לסצנת האינדי המקומית. תוכניות כמו "אור לגויים" של אורלי יעקבי ו"נפולאון" הביאו ומביאות מדי שבוע את המרכז של השוליים אל המאזינים. "אני הייתי אלטרנטיבה בתוך האלטרנטיבה", מעיד פלדמן, "מסביב הייתה כל האלקטרוניקה, ואני התעסקתי בלארח ישראלים ולהשמיע מוזיקה ישראלית". הכיוון הלוקאלי הלך ותפס מקום נכבד יותר בתחנה, עד שבשנותיה האחרונות לא הייתה רק אכסניה לתרבות מקומית, אלא גם יצרנית שלה. שיתופי פעולה רבים, למשל עם האוזן השלישית ועם בית הספר BPM (שכיום מאכסן את רדיו הקצה), הקמת הלייבל חרקה, הפקה של כמה אוספים, בהם "פרויקט הלביא" שבו בוצעו מחדש שירי אריק לביא ועוד רבים. באופן פרדוקסלי, ככל שנחלשה התחנה כרדיו, התחזקו האגפים היצרניים שלה.

"בסרטי קולג' במעונות יש תמיד מבוגר אחד שנשאר שנים ומסביר איך להתפלח ולהשיג באנג. זה אני. בן 44 ועובד בהתנדבות. בשבוע הבא אני מארח בתוכנית את Tree וחוגג יום הולדת שנה לבת שלי", אומר פלדמן. "המחסור בדם חדש הקטין את טביעת הרגל שהתחנה משאירה והיא עסוקה בלשרוד", מסכים גמזו. מרואיין נוסף שביקש לא להזדהות אומר את הדברים בפשטות מקוממת: "איכות הסטודנטים ירדה עם השנים. על הנייר אני חושב שתחנה כמו קול הקמפוס הייתה צריכה להשתייך למקום כמו בצלאל או שנקר, ולא למכללה למינהל. התחנה מנסה למכור משהו יותר יצירתי, והמכללה היא סוג של מכללת מיינסטרים".

לנוכח אמירה כזאת קשה לא לשאול אם קול הקמפוס לא לוקה באליטיזם או ביוהרה שפשוט לא מתאימים לאכסניה שלה או לישראל.

"אני לא חושב שקול הקמפוס אליטיסטית מדי", אומר נדב רביד, "תלוי איך מגדירים את המטרות שלה. היא בית ספר לרדיו? היא חוצבת נישה מוזיקלית משל עצמה? היא באה לקדם את המכללה למינהל?".

WNYU ו־WKCR (תחנות הרדיו של אוניברסיטת ניו יורק ושל אוניברסיטת קולומביה, בהתאמה) הן מתחנות הרדיו הטובות בעולם, אבל אולי בישראל אין מקום לתחנת קולג' שמנסה להיות משהו מחוץ למגרש ההתנסות המקצועית בשביל סטודנטים?

"תחנת רדיו יכולה להיות משהו קטן, רזה וצנוע. אין סיבה שמכללה לא תחזיק בתחנה כזאת. לא מדובר בתקציבים גדולים ולא חובה שהשדרנים יהיו רק תלמידי החוג לתקשורת. השאלה היא איך הקולג׳ מגדיר את המטרות של התחנה".

"קול הקמפוס בא לעולם כמכשיר פדגוגי, חינוכי ואקדמי. אמנם במהלך השנים הוא התפתח למותג מרשים משל עצמו, אך הוא נועד בראש ובראשונה למען הסטודנטים", אומר ד"ר יובל דרור, דקאן בית הספר לתקשורת והאיש שנאלץ לקצוץ בעצמו בבשר החי של התחנה. "האם בעידן שבו ידו של הווידיאו על העליונה אל מול האודיו יש עדיין הצדקה להמשך הפעלתו של רדיו סטודנטיאלי המשדר 24 שעות ביממה? זו שאלה שבה אנחנו, ולא רק אנחנו, מתחבטים רבות. בבית הספר הוקם צוות שתפקידו למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו את המשך הפעלתו של הרדיו במתכונתו הנוכחית או במתכונת אחרת".

רבים מהמרואיינים פה הזכירו את המעבר לראשון לציון כמכת המוות של התחנה. לאון פלדמן מספר שלהקות לא רוצות להגיע, ופעם אחת הוזמן הטריו קין והבל 90210 אך הגיע רק המתופף.

"ראשית, אני מסרב לקבל את המסגור שבשאלה שמדברת על מכת מוות. שנית, עיסוק במדיה היה באופן מסורתי עיסוק תל אביבי, והמעבר לראשון לציון סימן, כמעט באופן מתבקש, גם שינוי בטעמי הסטודנטים. בעיניי מה שמשפיע על עתידו של הרדיו הוא לא מרחק של שבעה־שמונה ק"מ מתל אביב, אלא שאלות גדולות ועקרוניות יותר כמו מקומו של רדיו אלטרנטיבי, חינוכי וסטודנטיאלי בנוף תקשורתי שונה לחלוטין מהנוף שלתוכו הרדיו נולד. עם השאלות האלו לא רק אנחנו מתמודדים, אלא גם הגדולות, החשובות והוותיקות שבאוניברסיטאות בעולם".

• לאון פלדמן
• ליאור רחמני
• 106fm
• קול הקמפוס
• רדיו
• ניב הדס
• נדב רביד
• סטודנטים
• מוזיקה
• תרבות