כשעה וחצי מתחילת "משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר" יש סצנה שבה המוני נחשים משוחררים בזירה, ומכישים את המשתתפים שנותרו במשחק ההישרדות. עוד לפני כן שלל צעירים נרצחים באופנים שנדמים גרפיים מהרגיל בסדרה, או שמה זו רק התחושה שמתקבלת בימים אלה. הצפייה בסרט בעל השם האינסופי (להלן "בלדה") היא ללא ספק טריגרית, והוא לא ממש מצדיק אותה.

הפרק האחרון בטרילוגיית "משחקי הרעב" יצא למסכים ב-2015, וסיים יפה את הסאגה הדיסטופית על הרעב של ההמון ללחם ושעשועים, ועל הנערה המורדת שמפילה את הרודן. "בלדה", המבוסס גם הוא על ספר מאת סוזן קולינס, הוא פריקוול המספק את סיפור הרקע של הנשיא סנואו, ומגלה לנו כיצד הפך מצעיר מאוהב לדיקטטור הנחשי שהכרנו. זה אומר שאחד המרכיבים החזקים ביותר של הסדרה – הקשתית קטניס אוורדין בגילומה של ג'ניפר לורנס – נעדר מהסרט. "בלדה" מובל על ידי שתי דמויות פחות מעניינות, המגולמות על ידי שני שחקנים פחות חזקים. מה שכן, הסרט מרוצף בשירים יפים בסגנון קאנטרי ופולק בביצועה של רייצ'ל זגלר מ"סיפור הפרברים", וזה הופך אותו לכמעט מחזמר.

קוריולאנוס סנואו בן ה-18 הוא אחד מ-24 תלמידי אקדמיה בקפיטול, שנבחרים לשמש כמנטורים של המיועדים מהמחוזות בסבב העשירי של משחקי הרעב. במבט ראשון, וגם שני, מה שהכי בולט בו זה הפאה הבלונדיניות שהלבישו על ראשו של השחקן הבריטי טום בליית' כדי שידמה לדונלד סתרלנד. הפאה המלאכותית מסיחה את הדעת ופוגמת בניסיונותיו לעצב דמות משכנעת של בן המעמד הגבוה, שהתאהבותו באחת העם מסיתה את חייו מהמסלול שתכנן לעצמו. זגלר, שלגיה העתידית, טובה יותר בתפקיד המיועדת המזמרת ממחוז 12, אך גם היא אינה מצליחה למלא את נעליה של קטניס, והמתח הרומנטי בין לוסי גריי וקוריולאנוס אינו מניב חום. בכלל, אהבה היא לא הצד החזק של פרנסיס לורנס, שביים את כל פרקי הסדרה מאז הסרט השני.

עשר שנים אחרי תחילתם, המשחקים הרצחניים, שנועדו לדכא את המחוזות המורדים (הסיבות הנוספות הן נושא לדיון בסרט), הרבה פחות מפותחים מכפי שהכרנו אותם. הם מתרחשים בתוך אולם לא גדול במיוחד, מה שלא מאפשר הרבה גיוון, והטכנולוגיה מאוד ראשונית. דלות ההפקה גורמת לכך שהצופים כבר מאבדים עניין והרייטינג בירידה. חוסר העניין תקף גם לגבי חוויית הצפייה שלי, כי הצבעוניות הקמפית של המשחקים היתה חלק מהטקסטורה הייחודית של "משחקי הרעב", שהבליטה אותו בתוך ההצפה של דיסטופיות לבני הנעורים שהגיעה לשיאה לפני כחמש שנים ("הרץ במבוך", "מפוצלים" ועוד). ויוליה דיוויס מספקת הופעה שוצפת טיפוסית בתפקיד מנהלת המשחקים שמאמצת את רעיונותיו של סנואו הצעיר לגבי שיפור המשחקים, ופיטר דינקלג' טוב כתמיד בתפקיד דיקן האקדמיה המדוכדך שהגה אותם. אבל שלל הצעירים שנועדו לשמש כקורבנות אינם מפותחים כדמויות, ולכן לא ממש אכפת לנו כשהם נקטלים.

אחרי תום המשחקים, חציו השני של הסרט חוזר עם הגיבורים למחוז 12, שם הסיפור נעשה מפותל ומעניין יותר (ובליית' מחליף את הפאה בשיער קצוץ ומחומצן, שמעניק לו מראה של נאו-נאצי). נוכחותו של סג'אנוס, חברו של סנואו לאקדמיה, שדעותיו הליברליות היו מזכות אותו אצלנו בכינוי "יפה נפש", תורמת לריבוד המוסרי של ההתרחשויות. אבל הופעתו החלבית של ג'וש אנדרס ריברה (צ'ינו ב"סיפור הפרברים") מפקששת את הפוטנציאל הדרמתי של הדמות.

בשבוע הבא יעלה בארץ "וונקה", פריקוול של "צ'ארלי בממלכת השוקולד", המגולל את סיפור הרקע של בעליו המסתורי של מפעל השוקולד הקסום. בעוד הסרט ההוא מציג דמות חביבה וידידותית ואינו מסביר כיצד הפכה למחנך המרושע שגילם ג'וני דפ, העלילה של "בלדה" בהחלט מציעה קשת דרמתית של תקוות ובגידות, שסוגרות את הפער בין הפריקוול לטרילוגיה. אבל הטרגדיה של השחתת נפשו של סנואו אינה מהדהדת רגשית, מה שהופך את הסרט להדהוד חיוור של הטרילוגיה.

3 כוכבים
The Hunger Games: The Ballad of Songbirds & Snakes בימוי: פרנסיס לורנס. עם טום בליית', רייצ'ל זגלר, ויולה דיוויס, ג'ייסון שוורצמן, פיטר דינקלג'. ארה"ב 2023, 157 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• משחקי הרעב
• קטניס אוורדין

הכתבה פורסמה במקורבאתר החדש שלנו, "הספוילר"– ותראו תראו

עוד לפני שהצופה הראשון נכנס להקרנה של "משחקי הרעב", השבוע לפני עשר שנים, היה ברור לכל שמדובר באחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה. ובהתאם, בסוף השבוע הראשון לעלייתו הסרט רשם את הפתיחה הגדולה ביותר עד אז לסרט שאינו סרט המשך, אבל קשה לומר שהוא הגיע משום מקום. מבחינת לא מעט צופים ועיתונאים, "משחקי הרעב" היה מעין סרט המשך – היורש של "הארי פוטר" ו"דמדומים", סדרת ספרי הנוער הבאה להפוך ללהיט קולנועי מטורף.

להמר על ההצלחה של "משחקי הרעב" ב-2012 היה נו-בריינר – סדרת הספרים מכרה היטב, הז'אנר היה טרנדי והקאסט היה צעיר וחתיך. אבל בדיעבד, אחרי שכבר ראינו עד כמה מחוספסת ופוליטית הסדרה נשארה עד הרגע האחרון, אפשר לומר שזה גם היה הימור אמיץ. העיבודים נשארו פחות או יותר נאמנים לספרים, לא שינמכו את התוכן כדי לנסות לקלוע לטעם המיינסטרימי (*אהמ* פרסי ג'קסון *אהמ*) והמשיכו למכור להמונים מוות, אלימות וגיבורים יפים שרצים למקלט בזמן הפצצות. וההמונים קנו.

>>>10 סרטים שכדאי לראות בקולנוע ברגע זה ממש

גם "הארי פוטר" ו"דמדומים" היו אפלים, אבל מזווית מאוד מסוימת. היו בהם אלמנטים של אובדן התמימות, התבגרות שלוקחת קצת זמן, מעבר מהשגרה האפורה אל עולם קסום נסתר שיש בו יופי וגם סכנה. קטניס מ"משחקי הרעב", לעומת זאת, גדלה בעוני, נאבקה כדי לשרוד, עד שיום אחד כיוונו אליה מצלמות והתחילו להמר מתי היא תמות ו/או איך היא מתכננת להרוג ילדים אחרים.

בסופו של דבר יצאו לאקרנים ארבעה סרטים על פי שלושת ספרי "משחקי הרעב". כולם הפכו לשוברי קופות והיו בין עשרת הסרטים המצליחים בעולם בשנת היציאה שלהם. אך ההשפעה התרבותית שלהם לא הסתכמה בבוכטות של כסף – קודם כל, כי הם הפכו את ג'ניפר לורנס לכוכבת, ואת דמותה של קטניס לאייקון. בתקופה שגיבורת אקשן הייתה מאורע חריג הרבה יותר, קטניס נכנסה מיד לפנתאון. היא הייתה מגניבה, חזקה, ערכית וחכמה, עם לוק ייחודי שמזהים מיד, אבל גם צד פגיע ורגיש שקל להזדהות איתו ולהתחבר אליו.

מחוץ לזירת המשחקים, לורנס הפכה לבחורה הכי קולית בעולם, זאת שעושה צחוקים בראיונות ונופלת במדרגות בטקסי פרסים ("אופטימיות זה שם המשחק", שזיכה אותה באוסקר ראשון, יצא כמה חודשים אחרי "משחקי הרעב"). מאז הקריירה שלה הספיקה לדעוך, עד שלאחרונה היא רשמה מיני-קאמבק עם תפקיד ראשי חמוד ב"אל תסתכלו למעלה". לפני כחודש היא גם הפכה לאמא, להבדיל.

כמו כל הצלחה, אחרי "משחקי הרעב" הגיעו כמה וכמה כותרים עם וייב דומה באופן חשוד: "מפוצלים", "הרץ במבוך", "המעניק", "המשחק של אנדר" ו"הגל החמישי", חלקם עיבודים לספרים חדשים וחלקם של ספרים ותיקים יותר שנשלפו מהארכיון כי התאימו לטרנד. ספרי נוער מז'אנרים אחרים ממשיכים לעשות את המעבר לטלוויזיה ולקולנוע, אבל תת הז'אנר הספציפי של סרטי נוער דיסטופיים או פנטסטיים די מיצה את עצמו אחרי ש"משחקי הרעב" נגמרה. הנפגעת העיקרית הייתה סדרת "מפוצלים" – הספר האחרון בסדרה פוצל לשני סרטים, אך החלק הראשון היה פלופ כל כך מביך שפרק הסיום כמעט עבר לטלוויזיה, ואז נגנז סופית.

>>>הולכים לעיבוד: מאיפה הוליווד עומדת לשלוף סיפורים ב-2022?

הדיסטופיות האפלות עדיין איתנו, אבל עכשיו הן מיועדות למבוגרים – מ"סיפורה של שפחה" דרך "רכבת הקרח" ועד "תחנה 11". גם הנוכחות של עלילות "באטל רויאל", כמו הסרט היפני ש"משחקי הרעב" קצת גנבה לו את השטיק, בולטת באופן מפתיע – ע"ע פורטנייט, "הטיהור" ו"משחק הדיונון". זאת ועוד, לפני כשנתיים יצא לאור ספר חדש בסדרת "משחקי הרעב", פריקוול שהתמקד בדמותו של הנשיא סנואו עשורים לפני עלילת הסדרה המקורית, ועיבוד קולנועי שלו כבר נמצא בעבודה.

אך הדבר הכי משמעותי שהשאירה אחרי הסדרה, באופן מפתיע, הוא עולם מושגים חברתי-פוליטי. "משחקי הרעב" היא כמו מבוא לתודעה מעמדית, Eat The Rich לחטיבת הביניים. קל ללמוד ולנתח בעזרתם נושאים מורכבים כמו פערים בחברה או פרופגנדה. יותר מזה, הצדעת שלושת האצבעות, סמל למרד שמובילה קטניס בסדרה, חילחלה גם למחאות אמיתיות, למשל בתאילנד ובמיאנמר.

בכל הקשור לאקטיביזם, הסרטים יצאו בתזמון מושלם – מעט אחרי שאוקיופיי וולסטריט, האביב הערבי, מחאת האוהלים הישראלית ומחאות נוספות הפכו את הפערים הכלכליים בחברה לנושא בוער יותר משמלת הלהבות של קטניס. העיסוק בנושאים האלה לא גווע, לא בקרב הציבור ולא במדיה שהוא רואה (שלום רב לכם, "הלוטוס הלבן", "יורשים", "פרזיטים" ועוד איזה אלף כותרים מהשנתיים-שלוש האחרונות). "משחקי הרעב" לא המציאה כלום, אבל דיברה את השפה הזו ברהיטות – היא התחילה כסוג של סאטירה ובהמשך ליוותה מאבק עממי משלב ההצתה ועד להפלת המשטר וההתמודדות עם ההשלכות. לא מבינים למה דור ה-Z כל כך מעורב פוליטית? תראו על איזה אסקפיזם גידלו אותם.

רוצים עוד כתבות על קולנוע?בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• קולנוע
• סרטים
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• נוער
• בני נוער
• קטניס אוורדין
• טיים אאוט סופ"ש
• טיים אאוט סופ"ש: גיליון 887

• Facebook
• Twitter
• Email

השבוע תגיע לסיומה סוף סוף סדרת סרטי ״משחקי הרעב״, שהפציצה את בתי הקולנוע בתכניה מאז 2012. זה אמנם היה לא מזמן, אבל בפרק זמן זה הספיקה "משחקי הרעב" לקבע את מעמדה כסדרת הסרטים לנוער המצליחה ביותר מאז "הארי פוטר" ו"דמדומים"; ובניגוד לאחרונה זכתה "משחקי הרעב" גם לביקורות טובות, נוסף על ההצלחה הפנומנלית בקופות הקולנוע. זו סדרת סרטים שקל לאהוב וקל עוד יותר לנתח ולמצוא בה את כל מה שנדרש לתוכן פוליטי קליל עם קריצה ויראלית: תיאוריות פוליטיות, פמיניזם, ענייני מעמדות, כוח, מדיה. אבל "משחקי הרעב" מעוררת גם שאלה שמפיקי הסרטים כבר מזמן הפסיקו לשאול: האם המותג ההוליוודי הזה יכול – או אם הוא בכלל רוצה – להשאיר חותם? סדרת "משחקי הרעב" אמנם שאפתנית הרבה יותר מ"דמדומים", שלא לדבר על שלל החיקויים שקמו לה. יש לה ראיית עולם שלמה וזהו מחזה נדיר כיום, בטח בענף הבלוקבאסטרים. האם יש לה סיכוי להשאיר מורשת קולנועית? תלוי באופן שבו מתייחסים לז'אנר שהסדרה משתייכת אליו – סרטי הנוער (מה שמכונה בחו"ל כסוגת ה־"Young Adult").

"משחקי הרעב" הולידה כאמור שלל מתחרים, או ליתר דיוק – חיקויים (די אירוני בהתחשב בעלילת הסרט הראשון, שבו שלל בני נוער נלחמים זה בזה עד המוות כחלק מתוכנית בידור להמונים). זו הפתעה גדולה, בהתחשב בעובדה שגם על "משחקי הרעב" קפצו המו"לים ואחריהם המפיקים שחיפשו את "דמדומים" הבאה. בשנה שעברה יצא הסרט "הרץ במבוך", גם הוא מבוסס על ספר שמתאר עולם פוסט אפוקליפטי שבו חבורת נערים נאלצת להתמודד עם אתגר תחרותי־מלחמתי – במקרה הזה מבוך (איזו הפתעה).

"משחקי הרעב" עזרה גם לסרט אחר לצאת סוף סוף לאוויר העולם אחרי שנים של ניסיונות, גם הוא מדע בדיוני עמוס ביקורת פוליטית. "המשחק של אנדר", המבוסס על הרומן האגדי של אורסון סקוט קארד מ־1985, היה תקוע ב"גיהינום פיתוח" של המכונה ההוליוודית יותר משני עשורים, עד שמפיקים שנרגעו בעקבות ההצלחה של "משחקי הרעב" השתכנעו לקחת עליו צ'אנס (שלא הוכיח את עצמו, אגב). בסרט נשלח אנדר בן ה־6 לבית ספר מיוחד ללחימה הנועד להכשיר את דור העתיד של המנהיגים שעתיד להילחם בגזע חייזרים שבני האדם נמצאים במלחמה עמו. לא עברה שנה וחצי מאז "משחקי הרעב" הראשון עד ש"המשחק של אנדר" הגיע למסכים, אבל ההרגשה היא ששני הסרטים הצליחו להשפיע זה על זה בכל זאת, בצורה שבה פנו לקהל היעד שלהם: הם תיארו עולם שבו ילדים צריכים לשלם בדמם את מחיר העבר ולהציל את העולם.

הפגנת מיליון הדולר

העשור האחרון הוכיח שמותגי קולנוע לנוער יכולים להיות שווים לאולפן הרבה מאוד כסף. מותגים כאלה צריכים להיזהר שלא לעצבן יותר מדי אנשים, אבל מרגע שסדרת "משחקי הרעב" נכנסה לתמונה רוב סרטי הנוער החליטו פתאום להתיישר לפי הקו שלה ולגדל תודעה פוליטית מסוימת (או משהו שנראה כך). ברמה השטחית הפוליטיקה של "משחקי הרעב" עוסקת במהפכות, אבל היא כשלעצמה לא מהפכנית. יש בה אלגוריות ברורות על החיים המודרניים, על מעמדות, על שלטון, על בידור כאמצעי שליטה בהמונים. מצד שני, זו עדיין סדרה לנוער, וככזאת יש בה בדיוק את מה שמדיר את רגליהם של מבוגרים רבים מסרטים כאלה – רומנים, אהבות ראשונות ומבט ילדותי מעט על המציאות. מהבחינה זו "משחקי הרעב" יורשת את מקומם של סרטים אחרים לנוער – מ"מרד הנעורים" ועד לסרטים של ג'ון יוז משנות ה־80 – אז הקולנוע לצעירים זנח את המסרים הישנים והמטיפניים והחל לדבר בשפה של בני נוער.

אצל יוז, בדיוק כמו ב"משחקי הרעב", הפוקוס הוא קודם כל על הנערים והנערות. המבוגרים לא באמת יכולים להבין אותם, ואלו שמנסים יענשו על כך. העולם בסרטי הנעורים נשלט על ידי מבוגרים המעצבים אותו לפי תפיסת עולמם ולא לפי זו של הילדים שלהם. ב"פריס ביולר" ("שמתי ברז למורה") פריס מבריז מבית הספר כדי לחקור את עולם המבוגרים, אבל הוא שומר על הזהות המייחדת אותו כמתבגר – הוא רוצה ליהנות, לשוטט בחוץ, לאהוב ולהיות חופשי. המבוגרים הם מקשה אחת, אנשים שלא יכולים להבין ללבו. בסרט השני בסדרת "משחקי הרעב", נכדתו של הנשיא סנואו, המנסה להשתלט על המרד שמובילה קטניס, גיבורת הסרט, יושבת עמו לארוחה. הוא שואל אותה מדוע היא קולעת את שערה כפי שהיא קולעת אותו, והיא מסבירה לו שזה בגלל קטניס. כל עוד יש נוער בבתים של המבוגרים, גם מרד הנעורים יחלחל לשם. המבוגרים מנסים להשפיע על הילדים. הם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילם. אבל אין להם סיכוי לנצח.

אחת בשביל כולם

"משחקי הרעב" שונה מ"פריס ביולר". הסדרה לא מאשימה את כל המבוגרים בבניית "עולם כלא" הנועד להגביל את הנוער. ב"משחקי הרעב" העולם נועד לכלוא מעמדות שלמים במצבם כדי להשאיר את הכוח ואת העושר בידי השליטים. בעוד סרטי הנעורים שאנחנו גדלנו עליהם הסתכלו בעיקר על עולם הנוער, "משחקי הרעב" הולכת צעד אחד קדימה ומראה כיצד יחסי הכוחות האלו משועתקים גם בין מעמדות, לא רק בין גילים. הקפיטול (עירם של בני "אחוז האחד" של "משחקי הרעב") מוצג כעולם שבע ומלוקק, שהוויזואליה שלו מרפררת תדיר לחיי האצולה הצרפתית, שתי דקות לפני המהפכה; בעוד שאר המחוזות, שבהם חיה רוב האוכלוסייה, מוצגים כמרחב דיסטופי, כמעט פוסט אפוקליפטי. למרבה האירוניה, דווקא הקפיטול הוא עולם נערי מאוד. אף שהוא נשלט על ידי מבוגרים, הם ילדותיים עד כדי גיחוך. מעניינים אותם רק אופנה, אוכל, מסיבות פאר ובידור טהור. גם לחיי אדם – במקרה הזה לחייהם של נערים ונערות שנשלחו להרוג זה את זה – הם מתייחסים כמו בני נוער: מצד אחד הם רוצים לראות דם ואקשן, מצד שני הם תופסים את חיי הנופלים בסנטימנטליות מעושה.

קטניס חיה בין עולם המחוזות, שם נמצאת המשפחה שלה, לבין עולם הקפיטול, בין הבגרות (מהבית) לבין הילדותיות (מהקפיטול). יש לה גם מושאים רומנטיים משני העולמות, אך כל זה מתערבב החל מהסרט השלישי, אז פורצת המלחמה והמהפכה יוצאת לדרך. "משחקי הרעב" היא ככל הנראה האופן היקר והמושקע ביותר שקראה אי פעם הוליווד לצעירי העולם לצאת ולהילחם. אמנם סרטי נעורים אמרו תמיד לבני הנוער של תקופתם שהכוח לשנות את עולמם נמצא בידיהם, אבל כאמור, פסו מן העולם סרטים שבהם בני נוער עסוקים בעצמם, ולכל היותר – במקום שבו הם גרים ובסביבה הקרובה אליהם (זה כבר שנים שסרטי נוער וסרטי ילדים אמריקאיים חוגגים על מסרים אקולוגיים קלילים ולא מחייבים). קטניס יוצאת למלחמה לא רק עבור עצמה ועבור משפחתה, אלא עבור כל המחוזות, עבור האומה כולה. "משחקי הרעב" היא סדרת הסרטים ההוליוודיים הראשונה שמושפעת מהמחאה החברתית (תנועת Occupy Wall Street יצאה לדרך בספטמבר 2011, חצי שנה לפני צאת הסרט הראשון, וגם סדרת הספרים נכתבה והתפרסמה בצלו של המשבר הכלכלי של 2008).

סרטי "משחקי הרעב" הם לא סרטי הנעורים הראשונים שהיה בהם מצפון חברתי עמוק. אפילו בסרט ההרפתקאות הקלאסי "הגוניס" הילדים יוצאים להציל את בתיהם ואת הקהילה שלהם. אך אלו תמיד היו יותר טריגרים להרפתקה בלתי סבירה מאשר הדבר עצמו. ב"משחקי הרעב" הכוח ניתן לנערה, שהסרט גם לא מעז להפוך למושלמת. פעם אחר פעם מוזכר לנו גילה הצעיר: גם כשהיא אמיצה ואמפתית, גם כשהיא מאוהבת וגם כשהיא נשברת. "משחקי הרעב" הוא מצד אחד סרט נעורים קלאסי, ומצד שני הוא גם מהפכני באופן שבו הוא קורא לבני נוער לצאת ולהיאבק למען העולם – כל העולם, לא רק עולמם שלהם. האם מסר כזה יכול בכלל לצאת מהוליווד, מכונת בידור משומנת שמרוויחה מקריאת הקרב הממותגת הזאת המון, המון כסף? להוליווד אולי אין זכות להטיף מוסר לאף אחד, אבל לסרטים עצמם בהחלט יש. הילדים שגדלו עם "משחקי הערב" מגיל 14 תכף יהיו בני 18. הם עומדים לצאת לעולם. מעניין למען איזה צד הם יחליטו להילחם.

[tobutton text="%22%u05DC%u05E9%u05E2%u05D5%u05EA%20%u05D4%u05D4%u05E7%u05E8%u05E0%u05D4%20%u05E9%u05DC%20%u05D4%u05E1%u05E8%u05D8%22" link="%22http%3A//timeout.co.il/%25D7%2594%25D7%259E%25D7%2593%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259A/%25D7%25A1%25D7%25A8%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%2597%25D7%25A7%25D7%2599-%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%25A2%25D7%2591-%25D7%25A2%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%2591%25D7%25A0%25D7%2599-%25D7%2597%25D7%25A7%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259F-%25D7%2597%25D7%259C%25D7%25A7-%25D7%2591%22" theme="blue1" target="_blank" ]

• ג'ניפר לורנס
• משחקי הרעב
• עורבני חקיין
• קטניס אוורדין
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

זה נחמד שיש לך עבודה מגניבה, למשל להיות אחת המעצבות בחברת נעליים גדולה ומוכרת. זה עוד יותר נחמד אם דווקא את הדגם שאת עיצבת, אחת ההפקות ההוליוודיות הגדולות והמוכרות בעולם – למשל, "משחקי הרעב: עורבני חקיין" – משלבת בסרטה. דגם סקאוט המחודש, שהוא למעשה גלגול של הדגם המצליח משנות ה־70, עוצב על ידי המעצבת הראשית של נעלי דפנה By Naot, שירלי גוריאל, שהשתלבה בעברה בשלל הפקות בינלאומיות וקטפה את פרס אופיר בקטגוריית הסטיילינג על עבודתה בסרט “סיפורי תל אביב".

הפעם אור הזרקורים הגיע מכיוון הוליווד. זה קרה כאשר יועץ ההפקה לענייני מלחמה המליץ על נעליים שנמצאות בשימוש השייטת הישראלית זה שנים, הודות לכך שהן מתייבשות מהר. הגורמים הנכונים התרשמו והתחדשו ב־660 זוגות חדשים. כשקיבלו את שיחת הטלפון מההפקה, בתחילה סברו אנשי חברת הנעליים כי מדובר במתיחה.

מה ההרגשה כשהפקה בסדר גודל כזה בוחרת דווקא בבייבי שלך?

גוריאל: "מבחינתי, תקעתי יתד עם דגל ישראל בעולם. הרבה ליינים שלי מצליחים בחו"ל, למשל מגפי גשם שנמכרים ביפן בטירוף, אבל ספציפית בסקאוט אני תמיד האמנתי, ועכשיו הוא קיבל את החיזוק ואת הבמה".

פזלת פעם לעבודה בחו"ל? נראה שיש לך עין לשווקים זרים.

"הייתי בחו"ל כמה וכמה שנים והחלטתי לחזור. אני גאה להיות חלק ממשהו שעובד בחו"ל דווקא בזמן שאני פה בתל אביב".

צפית בסרט?

"ברור, איזו שאלה! מאוד אהבתי את הסטיילינג".

• אנשים
• שירלי גוריאל
• טבע נאות
• הנעלה
• ללא גבולות
• קטניס אוורדין
• עורבני חקיין
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• אופנה
• נעליים

• Facebook
• Twitter
• Email

"ההנחה השגויה בהוליווד היא שאם כותבים סיפור 'פמיניסטי', האישה צריכה לתת בראש ולנצח. זה לא פמיניסטי, זה מצ'ואיסטי". את הדברים האלה אמרה נטלי פורטמן בראיון לטלגרף הבריטי לפני כשנה, כשהיא מתייחסת לקווי דמותה של גיבורת האקשן האמריקאית הקלאסית – אותה אישה נוסח אנג'לינה ג'ולי שמפגינה יכולות פיזיות מרשימות לצד תכונות פיזיות מרשימות לא פחות; נכנסת בששון לסיטואציות אלימות בבגדים צמודים, איפור מלא ולא פעם בעקבים, ולעתים גם מפלרטטת עם אויביה תוך שהיא קורעת להם את הצורה. פנטזיה גברית פר אקסלנס.

קטניס אוורדין, גיבורת "משחקי הרעב", היא ההוכחה שאפשר לייצר דמות אקשן נשית מורכבת ועגולה, שמצליחה לספק גם את הקהל הנשי שמוצא בה לא מעט להזדהות איתו. העובדה שהיא כוכבת סדרת ספרים שעובדו לסרטים מז'אנר ה־Young Adult, הופכת אותה לדמות משמעותית אף יותר, שכן היא משמשת מודל נשי מוצלח לנערות, אנטיתזה לבלה סוואן האנמית מ"דמדומים".

אין פלא שנדרש עולם עתידני על מנת לייצר דמות שמורדת כל כך במוסכמות הייצוגים התרבותיים המיינסטרימיים, שכן העולם שנבנה סביבה הוא זה שמאפשר לקטניס להיות כל מה שהיא. "משחקי הרעב" מציג יקום כמעט ללא תפקידים מגדריים ועם תכונות מגדריות מעורבבות – קטניס היא חזקה פיזית ונפשית, אבל גם רחומה ורגישה, וכך גם הגברים שלצדה. היא יפהפייה ומושא תשוקה עבור הדמויות הגבריות פיטה וגייל, אבל היא לא מחצינה את המיניות שלה או משתמשת בה באף שלב, וניכר כי השניים בעיקר מעריצים את אופייה החזק. הסממנים ה"נשיים" שלה אינם מטושטשים על מנת לגרום לה להיראות חזקה, ובאותה מידה גם הגברים שלצדה אינם חד ממדיים.

למעשה, לאורך שני הסרטים שיצאו עד כה בסדרת "משחקי הרעב", הדמויות שמיוחסות להן תכונות חד ממדיות נמצאות בעמדת כוח – כמו הנשיא, ששולט במרחץ הדמים ביד רמה, ועוזריו. בעולם העתידני הזה רוב התושבים הם חסרי כל, פשוט אין להם את הפריבילגיה להיות שונים. כולם עסוקים בדבר אחד – הישרדות. כלומר, מעבר לאלגוריה הברורה שמזהירה מפני כוח פוליטי, סדרת הספרים והסרטים מצליחה להעביר גם את המסר שכוח הוא הגורם העיקרי לחוסר שוויון חברתי ולחוסר שוויון מגדרי. היכן שאין כוח – יש שוויון. איש אינו נחות, כיוון שכולם זהים (ונחותים) מבחינת השלטון. גם הטיפול בפן הרומנטי הולם את העולם הזה – כשגייל תוהה לגבי עתידו הרומנטי עם קטניס, היא מסבירה לו שכל עוד היא עסוקה בהישרדות, זוגיות אינה אופציה. בעוד גייל ופיטה מפתחים כלפיה רגשות, היא דואגת בראש ובראשונה להישרדות שלהם ושל משפחתה.

בנוסף, קטניס אינה דמות אלימה. למעשה, היא מתנגדת לאלימות ולא מצליחה להבין כיצד אנשים מוכנים להשתתף במשחקים שמטרתם היא רצח. היא נקשרת רגשית לאנשים בסביבתה, דבר שהופך אותה למועמדת המושלמת להוביל את המהפכה ולהפיל את השלטון – היא באמת ובתמים מעוניינת להציל את כולם. יחד עם זאת, כשאין לה ברירה אלא להרוג על מנת לשרוד, ובעיקר כדי להגן על הקרובים אליה, קטניס מרימה את החץ והקשת ומפגינה כישורים פיזיים מטילי אימה. היא מיוחדת לא כי היא "קשוחה כמו גבר", אלא בגלל ארסנל התכונות הללו שהופכות אותה לדמות נערצת ולסמל של תקווה בעולם שבו היא חיה.

העובדה שג'ניפר לורנס מצליחה להיכנס באופן אמין כל כך לנעליה של קטניס אינה מפתיעה, כיוון שגם בחיים האמיתיים מדובר באישה שמפגינה חוזק ופגיעות בו זמנית. קחו לדוגמה את התגובה שלה לפרשת דליפת תמונות העירום. בעוד כוכבות אחרות הכחישו, שתקו או פרסמו התנצלויות מבוישות, וחלקן – כמו סקרלט ג'והנסון או קיילי קוקו – אף פטרו את האירועים במבוכה פלרטטנית, לורנס זעמה.

"אני אפילו לא יכולה לתאר את ההרגשה שבניגוד לרצוני, מסתובב הגוף העירום שלי בכל העולם כמו מבזק חדשות", אמרה לורנס באותו ראיון מפורסם לוואניטי פייר שנערך לאחר הדליפה. "זה גורם לי להרגיש כמו חתיכת בשר שמועברת מיד ליד בשביל רווח". משמע היא לא חששה לומר – אני קורבן, ובאותה נשימה גם להפנות חצי זעם בוערים לעבר מי שגנב את התמונות, מי שהפיץ אותן ולמעשה כל מי שצפה בהן.

החל מבחירת התפקידים שהיא מגלמת ועד ההתנהלות שלה מול התקשורת, לורנס מזכירה מאוד את בת דמותה ב"משחקי הרעב" – היא מחבקת את הנשיות שלה לבושה בשמלות זוהרות, אבל לא נכנעת לתכתיבים חברתיים לגבי איך כוכבת צעירה בהוליווד אמורה להתנהג. היא ישירה, בטוחה בעצמה ולא חוששת להביע את דעותיה, גם כאשר הן מעוררות מחלוקת. מי יודע, אולי גם היא עוד תוביל מהפכה.

• ג'ניפר לורנס
• משחקי הרעב
• עורבני חקיין
• קטניס אוורדין
• סרטים
• תרבות