מה עוד אפשר להגיד על קוונטין טרנטינו? סרטיו נהפכו לשם נרדף לקולנוע – איכותי ופופולרי כאחד – כבר שנים; דמויותיו יכולות להימצא גם כתחפושות בפורימון בתיכון וגם על חולצות ב-H&M; וגם ברגישויות של ימינו, ועם תדמית לא נקייה כמו שלו, הוא עדיין מביא ישבנים לכיסאות אולם הקולנוע לסרטים שבהם ספיידרמן לא מסתחבק עם הענק הירוק. אבל כמה באמת לא ידוע לנו על האיש שנמצא כל כך הרבה זמן בזרקור הציבורי – ובשנים האחרונות, ספציפית אצלנו (והפרחים לקפה זוריק)? אז לפני שהוא מתחיל להנחות את "המרדף" או מביים את סמואל ל' ג'קסון שר את "מת אב ומת אלול", הנה 8 דברים שבאמת (אולי) לא ידעתם על האקדח המעשן של הוליווד.

1. הבייביסטר המושלם

רשימת הפרויקטים הלא ממומשים של טרנטינו היא כה ארוכה (הרבה יותר מתשעת סרטיו הרשמיים) וכה אגדית, עד שהיא זכתהלערך משלהבוויקיפדיה באורך הגלות. מאפשרויות בלתי נדלות לטייטל "סרטו העשירי והאחרון" ועד רעיונות שדבקים איתו עוד מימיו כמוכר בחנות הווידיאו המקומית. בין הצעותיו של טרנטינו לסרטים תוכלו למצוא עיבוד ל-"קזינו רויאל" (בו התעקש על פירס ברוסנן שוב כבונד), סרט מארוול, סרט "די-סי", סרט "סטאר טרק" (הכי עדכני והכי ממשי בינתיים), אנימה על "קיל ביל", ביוגרפיה על ג'ימי הנדריקס, פורנו רך, קומדיית טעויות סטייל הווארד הוקס ("צער גידול חיות") ועוד ועוד.

למרות שכל אחד מרעיונות אלו היה יוצר לכל הפחות סרט טרנטינו "מיוחד", נדמה כי הביזארי ביותר מביניהם הוא סרט הילדים/משפחה שתמיד חלם עליו: "תמיד רציתי להמציא סיפור שיתאים לסרט ילדים", אמר טרנטינו לעיתונאי המנוח דיויד פרוסט ב-2011, "אני זוכר מהעבודה שלי בחנות וידיאו שאם ילד אוהב סרט, נגיד 'The Mighty Ducks' (סדרת סרטי הוקי מוצלחת – ד"ע), הוא יראה אותו 20, 30 פעמים. הוא יודע את השמות של כל הילדים בסרט, וזה בגדול צופה שאני רוצה בצד שלי! אני פשוט צריך לחשוב על העלילה הנכונה". מה לאיש שהסרט הכי רגוע שלו נגמר בשריפת אדם בחיים ולסרטי "רב-חן" בשבת בבוקר? לא ברור בעליל, אבל אחד יכול רק לקוות שדווקא כאן, הברברן הגדול בתעשייה לא סתם מברבר.

2. !Finish Him

טרנטינו הוא אינו איש של קולנוע בלבד, ופזילתו לכיוון עולם הספרות לאחרונה עם הנובליזציה ל-"היו זמנים בהוליווד" מוכיחה זאת (בדרך עוד עיבוד ספרותי ל-"כלבי אשמורת", למערבון לא נודע, והמילון המלא של סרטיו הבדיוניים של ריק דלטון – לאונרדו דיקפריו – מ"היו זמנים"). אבל דווקא האפשרות לעבוד במדיום שתמיד נראה מתאים ככפפה לבמאי הייחודי בעיקר כל פעם שהדיון על "אלימות במדיה" עלה – משחקי המחשב – התמסמסה קלות. בשנת 2002, כשטרנטינו עבד במרץ על השלמת "קיל ביל", חברת "ויונדי" (כיום חלק ממעצמה בתחום – "אקטיויז'ן-בליזארד") רכשה את הזכויות לייצר משחק על בסיס הסרט, שצאתו לשוק יוצמד ליציאת הסרט. עם טרנטינו כיועץ אמנותי על הפרויקט, ועם בסיס כה עשיר בסצנות לחימה אסתטיות, המשחק של "קיל ביל" יכול היה להיות חלק בלתי נפרד מילדותו של כל אחד בתחילת שנות ה-2000. אבל כמו שאמר חברו הקרוב של קוונטין, "לפעמים חלומות מתגשמים", והפעם הזו לא הייתה אחת מהן – הפרויקט בוטל, אוכסן על המדף וכל מה שלנו נותר ביד הוא כמה דקות דמו מהפרויקט השאפתני.

3. אורות הבמה

דיברנו כבר על הזיקה של טרנטינו לסרטי ילדים או למשחקי מחשב אלימים, אבל מה לו ולשירה וריקוד על במות ברודווי? מתברר שלא מעט. למשך כמה חודשים ב-1998, החליט להפוך לכוכב הבמה – בעיבוד למחזה "בודדה באפלה" מ-1966, שהפך שנה מאוחר יותר למותחן בכיכובה של אודרי הפבורן ובבימויה של בעלה דאז מל פרר, העוסק באישה עיוורת שנאלצת להתמודד עם שלושה פורצים שמתגנבים לביתה כדי למצוא בובה בה מוחבא הרואין. הגרסה הקצת יותר קרירה הזו של "שכחו אותי בבית" הייתה ריסקית עבור מפיקי ברודווי של אותן השנים, והמעורבות של טרנטינו והשחקנית מריסה טומיי (שנכנסה לנעליה של הפבורן) הטו את הכף לטובת הפקת המחזה.

התוצאות לא היו אלו שציפו להם: "ההופעה של טרנטינו גורמת לך לשאול את עצמך למה הוא צריך בכלל סכין כדי לתקוף כדי שהוא יכול להמם אותם למוות עם המשחק העצי שלו", נכתב בביקורת חורכת ב-"New York Daily News", "כבמאי קולנוע טרנטינו הוא אולי אלפרד היצ'קוק החדש, אבל כשחקן הוא מתקרב יותר לאד ווד". ביקורות "אוהדות" אחרות מ-"ניו-יורק טיימס", "אנטרטיימנט וויקלי" ושות' הותירו את טרנטינו הנוקשה, שמראש לא היה בעל ניסיון משחק גדול במיוחד (זכורות ביותר הופעותיו בסרטו של חברו רוברט רודריגז, "מצאת החמה עד צאת הנשמה", ובסרטו שלו, "כלבי אשמורת"), שבור לחלוטין.

הבמאי לא דיבר שנים על החוויה הכואבת, עד לראיון אחד נדיר ל-"וניטי פייר" בו טען כי ניסה לא לקחת את הביקורות ללב, אך "זה היה אישי. זה לא היה על המחזה, זה היה עליי ובשלב מסוים לא היה לי עור פיל מספיק בשביל הביקורת המתמשכת. זה דפוק שאנשים יורדים עליך ככה". מלבד הופעת אורח שולית בעיבוד השולי של החבובות ל-"קוסם מארץ עוץ" (כן, טרטינו צועק על קרמיט), טרנטינו אכן לא חזר לתפקידים רבים מול המצלמה או הקהל מאז, וחבל.

4.כולם שונאים את דיקפריו

החברות של טרנטינו ולאונרדו דיקפריו מעוררת קנאה – משליחת התסריטים של טרנטינו לחברו רק במקרה שירצה לשחק בהם ועד ליהוקו לשניים מהסרטים הזכורים ביותר של הבמאי ("ג'אנגו ללא מעצורים" ו-"היו זמנים בהוליווד"), טרנטינו ודיקפריו משדרים על אותו הגל. ועדיין, הבמאי שידוע באהבתו הגדולה לכל דמויותיו (כן, אותו הבמאי שיצר את האנס "צייד היהודים" לאנדה ואת ביל), נתן את הדמות היחידה שאי פעם כתב ושנא לדיקפריו בכבודו ובעצמו. על דמותו של קלווין קנדי, נוגש העבדים הצ'ארמר אך האכזרי אותו מגלם דיקפריו ב-"ג'אנגו ללא מעצורים", אמר פעם טרנטינו: "אני שונא את קנדי, ואני לרוב אוהב את כל הנבלים שלי לא משנה כמה הם רעים. אני יכול לראות את נקודת המבט שלהם. אני גם יכול לראות את נקודת המבט שלו, אבל אני פשוט שונא אותה מידי. בפעם הראשונה בתור תסריטאי, פשוט שנאתי את הדמות המ****נת הזו". דיקפריו, לעומת זאת, אהב מאוד את הדמות וביקש להצעיר אותה כדי שיוכל לשחק אותה. האם זה טרנטינו שפיתח מצפון, שנאתו הגדול לגזענים או שמא "ריק-רולינג" לחברו הטוב? אין לדעת.

5. בן הזהב

קצת מוזר לחשוב על למה טרנטינו לא השתתף בסבב ההספדים על מותה של אייקון התרבות בטי ווייט שבועות ספורים לפני יום הולדתה ה-100, כי על פניו – מה לעזאזל הקשר כאן? אך לבמאי המפורסם ולתכניתה המפורסמת ביותר של הקומיקאית, "בנות הזהב", היסטוריה ייחודית. "לפני שנהייתי במאי, הייתה לי קריירת משחק מאוד לא מוצלחת", טען לפני מספר שנים טרנטינו בראיון לג'ימי פאלון, "למרות זאת, אחת המשרות שכן קיבלתי… ולא בגלל האודישן המעולה שלי, אלא רק בגלל שהם קיבלו את התמונה שלי ואמרו "יש לו את זה!"… הייתה חקיין אלביס ב-'בנות הזהב'".

הפרק הכפול בו השתתף טרנטינו, שעלה ב-1988, הפך לכה פופולרי עד שהוא צורף לפרק המיטב של התכנית. כך, לאחר שלוש שנים שבהן הפרק שודר מספר פעמים והכניס לכיסו של הבמאי כ-650 דולר, הצליח טרנטינו, למילותיו, להתחיל במסע ההפקה של "כלבי אשמורת". כל פעם שאתם רואים את הארווי קייטל מתבוסס בדמו, תחשבו על טרנטינו רוקד בחליפת אלביס מול בי ארתור.

6. איזה "מין" פאט

הזכרתי מקודם את הכישלון הבימתי של טרנטינו, אך בגזרה הקולנועית – קשה למצוא כאלו; גם סרטיו הפחות פופולריים – כדוגמת "חסין מוות" – עדיין זוכים למעמד קאלט משלהם. ועדיין, דווקא הכישלון הקולנועי הגדול ביותר של טרנטינו הגיע מסרט עליו הוא כלל לא רשום. "איזה 'מין' פאט" ("It’s Pat") מ-1994 הוא סרט המבוסס על דמותה הלא כה מוכרת והלא פוליטקלי קורקט בעליל של הקומיקאית ג'וליה סוויני ב-"סאטרדיי נייט לייב". פאט, דמות אנדרוגינית גוצה שמינה האמיתי אף פעם לא נחשף, מעצבנת אנשים סביבה על ידי אותה "חוסר-החלטיות" שבה.

כך, כשפאט אומר/ת ששמו/ה המלא הוא פאט ריילי, כשמו של מאמן הכדורסל המפורסם של הלייקרס, אך בינו/ה לבינו יש הבדל משמעותי אחד – פאט שלנו אף פעם לא אימן/ה קבוצת כדורסל – קשה שלא לתהות על מה היו כותבי SNL באותה התקופה והאם זה עדיין נשאר בעורקיהם בהתחשב במצב התכנית היום. הסרט היה כישלון חרוץ – ביקורתית וכלכלית – וגם השנים לא היטיבו עם מעברה של הדמות לקולנוע – "איזה 'מין' פאט" הוא בין הסרטים הבודדים שזכו לציון 0% ב-"רוטן טומטוז". מה שעוד יותר מרגיש ביזארי היא החלטתו של טרנטינו לסייע, ללא קרדיט, לכתיבת התסריט, בשנת פריצתו הגדולה עם "ספרות זולה" וזכייתו ב-"דקל הזהב" בפסטיבל קאן ובפרס האוסקר לתסריט המקורי. התשובה של טרנטינו הייתה פשוטה: "אני אוהב את פאט כי הוא/היא כל כך פאקינג מעצבן/ת". דברי חכמים בנחת נשמעים.

7. Come as you are

אייקון גדול אחר של מרדנות ורוח נעורים (ליטרלי) בשנות ה-90 היה קורט קוביין. לכן, מובן שהעריך את עבודתו היצרית והאלימה של ה-"שותף למהפכה" קוונטין טרנטינו. עם זאת, ההקדשה לבמאי על גב העטיפה באלבומם האחרון של להקתו של קוביין, נירוונה – "In Utero"– וההספד והתודה מצד טרנטינו על גב הפסקול ל-"ספרות זולה" לקוביין ושות' ("RIP Kurt") – עדיין נותרת בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. שמועות על בקשתו של טרנטינו מקוביין לגלם את לאנס סוחר הסמים ב-"ספרות זולה" (תפקיד שהלך לבסוף לאריק סטולץ) נפוצו לאחר מותו של קוביין, אך נשארו בגדר שמועות. למעשה, לפי טרנטינו, להקות הגראנג', וביניהם נירוונה, אהבו מאוד את "כלבי אשמורת". "לכן, אני ברשימת התודות שלו – ומעולם לא פגשתי אותו. הוא כנראה אהב כל כך את הסרט שהוא רצה להודות לי". בין אם שיגעון גדלות של טרנטינו או הוקרה אמיתית מצד קוביין, האמת עדיין נשארת עלומה.

8. הרגשה ביתית

אם אי פעם גרתם שם לתקופה, או עברתם באזור, אתם בטח התרגשתם לשמוע שבוטץ' נוסע לעיירה נוקסוויל, או שדמותו של בראד פיט מ-"ממזרים חסרי כבוד", מגיע ממיינדרוויל. אבל רוב הסיכויים שגם אתם לא קלטתם את הרפרנסים הללו ועוד רבים אחרים למדינת הבית של טרנטינו, טנסי. טרנטינו, שנולד בעיר נוקסוויל – העיר השלישית בגודלה במדינה – עזב אותה בגיל 4 בלבד, כשאימו עברה ללוס אנג'לס, אך חזר לעיר לתקופה קצרה בהיותו בכיתה ה'. ועדיין, למרות שסרטיו לא ממש תואמים את הסטריאוטיפ הדרומי של המדינה, טרנטינו דואג להשתיל בכל אחד מסרטיו רפרנס לעירו המקורית או למדינה ככלל: מהמונולוג המפורסם של כריסטופר ווקן ב-"ספרות זולה" על שעון הזהב שנקנה בעיר, עד מיקומה של חוות העבדים של קלווין קנדי בעיר גטלינבורג ב-"ג'אנגו ללא מעצורים" ומיקום העלילה כולה ב-"חסין מוות" בעיר (האמיתית לגמרי) לבנון שבטנסי. מעניין לדעת מה יהיה הרפרנס לטנסי ב-"סטאר טרק".

• המסך
• קולנוע
• צביקה פיק
• קוונטין טרנטינו
• לאונרדו דיקפריו
• קורט קוביין

• Facebook
• Twitter
• Email

קשה לדמיין עולם בלי יוקו אונו כמעט כמו שקשה לדמיין אותו בלי ג'ון לנון. 38 שנים עברו מאז שנרצח והמיתולוגיה סביבו מתוחזקת היטב: החודש צוין יום הולדתו ה־78, והתעשייה חגגה עם ספר ראיונות ותמונות שטרם פורסמו על מאחורי הקלעים של Imagine, סרט דוקו שיעשה אותו דבר, אלבום בהוצאה מחודשת וסיפור על אוננות משותפת שחשף פול מקרטני. אונו משמרת את המורשת של בעלה -החודש פרסמה קאבר לשיר מ־1971 – אבל היא עומדת בזכות היצירה העצמאית שלה. בגיל 85 היא מוציאה אלבום חדש, Warzone, שממשיך את הקו המוזיקלי הלא נגיש שלה: צפירות, שאגות ואזהרות מפני העולם המסוכן שבו אנחנו חיים, בניסיון לערער ולנער את המאזינה – כמו שהיא אוהבת לעשות מתחילת דרכה.

אבל כשמדברים על יוקו אונו, מוזיקה היא לא הדבר הראשון שעולה לראש. שמה הפך למילה נרדפת לשנאה יוקדת ועמוקה – בכל זאת, היא הרי פירקה את הביטלס. לא משנה שהיא התבססה כאייקון בעולם האמנות, לא חשובה החתרנות שלה כאמנית רב תחומית: היא תמיד תהיה זו שבמו ידיה השמידה כביכול את הפלא התרבותי הגדול ביותר של המאה ה־20. לאונו לא אכפת מכל זה והיא ממשיכה לפעול. בשנים האחרונות היא מגיעה לקהל חדש: אלבומיה משנות ה־70 יוצאים במהדורות מעודכנות והיא משתפת פעולה עם יוצרות שהושפעו ממנה. באלבום Yes, I'm A Witch שיצא ב־2016 היא שיתפה פעולה עם בנותיה הרוחניות: קתלין האנה (ביקיני קיל, Le Tigre), פיצ'ס וטיון יארדס. עבורן היא אייקון של התנגדות – גיבורת תרבות שהצליחה אף שהעולם כולו היה נגדה.

עוד כתבות מעניינות:
הפופ מתנתק מהפנטזיה ומתחיל לדבר על בעיות נפשיות
25 שנה ל"ראש בלטה": מלכה שפיגל בריאיון נוסטלגי
לורי אנדרסון צוללת לתוך הייצוגים הווירטואליים שלנו

קל לשנוא את יוקו אונו. היא מעולם לא ניסתה להתחנף למיינסטרים, האמנות שלה לא קלה לעיכול, המוזיקה שלה משונה ואין לה עניין במכירות או בטרנדים מוזיקליים. חלק מהעבודות שלה לא קלות לצפייה עד היום – בפרפורמנס Cut Piece מ־1964 למשל, היא הזמינה את הקהל לחתוך את הבגדים שלה מעל גופה באמצעות מספריים. בכך היא שברה את המחיצה בינה לבין הקהל וחשפה את התשוקות הסמויות שלו להרע לגוף הנשי, לחשוף ולפצוע אותו. נוסף על כך היא חוותה לא מעט גזענות: היותה יפנית, ולכן "זרה" ופולשת, מייצגת את האחר המוחלט והמאיים.

"יוקו אונו אמנית נפלאה, אבל היא אמנית אוונגרד ורוב האנשים שונאים אוונגרד", מוסיפה המוזיקאית והעיתונאית שרון קנטור. "לעומתה, לינדה מקרטני היא אישה שקל לאהוב. אונו באמת שינתה את לנון – זה אמנם היה שינוי שהוא רצה וחיכה לו, אבל מיליוני מעריצי הביטלס באמת התבאסו. קריירת הסולו שלו הייתה נפלאה והוא התפתח, אבל מיליוני מעריצים מרגישים שאבד מה שהיה". לנון עצמו שנא את הביקורת המתמשכת על יוקו: בספר All We Are Saying: The Last Major Interview with John Lennon and Yoko Ono, מספר דיוויד שף שהוא זוכר שלנון ממש קפץ במטבח, טיפס על המקרר מרוב זעם ואמר: "כל מי שטוען שיש לו איזשהו עניין בי כאמן עצמאי, או אפילו כחלק מהביטלס, לא הבין אותי מעולם אם הוא לא מבין למה אני עם יוקו. ואם הם לא יכולים לראות את זה, הם לא יכולים לראות כלום".

תסמונת יוקו אונו באה לידי ביטוי גם במערכת היחסים הרעילה בין איש הסקס פיסטולס סיד וישס לבין נערת הפאנק ננסי ספאנג'ן. כמו אונו, גם היא הייתה זרה – אמריקאית באנגליה – וגם היא הואשמה בסירוס היצירתי של הגאון המתוסכל. בספר The Sex Revolts מתארים סיימון ריינולדס וג'וי פרס את הכעס כלפי ספאנג'ן: "היא הייתה מעין תחליף אם, היא חנקה את וישס, הפנתה אותו נגד החברים שלו ללהקה, גרמה לו להתמכר להרואין והאכילה את החולשות שלו – או כך טענו רבים במחנה הפיסטולס". זה נגמר בטרגדיה כשווישס דקר למוות את ספאנג'ן בת ה־20 בבית מלון בניו יורק ב־1978. הוא מת ממנת יתר בזמן ההמתנה למשפט.

לאב, סיפור שנאה

במובנים רבים ממשיכת דרכה המובהקת של אונו היא קורטני לאב. כמוה, גם היא הפכה לאלמנה מפורסמת. בניגוד אליה, לאב מואשמת במותו של בעלה, סולן נירוונה קורט קוביין. הסרט התיעודי "קורט וקורטני" והספר Love and Death הם תוצרים של תיאוריות קונספירציה רבות הממשיכות לשגשג – טענות על אופייה הרצחני של לאב, זיוף מכתב ההתאבדות של קוביין ועוד – ומשכנעות רק את מקהלת השונאים. קל לראות שדרכו של קוביין אל סופו הטרגי נסללה הרבה לפני שלאב נכנסה אל חייו, וכי ההאשמות צבועות בגוני האבל על מותו של נביא הגראנג' האהוב. קנטור מוסיפה ומחדדת: "כשקורה אסון צריך לחפש אשם. נדבקו לדמות של אישה חזקה שהייתה בסביבה, מעין לילית. במקרי התאבדות אנשים חושבים שבן או בת הזוג צריכים היו לעשות יותר כדי למנוע אותה, בייחוד במקרה של כוכב בסדר
גודל כזה".

בדומה לאונו, גם את לאב קל לשנוא. אסתטיקת הקינדר־הור שגנבה מלהקת בייבז אין טוילנד והטרמינולוגיה המהפכנית שאימצה מהריוט גירל (Riot grrrl) נתנה לתקשורת בדיוק את מה שהיא רצתה. עם איפור העיניים הכבד והשמלה הילדותית היא הציגה דימוי מטריד ופוטוגני: ילדה־זונה תמימה, מלאכית תכולת עיניים עם ליפסטיק מרוח וגרבוני רשת שמוחה על אובדן הילדות של נשים, שנאלצות להפנים את תפקידן כיצורים מיניים כבר כילדות. בעוד החברות בתנועת ריוט גירל (בהן הלהקות בראטמוביל וביקיני קיל) סירבו להתראיין מחשש שהמסר הפמיניסטי שלהן יעוות, לאב תבעה לעצמה את אור הזרקורים שחברותיה האידיאליסטיות דחו. לאב הפכה לגיבורה פמיניסטית, קולן האבוד של הטינאייג'ריות המתוסכלות של שנות ה־90. ההצלחה המשמעותית שלה כמוזיקאית וככוכבת הוליוודית מעוררת זעם סקסיסטי עתיק.

קים גורדון, סולנית ובסיסטית סוניק יות', כתבה בספרה האוטוביוגרפי "בחורה בלהקה" על הרגע שבו הבינה שלאב הרסנית עבור קוביין. בטקס האשכבה שלו היא חשה שלאב הופכת לאלמנה הקדושה – תפקיד חייה המשלב בין ידוענות לקלון. זו עוד סיבה לאנטגוניזם שמייצרת לאב: היא לא מתביישת לנצל את ההתעניינות התקשורתית בקוביין כדי לקדם את מטרותיה המקצועיות והאישיות. דבר לא עומד בדרכה והטוטאליות שבה היא מסתערת על העולם והחיים מאיימת – החברה לא מצפה מנשים להחצין את האמביציה שלהן בצורה כל כך חסרת בושה. בדומה למדונה, לאב מעולם לא הסתירה את העובדה שתעשה הכל כדי לקבל את מה שהיא רוצה.

החיבה של לאב לאור הזרקורים משותפת לה ולאונו. החודש עלה שמה לכותרות בהקשר ביזארי: כוכב הנוער רוס באטלר ("13 סיבות", "ריברדייל") נאלץ להכחיש את ההאשמה לפיה לאב שכרה אותו כדי לרצוח את בעלה לשעבר של בתה, פרנסיס בין. ההאשמה הגיע מכיוון האקס, אייזיה סילבה, שקיבל בגירושים את הגיטרה המפורסמת ממופע האנפלאגד של נירוונה ב־MTV. הוא טוען שהשלושה מנסים לגנוב ממנו את הגיטרה, ובכך כתב עוד פרק בסאגה הדרמטית הבלתי נגמרת שהיא לאב.

אונו ולאב עושות עוד דבר שמגביר את האנטגוניזם כלפיהן: הן מעמתות אותנו עם הצדדים השמרניים שאף אחד לא רוצה להודות שקיימים בו, מה שמגביר את הקושי לעכל אותן. אונו, עם השיער הפרוע והלא מטופח, היעדר האיפור והבוש חסר הבושה שהתהדרה בו בשביתת המיטה עם לנון, מאותתת בכל דרך אפשרית שהיא לא שמה עלינו זין. לאב משיגה את אותה המטרה בדרך הפוכה: עם חזה הסיליקון, השיער המחומצן והאיפור המוגזם היא מייצרת הקצנה של אידיאל יופי הוליוודי ומגלמת קלישאה של זוהר. כמו מרילין מונרו ג'אנקית, או גלגול של ספאנג'ן, היא זורקת לנו בפנים את כל מה שאנחנו מחשיבים כנוצץ, כאומרת לנו: זה באמת מה שאתם רוצים?

• קורט קוביין
• יוקו אונו
• קורטני לאב
• סיד וישס
• רוס באטלר
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

Os Mutantes (המוטנטים) היא מהלהקות הבולטות והמשפיעות ביותר שהוקמו בשנות השישים בברזיל. הלהקה, ששילבה פסיכדליה, מוזיקה נסיונית, טרופיקליה ורוק מתקדם, נחשבה לחתרנית ויוצאת דופן. כעת, הלהקה בראשותו של הזמר והגיטריסט סרז'יו דיאז מגיעה להופעה אחת שתתקיים ב-23 בנובמבר בבארבי בתל אביב.מחיר כרטיס במכירה מוקדמתיעלה 139 ש"ח ו-160 ש"ח בקופות ביום המופע. על ההפקה חתומים ZUZZ Agency (אוהד עזרתי) ו-Auris Media (ויקטור לוין) אשר חתומים השנה על הגעתם של Low, בן פרוסט ועל הגעתה הצפויה של Unknown Mortal Orchestra.

אוס מוטנצ'ס הוקמה ב-1966 בסאו פאולו על ידי סרז'יו דיאז בפטיסטה, אחיו הבסיסט והקלידן ארנלדו בפטיסטה והזמרת ריטה לי. הלהקה פרצה כחלק מתנועת הטרופיקליה שהנהיגו ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוזו (ואף הופיעה איתם טרם נעצרו והוגלו על ידי המשטר הצבאי) וזכתה להכרה נרחבת כששילבה את ההשפעות המערביות ואהבתה לביטלס עם המוזיקה הברזילאית. אלבום הבכורה שלה יצא ב-1968, ועד 1972 הקליטה ארבעה אלבומים נוספים שהפכו אותה ללהקת הפסיכדליה הנחשבת ביותר בברזיל, כזו בעלת השפעה עולמית.

במהלך השנים השפיעו דיאז וחבריו ללהקה על טעמם המוזיקלי של אמנים צעירים בתחילת דרכם ובהם הפליימינג ליפס איתם אף הופיעו בעשור הקודם, דייויד ברן (Talking Heads) שקידם ותמך בלהקה דרך הלייבל שלו "Luaka Bop". קורט קוביין שלח לחברי הלהקה מכתבים אישיים בהם ביקש שיתאחדו ב-1993, אוף מונטריאול שיתפו איתם פעולה במופע צדקה ובק קרא לאלבומו "Mutations" על שם ההרכב – ואף הקדיש את הסינגל "Tropicália" ללהקה האהובה.

האלבום החמישי של המוטנטים, "Mutantes e Seus Cometas no País do Baurets"("המוטנטים וכוכבי השביט שלהם בארץ הג'וינטים"), ראה אור ב-1972 והיה האלבום האחרון שלהo בהרכב המקורי. קצת אחרי צאתו ארנלדו בפטיסטה איבד את זה עקב שימוש מוגזם ב-L.S.D. שני חברים נוספים שהצטרפו בשנים הראשונות עזבו גם הם, וכך עשתה גם הזמרת ריטה לי. ההרכב המשיך לפעול עד 1978, בראשותו של סרז'יו דיאז, והוציא שני אלבומים נוספים שפנו לכיוונים של רוק מתקדם.

עשרות שנים אחרי, ב-2006, לרגל תערוכת טרופיקליה שהתקיימה בברביקן בלונדון, התאחדה הלהקה לראשונה מאז שנות השבעים בהרכבה המקורי, למעט המוזיקאי והמפיק לימינייה והזמרת ריטה לי שהוחלפה בזמרת זלדה דאנקן. שנתיים אחר כך יצא השיר הראשון שלהם מזה יותר משלושים שנה וב-2009 ראה אור אלבום ראשון אחרי 35 שנה שהלהקה לא הקליטה אלבום חדש. האלבום האחרון שלה, העשירי במספר, יצא ב-2013 ובשונה מקודמיו רובו באנגלית.

קשה להאמין שאנחנו זוכים בהזדמנות לחוות את הלהקה הכל כך משפיעה ומיוחדת הזאת בהופעה חיה, ועוד בארץ. שמחה גדולה.

• פליימינג ליפס
• אוס מוטנטס
• אוהד עזרתי
• zuzz
• קייטנו ולוזו
• פסיכדליה
• בק
• בארבי
• הופעה
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• קורט קוביין
• תרבות