הכתבה פורסמה במקורבאתר החדש שלנו, "הספוילר"– ותראו תראו

עוד לפני שהצופה הראשון נכנס להקרנה של "משחקי הרעב", השבוע לפני עשר שנים, היה ברור לכל שמדובר באחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה. ובהתאם, בסוף השבוע הראשון לעלייתו הסרט רשם את הפתיחה הגדולה ביותר עד אז לסרט שאינו סרט המשך, אבל קשה לומר שהוא הגיע משום מקום. מבחינת לא מעט צופים ועיתונאים, "משחקי הרעב" היה מעין סרט המשך – היורש של "הארי פוטר" ו"דמדומים", סדרת ספרי הנוער הבאה להפוך ללהיט קולנועי מטורף.

להמר על ההצלחה של "משחקי הרעב" ב-2012 היה נו-בריינר – סדרת הספרים מכרה היטב, הז'אנר היה טרנדי והקאסט היה צעיר וחתיך. אבל בדיעבד, אחרי שכבר ראינו עד כמה מחוספסת ופוליטית הסדרה נשארה עד הרגע האחרון, אפשר לומר שזה גם היה הימור אמיץ. העיבודים נשארו פחות או יותר נאמנים לספרים, לא שינמכו את התוכן כדי לנסות לקלוע לטעם המיינסטרימי (*אהמ* פרסי ג'קסון *אהמ*) והמשיכו למכור להמונים מוות, אלימות וגיבורים יפים שרצים למקלט בזמן הפצצות. וההמונים קנו.

>>>10 סרטים שכדאי לראות בקולנוע ברגע זה ממש

גם "הארי פוטר" ו"דמדומים" היו אפלים, אבל מזווית מאוד מסוימת. היו בהם אלמנטים של אובדן התמימות, התבגרות שלוקחת קצת זמן, מעבר מהשגרה האפורה אל עולם קסום נסתר שיש בו יופי וגם סכנה. קטניס מ"משחקי הרעב", לעומת זאת, גדלה בעוני, נאבקה כדי לשרוד, עד שיום אחד כיוונו אליה מצלמות והתחילו להמר מתי היא תמות ו/או איך היא מתכננת להרוג ילדים אחרים.

בסופו של דבר יצאו לאקרנים ארבעה סרטים על פי שלושת ספרי "משחקי הרעב". כולם הפכו לשוברי קופות והיו בין עשרת הסרטים המצליחים בעולם בשנת היציאה שלהם. אך ההשפעה התרבותית שלהם לא הסתכמה בבוכטות של כסף – קודם כל, כי הם הפכו את ג'ניפר לורנס לכוכבת, ואת דמותה של קטניס לאייקון. בתקופה שגיבורת אקשן הייתה מאורע חריג הרבה יותר, קטניס נכנסה מיד לפנתאון. היא הייתה מגניבה, חזקה, ערכית וחכמה, עם לוק ייחודי שמזהים מיד, אבל גם צד פגיע ורגיש שקל להזדהות איתו ולהתחבר אליו.

מחוץ לזירת המשחקים, לורנס הפכה לבחורה הכי קולית בעולם, זאת שעושה צחוקים בראיונות ונופלת במדרגות בטקסי פרסים ("אופטימיות זה שם המשחק", שזיכה אותה באוסקר ראשון, יצא כמה חודשים אחרי "משחקי הרעב"). מאז הקריירה שלה הספיקה לדעוך, עד שלאחרונה היא רשמה מיני-קאמבק עם תפקיד ראשי חמוד ב"אל תסתכלו למעלה". לפני כחודש היא גם הפכה לאמא, להבדיל.

כמו כל הצלחה, אחרי "משחקי הרעב" הגיעו כמה וכמה כותרים עם וייב דומה באופן חשוד: "מפוצלים", "הרץ במבוך", "המעניק", "המשחק של אנדר" ו"הגל החמישי", חלקם עיבודים לספרים חדשים וחלקם של ספרים ותיקים יותר שנשלפו מהארכיון כי התאימו לטרנד. ספרי נוער מז'אנרים אחרים ממשיכים לעשות את המעבר לטלוויזיה ולקולנוע, אבל תת הז'אנר הספציפי של סרטי נוער דיסטופיים או פנטסטיים די מיצה את עצמו אחרי ש"משחקי הרעב" נגמרה. הנפגעת העיקרית הייתה סדרת "מפוצלים" – הספר האחרון בסדרה פוצל לשני סרטים, אך החלק הראשון היה פלופ כל כך מביך שפרק הסיום כמעט עבר לטלוויזיה, ואז נגנז סופית.

>>>הולכים לעיבוד: מאיפה הוליווד עומדת לשלוף סיפורים ב-2022?

הדיסטופיות האפלות עדיין איתנו, אבל עכשיו הן מיועדות למבוגרים – מ"סיפורה של שפחה" דרך "רכבת הקרח" ועד "תחנה 11". גם הנוכחות של עלילות "באטל רויאל", כמו הסרט היפני ש"משחקי הרעב" קצת גנבה לו את השטיק, בולטת באופן מפתיע – ע"ע פורטנייט, "הטיהור" ו"משחק הדיונון". זאת ועוד, לפני כשנתיים יצא לאור ספר חדש בסדרת "משחקי הרעב", פריקוול שהתמקד בדמותו של הנשיא סנואו עשורים לפני עלילת הסדרה המקורית, ועיבוד קולנועי שלו כבר נמצא בעבודה.

אך הדבר הכי משמעותי שהשאירה אחרי הסדרה, באופן מפתיע, הוא עולם מושגים חברתי-פוליטי. "משחקי הרעב" היא כמו מבוא לתודעה מעמדית, Eat The Rich לחטיבת הביניים. קל ללמוד ולנתח בעזרתם נושאים מורכבים כמו פערים בחברה או פרופגנדה. יותר מזה, הצדעת שלושת האצבעות, סמל למרד שמובילה קטניס בסדרה, חילחלה גם למחאות אמיתיות, למשל בתאילנד ובמיאנמר.

בכל הקשור לאקטיביזם, הסרטים יצאו בתזמון מושלם – מעט אחרי שאוקיופיי וולסטריט, האביב הערבי, מחאת האוהלים הישראלית ומחאות נוספות הפכו את הפערים הכלכליים בחברה לנושא בוער יותר משמלת הלהבות של קטניס. העיסוק בנושאים האלה לא גווע, לא בקרב הציבור ולא במדיה שהוא רואה (שלום רב לכם, "הלוטוס הלבן", "יורשים", "פרזיטים" ועוד איזה אלף כותרים מהשנתיים-שלוש האחרונות). "משחקי הרעב" לא המציאה כלום, אבל דיברה את השפה הזו ברהיטות – היא התחילה כסוג של סאטירה ובהמשך ליוותה מאבק עממי משלב ההצתה ועד להפלת המשטר וההתמודדות עם ההשלכות. לא מבינים למה דור ה-Z כל כך מעורב פוליטית? תראו על איזה אסקפיזם גידלו אותם.

רוצים עוד כתבות על קולנוע?בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• קולנוע
• סרטים
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• נוער
• בני נוער
• קטניס אוורדין
• טיים אאוט סופ"ש
• טיים אאוט סופ"ש: גיליון 887

• Facebook
• Twitter
• Email

זה נחמד שיש לך עבודה מגניבה, למשל להיות אחת המעצבות בחברת נעליים גדולה ומוכרת. זה עוד יותר נחמד אם דווקא את הדגם שאת עיצבת, אחת ההפקות ההוליוודיות הגדולות והמוכרות בעולם – למשל, "משחקי הרעב: עורבני חקיין" – משלבת בסרטה. דגם סקאוט המחודש, שהוא למעשה גלגול של הדגם המצליח משנות ה־70, עוצב על ידי המעצבת הראשית של נעלי דפנה By Naot, שירלי גוריאל, שהשתלבה בעברה בשלל הפקות בינלאומיות וקטפה את פרס אופיר בקטגוריית הסטיילינג על עבודתה בסרט “סיפורי תל אביב".

הפעם אור הזרקורים הגיע מכיוון הוליווד. זה קרה כאשר יועץ ההפקה לענייני מלחמה המליץ על נעליים שנמצאות בשימוש השייטת הישראלית זה שנים, הודות לכך שהן מתייבשות מהר. הגורמים הנכונים התרשמו והתחדשו ב־660 זוגות חדשים. כשקיבלו את שיחת הטלפון מההפקה, בתחילה סברו אנשי חברת הנעליים כי מדובר במתיחה.

מה ההרגשה כשהפקה בסדר גודל כזה בוחרת דווקא בבייבי שלך?

גוריאל: "מבחינתי, תקעתי יתד עם דגל ישראל בעולם. הרבה ליינים שלי מצליחים בחו"ל, למשל מגפי גשם שנמכרים ביפן בטירוף, אבל ספציפית בסקאוט אני תמיד האמנתי, ועכשיו הוא קיבל את החיזוק ואת הבמה".

פזלת פעם לעבודה בחו"ל? נראה שיש לך עין לשווקים זרים.

"הייתי בחו"ל כמה וכמה שנים והחלטתי לחזור. אני גאה להיות חלק ממשהו שעובד בחו"ל דווקא בזמן שאני פה בתל אביב".

צפית בסרט?

"ברור, איזו שאלה! מאוד אהבתי את הסטיילינג".

• אנשים
• שירלי גוריאל
• טבע נאות
• הנעלה
• ללא גבולות
• קטניס אוורדין
• עורבני חקיין
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• אופנה
• נעליים

• Facebook
• Twitter
• Email

"ההנחה השגויה בהוליווד היא שאם כותבים סיפור 'פמיניסטי', האישה צריכה לתת בראש ולנצח. זה לא פמיניסטי, זה מצ'ואיסטי". את הדברים האלה אמרה נטלי פורטמן בראיון לטלגרף הבריטי לפני כשנה, כשהיא מתייחסת לקווי דמותה של גיבורת האקשן האמריקאית הקלאסית – אותה אישה נוסח אנג'לינה ג'ולי שמפגינה יכולות פיזיות מרשימות לצד תכונות פיזיות מרשימות לא פחות; נכנסת בששון לסיטואציות אלימות בבגדים צמודים, איפור מלא ולא פעם בעקבים, ולעתים גם מפלרטטת עם אויביה תוך שהיא קורעת להם את הצורה. פנטזיה גברית פר אקסלנס.

קטניס אוורדין, גיבורת "משחקי הרעב", היא ההוכחה שאפשר לייצר דמות אקשן נשית מורכבת ועגולה, שמצליחה לספק גם את הקהל הנשי שמוצא בה לא מעט להזדהות איתו. העובדה שהיא כוכבת סדרת ספרים שעובדו לסרטים מז'אנר ה־Young Adult, הופכת אותה לדמות משמעותית אף יותר, שכן היא משמשת מודל נשי מוצלח לנערות, אנטיתזה לבלה סוואן האנמית מ"דמדומים".

אין פלא שנדרש עולם עתידני על מנת לייצר דמות שמורדת כל כך במוסכמות הייצוגים התרבותיים המיינסטרימיים, שכן העולם שנבנה סביבה הוא זה שמאפשר לקטניס להיות כל מה שהיא. "משחקי הרעב" מציג יקום כמעט ללא תפקידים מגדריים ועם תכונות מגדריות מעורבבות – קטניס היא חזקה פיזית ונפשית, אבל גם רחומה ורגישה, וכך גם הגברים שלצדה. היא יפהפייה ומושא תשוקה עבור הדמויות הגבריות פיטה וגייל, אבל היא לא מחצינה את המיניות שלה או משתמשת בה באף שלב, וניכר כי השניים בעיקר מעריצים את אופייה החזק. הסממנים ה"נשיים" שלה אינם מטושטשים על מנת לגרום לה להיראות חזקה, ובאותה מידה גם הגברים שלצדה אינם חד ממדיים.

למעשה, לאורך שני הסרטים שיצאו עד כה בסדרת "משחקי הרעב", הדמויות שמיוחסות להן תכונות חד ממדיות נמצאות בעמדת כוח – כמו הנשיא, ששולט במרחץ הדמים ביד רמה, ועוזריו. בעולם העתידני הזה רוב התושבים הם חסרי כל, פשוט אין להם את הפריבילגיה להיות שונים. כולם עסוקים בדבר אחד – הישרדות. כלומר, מעבר לאלגוריה הברורה שמזהירה מפני כוח פוליטי, סדרת הספרים והסרטים מצליחה להעביר גם את המסר שכוח הוא הגורם העיקרי לחוסר שוויון חברתי ולחוסר שוויון מגדרי. היכן שאין כוח – יש שוויון. איש אינו נחות, כיוון שכולם זהים (ונחותים) מבחינת השלטון. גם הטיפול בפן הרומנטי הולם את העולם הזה – כשגייל תוהה לגבי עתידו הרומנטי עם קטניס, היא מסבירה לו שכל עוד היא עסוקה בהישרדות, זוגיות אינה אופציה. בעוד גייל ופיטה מפתחים כלפיה רגשות, היא דואגת בראש ובראשונה להישרדות שלהם ושל משפחתה.

בנוסף, קטניס אינה דמות אלימה. למעשה, היא מתנגדת לאלימות ולא מצליחה להבין כיצד אנשים מוכנים להשתתף במשחקים שמטרתם היא רצח. היא נקשרת רגשית לאנשים בסביבתה, דבר שהופך אותה למועמדת המושלמת להוביל את המהפכה ולהפיל את השלטון – היא באמת ובתמים מעוניינת להציל את כולם. יחד עם זאת, כשאין לה ברירה אלא להרוג על מנת לשרוד, ובעיקר כדי להגן על הקרובים אליה, קטניס מרימה את החץ והקשת ומפגינה כישורים פיזיים מטילי אימה. היא מיוחדת לא כי היא "קשוחה כמו גבר", אלא בגלל ארסנל התכונות הללו שהופכות אותה לדמות נערצת ולסמל של תקווה בעולם שבו היא חיה.

העובדה שג'ניפר לורנס מצליחה להיכנס באופן אמין כל כך לנעליה של קטניס אינה מפתיעה, כיוון שגם בחיים האמיתיים מדובר באישה שמפגינה חוזק ופגיעות בו זמנית. קחו לדוגמה את התגובה שלה לפרשת דליפת תמונות העירום. בעוד כוכבות אחרות הכחישו, שתקו או פרסמו התנצלויות מבוישות, וחלקן – כמו סקרלט ג'והנסון או קיילי קוקו – אף פטרו את האירועים במבוכה פלרטטנית, לורנס זעמה.

"אני אפילו לא יכולה לתאר את ההרגשה שבניגוד לרצוני, מסתובב הגוף העירום שלי בכל העולם כמו מבזק חדשות", אמרה לורנס באותו ראיון מפורסם לוואניטי פייר שנערך לאחר הדליפה. "זה גורם לי להרגיש כמו חתיכת בשר שמועברת מיד ליד בשביל רווח". משמע היא לא חששה לומר – אני קורבן, ובאותה נשימה גם להפנות חצי זעם בוערים לעבר מי שגנב את התמונות, מי שהפיץ אותן ולמעשה כל מי שצפה בהן.

החל מבחירת התפקידים שהיא מגלמת ועד ההתנהלות שלה מול התקשורת, לורנס מזכירה מאוד את בת דמותה ב"משחקי הרעב" – היא מחבקת את הנשיות שלה לבושה בשמלות זוהרות, אבל לא נכנעת לתכתיבים חברתיים לגבי איך כוכבת צעירה בהוליווד אמורה להתנהג. היא ישירה, בטוחה בעצמה ולא חוששת להביע את דעותיה, גם כאשר הן מעוררות מחלוקת. מי יודע, אולי גם היא עוד תוביל מהפכה.

• ג'ניפר לורנס
• משחקי הרעב
• עורבני חקיין
• קטניס אוורדין
• סרטים
• תרבות