״חזררררתיייייי אלייךךךךך פלורנטיןןןןןןןן״. ככה נפתח האלבום שלי, ״לא אותו דבר״, שיצא לפני מספר ימים תחת הלייבל קמע. עברתי לפלורנטין ב-2016, כשלוינסקי היה סתם עוד רחוב רווי פקקים, צלחת חומוס עלתה פחות משלושים שקל ושבילי אופניים לא היו בנמצא. גרתי ברחוב הקטן והמקסים והמסריח אוריאל אקוסטה. מבית הספר של החיים (הלוא הוא אתר ויקיפדיה) נודע לי שמדובר ביהודי פורטוגלי שחי במאה ה-17. אוריאל חשב שהתורה נוצרה על ידי בני אדם ולא על ידי אבינו שבשמיים, מה שגרם לו סבל רב לאורך כל חייו הקצרים – וסופו שהתאבד בירייה, לידיעתכם. בכל אופן, הייתי בת 24 ועשיתי מה שבנות 24 עושות בתל אביב – עישנתי יותר מדי וויד, התאהבתי בהיפסטרים שלא שמו עלי, הסתכלתי על בחורות שרוכבות על אופניים נגד כיוון התנועה וחשבתי – רוקנרול.

>>שילוב מנצח בשינקין ומפעל קסום לצילום. העיר של נועה בן-נון מלמד

מתישהו נמאס לי מהשכונה, ועברתי לגור בנחמני עם שותפים, אבל די מהר התחלתי לצאת עם מישהו והחלטנו לחפש דירה יחד. מפה לשם, מצאתי את עצמי שוב בפלורנטין, עם הרעש והצפיפות והריח של שתן של כלבים או של אנשים או לכו תדעו. מצד אחד לא התגעגעתי, מצד שני הרגשתי בבית. כתבתי שירים. זה הרגיש נכון.אחרי חמש שנים נפרדנו.

ידעתי שאני לא חוזרת לגור עם שותפים, והבנתי שאני חייבת לעזוב את העיר. עברתי לחיפה, וזאת בעצם הפעם הראשונה בחיים שגרתי לבד. המצב שלי באותו הזמן היה מחורבן למדי: בכיתי המון ושנאתי הכל ואת כולם ואת עצמי. ואז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות במצב שכזה – התחלתי לעבוד על האלבום הבא. היו לי שישה שירים שכתבתי בתל אביב, אבל פתאום הם הרגישו לי ילדותיים. רובם דיברו על ״אני לא אוהבת שאתה עושה ככה״ ו״למה אתה לא יותר ככה״. היו שם גם כמה חרוזים מגניבים, נגיד ״מרוסק״ ו״וואט דה פאק״. חשבתי – יאללה בסדר, מישהי בטוח תאהב את זה.

ואז התחילו להגיע שירים חדשים, טובים בהרבה, לפחות לדעתי. רובם צמחו מתוך קשר לא מחייב עם בן כלשהו. אני אגיד את זה פשוט כמו שזה – הייתי חרמנית. נורא. כל הזמן. רציתי בנים אז הלכתי לחפש אותם, ומצאתי אותם. חלקם זרמו, זה היה מגניב. גם שתיתי ועישנתי המון באותה תקופה וזה היה פחות מגניב כי זה עושה בחילה, אבל אני מניחה שזה היה חלק מהעניין. חשבתי שמצאתי חומר טוב לכתיבה, למרות שבהתחלה זה הביך אותי. אחר כך הבנתי שאולי אני גם נהנית מלכתוב על משהו שאני יודעת שהוא מביך ואז לראות איך אנשים מגיבים לזה. ובכלל, לאור הממשלה הפשיסטית והמיזוגנית שצמחה לנו פה כמו חצ׳קון שאני כבר מתה שיתפוצץ, רציתי דוקא לכתוב על התחתונים הרטובים שלי. דמיינתי את עצמי דוחפת אותם לפרצוף של פוליטיקאי זה או אחר ואומרת לו – תריח!

קראתי לאלבומי השלישי ״לא אותו דבר״ בגלל שהכל השתנה בשבילי בשנה וחצי האחרונות. אני השתניתי, הלהקה השתנתה, השירים השתנו, המדינה המזורגגת הזו השתנתה. החיים הם לא משחק ילדים כמו שאמר מישהו. אבל בכל זאת שיחק לי המזל כשהיה איזה רגע של שקט בחיפה, לפני שהתחילה המלחמה עם לבנון. נאספו 11 שירים שניגנתי עם הלהקה הכי טובה בעולם הלוא היא הלהקה שלי – יובי מעיין, יונתן גולדמן, איתמר זיו וענתי מלמד. הופענו קצת. פגשנו את יונתן קורן שהשכיר מקום פה בעיר ובנה בו אולפן מטורף. הקלטנו כמעט הכל ביומיים. אחר כך אורי כנרות (האגדי) נכנס לתמונה ונתן את שלו עם המיקסים. רציתי שהאלבום ישמע כמו The Bands של רדיוהד או כמו Gish של סמשינג פמפקינז או כמו Figure 8 של אליוט סמית. נראה לי שבסוף הוא נשמע כמו קיקי מלינקי. נראה לי שזה אלבום טוב. נראה לי שכדאי לכם להקשיב.
להקת "קיקי מלינקי" ישיקו את האלבום החדש בהופעות בחיפה (14.6,שוקרי) ולבונטין 7 (26.6)

• מוזיקאים
• מוזיקה
• יוצרים כותבים
• קמע

• Facebook
• Twitter
• Email

מכירות הדיסקים אמנם נמצאות בירידה מתמדת בעשור האחרון, אך הם עדיין נמכרים ורחוקים מלהיעלם, בייחוד בחגים – שלקראתם המכירות עולות בכ־30 אחוז. אך מיהם האנשים שעדיין רוכשים דיסק בתור מתנה מסורתית לחגים ואילו מוזיקאים נמכרים יותר בתקופה זו יחסית לשאר ימות השנה? התמונה כוללת פחות דודות – המוזיקאיות או המאזינות – משניתן היה לשער.

"הייתי נזהר מלהגיד שאלבומי החגים מכוונים לקהל מטרה אחד וספציפי", אומר שמיל זינגר, מנהל השיווק של חברת התקליטים הליקון בתגובה לטענתי שמוסד ה"דיסק לחג" שמור בעיקר לאנשים שדווקא לא היו קונים דיסקים בימים האחרים של השנה.

מדובר באלבומים של יוצרים מבוססים ומוכרים שנקנים עבור קהל בני ה־40 פלוס, לא?

"נכון שקהלים בוגרים יותר צורכים אותם כמתנה לחג", הוא מסכים ומוסיף שבמאי ויולי הליקון לא הוציאה אף לא אלבום אחד, אך לקראת החגים הוציאה קרוב לעשרה אלבומים. בהם, למשל, ניתן למצוא אלבום אוסף חדש של ריטה, שיצא לאחרונה וצפוי להימכר בכמויות גדולות, אך הוא בדיוק מסוג האלבומים שהיה ניתן להניח מראש שהם קלאסיים לחגים. מצד שני, זינגר אומר שגם יוצרים צעירים מוציאים אלבומים לקראת החגים וחוצבים לעצמם נישה בשוק הנ"ל. הוא נוקב בשמות כמה מהאלבומים שהליקון הוציאה בתקופה האחרונה, בהם גם מאיה איזקוביץ וריף כהן שפונות גם לקהלים צעירים יותר. "גם הראפר טונה הולך חזק, למרות שלא יצא בהכרח לכבוד החג" ("גם זה יעבור" יצא לפני כחודש), הוא מוסיף.

ללא שמות של יוצרים צעירים כמו אלה, שמוציאים אלבומים לקראת חגים, אפשר היה להתחיל להספיד את המנהג של רכישת דיסקים לחג. הרי אם אם אין התחדשות בהיצע המתנות, מתישהו האמנים הוותיקים יחדלו מלעבוד (או, בשלב מסוים, מלהתקיים) והמנהג ייעלם כלא היה. אבל לפחות בשלב הזה התמונה מעט יותר מורכבת.

"האלבומים שנמכרים הכי הרבה בחגים הם מארזים מיוחדים שמתאימים למתנה ואלבומים חדשים שיוצאים סמוך לחגים", אומרים במחלקת המכירות של NMC. גידי גוב, לדוגמה, שהוציא עכשיו אלבום אולפן חדש ("אם היינו"), לראשונה זה עשור, נמכר טוב מאוד אך הוא עדיין נכנס לקטגוריה של אלבומים של מוזיקאים ותיקים ומבוססים שפונים לקהל משפחתי ולא בהכרח צעיר. כך גם אלבום ההופעה החדש של יהודה פוליקר ושלומי שבת.

ב־NMC מאמתים את הסברה שמבוגרים קונים יותר דיסקים מצעירים, אך אלבום שהם הוציאו לאחרונה – של הזמרת יוצאת הריאליטי עדן בן זקן – "הולך חזק" לדבריהם, ובתחום המתנות לחגים הוא מהווה יוצא דופן. הם מציינים גם שדווקא מוזיקה מזרחית, "צעירים עדיין קונים". כמובן שיש גם את היוצאים מן הכלל, שלא תמיד ברור לאיזה ז'אנר או קהל יעד לשייך אותם: כזה הוא, למשל, "עלא שוואטי", האלבום החדש של דודו טסה והכוויתים. בין האלבומים הכי נמכרים של החברה נמצא גם האוסף "צמאה 2 – אמנים שרים את ניגוני בעל התניא" עם מגוון שמות רחב וחזק: אהוד בנאי, אביתר בנאי, ברי סחרוף, דוד ד'אור, דניאל זמיר, יונתן רזאל ואחרים. התמה הדתית בוודאי עוזרת כאן גם היא.

מחנות המוזיקה דיסק סנטר מוסרים שלאחרונה גם תקליטים הפכו למתנות לגיטימיות, ושמה שהחל כטרנד של צרכני מוזיקה אובססיביים שחיפשו פורמט פיזי להיתלות בו – התבסס כהרבה יותר משיגעון חולף: "כשהבנו שאנחנו צריכים נייר אריזות מתנה לתקליטים, נפל האסימון", הם אומרים. לאחר שכמה אלבומים ישראליים מהשוליים כבר ראו בתקופה האחרונה הוצאות או הוצאות מחודשות על גבי ויניל, עכשיו גם המיינסטרים נכנס לתמונה, עם הוצאה מחודשת לשלושת האלבומים הראשונים של זוהר ארגוב: "אלינור", "היו זמנים" ו"נכון להיום".

גם הליקון, שבדיוק חוגגת שלושה עשורים לקיומה, הוציאה לראשונה זה 22 שנה תקליט (הוצאה מחודשת לאלבום הבכורה של עידן רייכל). כמו כן עומדים לצאת מחדש האלבומים של "קצת אחרת", האלבום הראשון של אריק איינשטיין, "שר בשבילך", ואפילו תקליטון שבעה אינץ' של הסינגל שלו, "פראג". בדיסק סנטר מוסיפים גם שקהל צעיר יותר שהצטרף לטרנד קונה לחבריו האספנים תקליט כמתנה לחג, "ולאט לאט מצטרפים גם מבוגרים יותר, בשנות ה־40 לחייהם, כאלה שגדלו על תקליטים". אהוד בנאי, החצר האחורית ושוב – דודו טסה עם "עלא שוואטי" נמנים גם הם עם השמות שיוצאים כעת על ויניל כדי להימכר, בין היתר, כמתנות לחג. "התקליטים בעלייה מתמדת. זו תופעה", קובע זינגר. "ב־2014 תקליטים בינלאומיים נמכרו ב־50 אחוז יותר מאשר ב־2013, והעלייה השנה אפילו עוד יותר גדולה".

אך בגזרת מוזיקת השוליים והאינדי רכישה של דיסקים ותקליטים לחגים מורגשת פחות. הבעלים של חברת קמע (חברת ההפצה הבולטת בישראל בתחום המוזיקה הלא מיינסטרימית, שעוסקת גם במוזיקה ישראלית, דיסקים ותקליטים), אסף רחמני, אומר שבאופן מובהק הוא לא מוכר יותר דיסקים ותקליטים בתקופות החגים מאשר בשאר השנה. "הפרישׂה היא די שווה לכל אורך השנה", הוא אומר ומוסיף שברוב המקרים, הוא מעדיף אפילו לכוון אלבומים ישראליים דווקא להפצה בתקופה שאחרי סוכות, כדי שלא ייבלעו בתוך מסת המתנות לחג שמשוחררות לכל עבר על ידי החברות המבוססות יותר.

• תקליט
• קמע
• דיסק סנטר
• דיסקים
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

Galili & Ginz

להקת המחול קמע

8/10

האור הסמיך שהוטל על פינתה הימנית של הבמה חשף קסם שהמשיך לשרות על הריקוד כולו. רקדן בגבו לקהל נע באטיות כשגוו הנחשף בהדרגה ממגנט אליו את המבט: אל התנועה הגלויה והסמויה, אל הקצב, אל השליטה, אל השרירים והגידים. נשארנו שם, מסרבים להתנתק, אלא שאז, בזווית העין, גילינו התרחשות בצדה השני של הבמה ונדדנו גם לשם, ושוב בחזרה לדבר שהיה ונעלם. קסם, אווריריות, מבנים מורכבים ומעניינים וגם הומור והמון יופי הוטמעו ב"Things I Told Nobody" – יצירתו של הכוריאוגרף איציק גלילי שהועלתה בשבוע שעבר בביצוע להקת המחול קמע. היצירה המהודקת, הקצרה והיפה כל כך הייתה הזדמנות מצוינת להיווכח שוב שכשמשהו טוב, באמת טוב, הוא עובד גם – או אולי אף על פי – שהוא מופשט ובר חלוף, נעדר טקסט וסובל מדימוי של אמנות אליטיסטית.

[tmwdfpad]אחרי הפתיחה הדרמטית לבשה הבמה פרחים רעננים שנשזרו בתחתיות בגדי הריקוד השחורים של הרקדניות וסביב מותניהם של הרקדנים, בעודם לבושי תחתונים שחורים צמודים. הקריצה לבלט הקלאסי הפורמלי הייתה ברורה לגמרי: היא בצבצה הן בתלבושות בעיצוב של גלילי, שהורכבו ממחוך עליון ומטוטו, והן במשפטי התנועה שכללו בין היתר הנפות באוויר, אלא שביצירה זו גם גברים הונפו לא פעם על ידי נשים. בעבודה, שיצר גלילי לפני 15 שנים ללהקתו ההולנדית, מוצגת גם מחרוזת ריקודי עם, שנדמה שהרקדנים ההולנדים הביאו עמם לסטודיו החזרות והכוריאוגרף סִגנן, ואלה היו אווריריים ובלתי מתאמצים. אי אפשר לא להזכיר גם את המהלך המינימליסטי והמרתק שחותם את היצירה – סולו של רקדנית יפת מראה שרקדה לרוחב הבמה באופן שנדמה לעתים כריקוד שהיא מאלתרת להנאתה בו ברגע. נדמה שלטריות אפשר להגיע רק אחרי עבודה ואימון רבים.

ובמעבר חד המשיך הערב ל"שמים אדומים" – יצירתו של המייסד והמנהל האמנותי של להקת קמע, הכוריאוגרף תמיר גינץ. גינץ, שהעתיק לפני כמה שנים את מגוריו לבאר שבע, יצר בעקבות אירועי הקיץ האחרון בדרום עבודה שהוא מתאר כתגובה למאבק הכואב בין עמים על אדמה וזהות. הרקדנים בבגדים יומיומיים רוקדים באנרגיות של כאב עצור מחד גיסא וזעם או תסכול מתפרץ המתבטאים בהנפת הזרועות מעלה או באגרופים קמוצים מאידך גיסא. היצירה, המורכבת מקטעי אוניסונו רבים, מדגימה היטב את איכותם של רקדני קמע ואת הדרך שעשה גינץ ככוריאוגרף. גם אם במהלך 25 דקות היצירה היו נפילות מתח קטנות, חיפו עליהן התנועה החזקה, האפקט של המחול הקבוצתי והפיזיות המתפרצת של הרקדנים הטובים. והערה שלא קשורה למחול עצמו: ההחלטה של גינץ לארח בתוכנית של קמע את גלילי היא מעשה של נדיבות בלתי שכיחה.

השורה התחתונה:ערב מהנה של קצוות

• איציק גלילי
• קמע
• יצירה
• ריקוד
• בלט
• ביקורת
• ביקורות מחול ותיאטרון
• ביקורות
• תמיר גינץ
• מחול
• תרבות