בית רדיקל הוא אחד המקומות הכי מעוררי תקווה שעוד מתחבאים בתל אביב: מרכז תרבותי רעיוני ושבו נפגשים ספרים, הרצאות, סרטים, סדנאות וקהילה כדי לנסות ולדמיין עתיד טוב יותר לישראל, ועל הדרך לטעת בנו תקווה. אך בזמן מלחמה, טילים והכאוס הכללי קשה לשכנע אנשים לצאת מהבית לבית רדיקל (למרות שהוא לגמרי פתוח וגם יש במקום מרחב מוגן). ובכן, הפיתרון פשוט – אם אנשים לא יגיעו לבית רדיקל, בית רדיקל יגיע לאנשים הביתה.

>>מלחמת תרבות: גם ספריית בית אריאלה נפגעה במטחי הטילים

רגע לפני סוף השבוע האחרון, ימים לתוך מלחמת ישראל-איראן, השיקו האנשים מבית רדיקל אתרדיקל VOD– פלטפורמה חדשה שתאפשר לכולם וכולן לצפות בתוכן החי של רדיקל, שלרוב מתקיים כאירועים בבית רדיקל מנוחיות ביתכם, בשידור חי או בצפייה חוזרת. למה? לפי האגף החדש והנאה באתר, "כדי לשמור על תחושת הקהילה, ההשראה והחשיבה המשותפת". בתוכו תמצאו הרצאות ושיחות על נושאים בוערים, משמעותיים ומעוררי השראה. היום (ב'), למשל, יתקיים שיעור מדיטציה לשעת חירום בהובלתו של ד"ר סטיבן פולדר, מבכירי המורים למדיטציה בישראל, ומחר כולנו נצטרך לצפות בשיחה "איך להתמודד עם חרדה מהחדשות" עם נטע אחיטוב, מעניין למה באמת.

נכון לעכשיו ה-VOD לא מכיל תכנים רבים, אבל בכל יום מצטרפת הרצאה או שיחה מעניינת, וגם תוכלו להציץ בכמה אירועים ישנים יותר כמו "הלייט נייט של ג'רמי פוגל" שהתקיים ביום העצמאות האחרון, או ההרצאה "האם פסיכדלים יוכלו לרפא את המזרח התיכון?". לחברי רדיקל הגישה לצפייה חופשית, אבל גם אם לא הצטרפתם אתם יכולים לרכוש גישה לתוכן במחיר סמלי של 25 ש"ח, שיותר משהוא סביר הוא גם למטרה טובה, כיוון שכל הרווחים יועברו לעמותת נט"ל – סיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי. חוץ מזה, זמן טוב להזכיר שזה עדיין חודש הספר ברדיקל, כך שאפשר להזמין את כל ספרי הוצאת רדיקל ב-50% מהמחיר המקורי, וגם לרכוש את "איך רודנים נופלים" הנהדר, שרק לפני מספר ימים הצענו לכםלקרוא את הפרק הראשון בו. רקידלים חופשיים גם מהבית.
לאתר בית רדיקל

• ❤ תרבות
• בית רדיקל
• רדיקל
• VOD

>> רב המכר הבינלאומי "איך רודנים נופלים" יוצא בימים אלה בהוצאת רדיקל, ומעניק הצצה חסרת תקדים אל מאחורי הקלעים של משטרים אוטוקרטיים. במשך יותר מעשור, ד"ר מרסל דריסוס, חוקר בכיר לקשרים בינלאומיים ודיקטטורות עכשוויות, ראיין עשרות דיפלומטים, גולים פוליטיים, מומחים לעיצומים כלכליים, חוקרי נשק גרעיני, עיתונאים ומרגלים (לשעבר), והתוצאה היא מחקר סוחף ומעמיק שמפצח את מערכת ההפעלה של הרודנים. וכמו לכל מערכת הפעלה, גם לזו שלהם יש נקודות תורפה שיכולות להוביל לנפילתם. במובן זה, איך רודנים נופלים הוא יותר מספר עיון פופולרי ואקטואלי – זהו מדריך פרקטי המספק מפת דרכים ברורה להפלת רודנים. נשמע לנו שימושי.להשיג בדחיפות כאן.

>> מה עושים בממ"ד: בינג' תרבות גבוהה מטורף שיעביר לכם את הזמן בסופ"ש
>> קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה

בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו

אבל המלחמה הקרה הייתה גם זמן של שחרור לאומי – כשעמים רבים שחיו בעבר תחת שלטון קולוניאלי חזרו ולקחו שליטה. במקור, היו באו"ם רק 51 חברות. באמצע שנות השבעים, המספר הגיע ל-144. כעת חברות בארגון 193 מדינות. לרוע המזל, לא תמיד הדבר הוביל לחירות או לדמוקרטיה. למעשה, מחקרים מראים כי מספר הדיקטטורות גדל בין 1946 לשנות השבעים. עבור רבים, עצמאות הייתה החלפת הכוח הזר ברודן המקומי. ואותם כוחות זרים גם נהגו לתמוך ברודן נאמן כדי לשמור על השפעתם. רודן ידידותי, כך הניחו לעיתים קרובות, הוא שימושי להם יותר מיריב נבחר.

אחרי תום המלחמה הקרה, הדמוקרטיה פרחה. בשנת 2012, פחות מ-12 אחוזים מן המדינות נותרו אוטוקרטיות סגורות – מסוג המערכות שבהן לאזרחים אין כל זכות בחירה. במשך זמן-מה, נדמה היה אפילו כאילו מודל הדמוקרטיות הליברליות ניצח והפך לנורמליות החדשה. חברות מערביות חיכו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה בשם "קץ ההיסטוריה", הניצחון הסופי של הדמוקרטיה.

אבל, כמובן, הרודנות לא נעלמה מעולם – פשוט היה קל יותר להתעלם ממנה. במאה העשרים ואחת הדבר הפך לבלתי אפשרי. העולם אינו מסוגל להתעלם מקים ג'ונג-און, שיש לו גישה לארסנל של נשק גרעיני המסוגל למחות ערים שלמות במתקפה בודדת, והוא יורה טילים מעל יפן. ולדימיר פוטין ערער את יציבותה של יבשת שלמה, וביצע אגב כך פשעי מלחמה. הרודנים הסעודים שלחו יחידה של מחסלים לבתר עיתונאי העובד עבור ה"וושינגטון פוסט". המשטר ברואנדה רדף שוב ושוב את מתנגדיו ורצח אותם. אחרי שהבטיח את מקומו בצמרת המפלגה הקומוניסטית הסינית לכל חייו, שִי ג'ינפינג אמר לגנרלים שלו שהם צריכים "להעז להילחם".

אלה, כמובן, רק האוטוקרטיות שכבר קיימות. באירופה, למשל, דמוקרטיות רבות עומדות בסכנה מיידית. בשנת 2014, ויקטור אורבן הכריז שהוא יהפוך את הונגריה ל"דמוקרטיה בלתי ליברלית" – בפועל מדובר בסוג של סמכותנות. בתורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן ושותפיו הגבילו את המרחב הפוליטי במידה כזו שלאופוזיציה קשה יותר ויותר לנצח בבחירות. ובעוד שמנהיגים טוטליטריים הפכו לנדירים יותר, הרודנים שנותרו בעולם ממשיכים לרדוף את אנשיהם ואת מתנגדיהם. בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו.

במהלך העשור האחרון, נכתבו אינספור מאמרים בעיתונות, ציוצים וספרים על ההגנה על דמוקרטיות ליברליות. דבר מכל זה לא יספיק. בין אם זה יקרה פתאום באמצעות הפיכה שלטונית או בהדרגה באמצעות פירוק של מוסדות מרכזיים, חלק מן הדמוקרטיות ימותו. כשזה יקרה, כולנו צריכים לדעת מה עתיד לבוא וכיצד ניתן להפוך את התהליך.

זוהי מטרתו העיקרית של הספר הזה: לספק מדריך למגבלות הרודנים, לחולשות של משטריהם ולדרכים שבהן הם קורסים. אבל אין די בהבנה. ספר זה גם בוחן כיצד להפיל אותם. ייתכן שזה נשמע אידיאליסטי. הרי רודנות נראית לעיתים קרובות יציבה להפליא. חלק מהרודנים המפורסמים ביותר בעולם תומכים בתפיסה הזו: מועמר קדאפי, למשל, שלט בלוב במשך יותר מארבעה עשורים, יותר מכפול ממשך זמן כהונתה של אנגלה מרקל כקנצלרית גרמניה. ובנוסף, הנתונים מראים כי משטרים אוטוקרטיים יכולים אפילו להיות עמידים יותר ממנהיגים יחידים.

רודנים פועלים בסביבה המזכירה את המערב הפרוע. לעיתים ישנם חוקים, אבל אלה אינם נאכפים או שהם נאכפים בצורה סלקטיבית. אוטוקרטיות הן מכונות להתעשרות. בהיעדר עול המגבלות שמרסנות מנהיגים דמוקרטים, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות

להיות רודן זה כמו להיות תקוע על הליכון בלי יכולת לרדת ממנו לעולם. רודנים יכולים לרוץ ולרוץ, אבל במקרה הטוב הם יישארו זקופים. אם דעתם תוסח אפילו לרגע, הרגליים שלהם עלולות לקרוס תחתם והם ייפצעו. רודנים רבים שנופלים מן ההליכון, לעולם אינם עולים עליו שוב. והם גם אינם יכולים לרדת ממנו בבטחה. בעולם של רודנים, הניסיון להישאר בשלטון עשוי להסתיים בכי רע, אבל ויתור מרצון על מעמדם עלול להיות מסוכן עוד יותר.

אבל אם כל כך קשה לרדת מן ההליכון, למה שמישהו בכלל יעלה עליו?
לא מדובר בהכרח במקום שרע להיות בו, לפחות לזמן-מה. פוליטיקאים בכל מקום נוטים להיות עשירים יחסית. למשל, העושר החציוני של חברי הסנאט בארצות הברית עמד בשנת 2018 על 1.76 מיליון דולר. בדמוקרטיות, לא מעט מנהיגים לשעבר יכולים להרוויח מיליונים מהרצאות ומחוזים לכתיבת ספרים. בוריס ג'ונסון (או אלכסנדר בוריס דה פְּפֶפֶל ג'ונסון, למען הדיוק), למשל, קיבל כמעט 250 אלף לירות שטרלינג תמורת הרצאה אחת בסינגפור אחרי שעזב את רחוב דאונינג.

אולם לדמוקרטיות יש כללים שמונעים מפוליטיקאים להכניס את היד לארנק המדינה. אף שמנהיגים דמוקרטיים בוודאי רוצים בכך, רבים הסיכויים שהם ייתפסו אם יעסקו בשחיתות, משום שהם עשויים להיחקר על ידי עיתונאים, משטרה עצמאית וחברה אזרחית תוססת. אם הם אכן נתפסים, עשויות להיות לכך השלכות חמורות כי רק לעיתים רחוקות ניתן לשכנע (או לשחד) שופטים כדי שיתעלמו מכך. ברגע שהשחיתות מתגלה, פוליטיקאים מן האופוזיציה יעשו כמיטב יכולתם לאמלל את חיי המנהיגים ככל האפשר כדי לנצח בבחירות הבאות. זו אינה שיטה מושלמת, אבל לרוב היא מונעת את הניצול הגרוע ביותר לרעה.

רודנים, לעומת זאת, פועלים בסביבה המזכירה יותר את המערב הפרוע. לעיתים ישנם חוקים, אבל אלה אינם נאכפים או שהם נאכפים בצורה סלקטיבית. אוטוקרטיות הן מכונות להתעשרות. בהיעדר עול המגבלות שמרסנות את המנהיגים הדמוקרטים, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות.

ארץ האפשרויות המאוד מאוד מוגבלות. טורקמניסטן (צילום: שאטרסטוק)

עיר הבירה זקוקה לשדה תעופה? רודנים יכולים לתת את החוזה לגיסתם כדי להבטיח שהכול יישאר במשפחה. חברה זרה לא רוצה יותר צרות עם רשויות המס? תנו להם לשלם "עמלה" שתגרום לתיק שלהם להיעלם. האם זה באמת משנה אם כל התחמושת שהוזמנה תגיע לצבא? אולי חלק יוכל ללכת לאיבוד בדרך, אחרי שחשבון מסוים בבנק זר יזוכה בערך המטען הזה. חברה בבעלות המדינה עומדת לעבור הפרטה? למה לא למכור אותה לאדם הנאמן לנו תמורת עשירית מערכה הממשי? יד רוחצת יד, והכסף אינו מפסיק לזרום לעולם.כשהדברים נעשים ביעילות, כולם בצמרת מרוויחים כסף. אבל הרודן עצמו? הוא עשוי להתעשר במידה שלא תיאמן.

טורקמניסטן היא אחת החברות החשאיות ביותר עלי אדמות. כאחת המדינות הכי פחות מתוירות בעולם, אנשיה היו פעם עניים להדהים. בשנת 1998, יותר מארבעה מכל עשרה תושבי טורקמניסטן חיו בעוני קיצוני – עם הכנסה אפשרית של פחות מ-2.15 דולר ליום. אבל מכאן לא נובע שטורקמניסטן, כמדינה, היא ענייה. להפך. על פי הבנק העולמי, "עתודות הגז של טורקמניסטן מוערכות כרביעיות בגודלן בעולם, ומהוות כעשרה אחוזים מן העתודות העולמיות". "בנוסף לכותנה ולגז טבעי," אמרו האנליסטים של הבנק, "המדינה עשירה בנפט, גופרית, יוד, מלח, מרבצי בנטוניט, אבן גיר, גבס ובטון – שכולם יכולים לשמש חומרי גלם לתעשיות כימיות ולתעשיות הבנייה".

הבעיה העיקרית של טורקמניסטן לא הייתה המחסור בכסף, אלא העובדה שהכסף אינו מחולק למי שזקוקים לו. אבל לפחות טורקמני אחד הוא תמיד עשיר: האיש שבצמרת. במפנה המילניום, האיש הזה היה ספרמורט ניאזוב, רודן הידוע בעיקר בזכות פולחן האישיות האבסורדי שיצר אחרי שעלה לשלטון בשנת 1985. בין השאר, ניאזוב אסר על עישון בציבור, אחרי שעבר ניתוח לב שהכריח אותו להפסיק לעשן, הוא העניק לעצמו את התואר "טורקמנבאשי" ("אבי האומה"), אסר על גברים להאזין לרדיו במכוניותיהם, והחליף את שמות חודשי השנה וקרא להם על שמו ועל שם אמו.

ניאזוב גם כתב ספר שכותרתו "רוחנמה" – שילוב של ביוגרפיה, שירה ועזרה עצמית. הספר נתפס ממש כטקסט דתי. כל תלמיד במדינה נאלץ לקרוא אותו. עובדי ציבור אולצו להשתתף מדי שבוע בשיעורים על הספר (עובדי משרד החוץ, למשל, ערכו את השיעורים שלהם בימי רביעי בשעה חמש וחצי אחר הצהריים). ההערצה הייתה כל כך קיצונית, שניאזוב עצמו העיר פעם ביובשנות: "אנשים שונים אומרים שזה פולחן אישיות". כך אכן היה.

חברה בבעלות המדינה עומדת לעבור הפרטה? למה לא למכור אותה לאדם הנאמן לנו תמורת עשירית מערכה הממשי? יד רוחצת יד, והכסף אינו מפסיק לזרום לעולם. כולם בצמרת מרוויחים כסף. אבל הרודן עצמו? הוא עשוי להתעשר במידה שלא תיאמן

כשניאזוב לא היה עסוק בהמצאת כללים שרירותיים עבור העם הטורקמני, הוא גנב מבני עמו. בשנת 2001 חתמו טורקמניסטן ואוקראינה על חוזה אספקת גז. על פי חקירות מאוחרות יותר של כתב העת הגרמני "דֶר שפיגל", העסקה אמורה הייתה להניב 1.7 מיליארד דולרים בשנה הראשונה בלבד. אבל מאחר שטורקמניסטן הייתה (ועודה) דיקטטורה, רוב הכסף לא הגיע לתקציב המדינה אלא לחשבונות בנק זרים, שנשלטים ישירות על ידי ספרמורט ניאזוב. הפרטים המדויקים אינם ידועים, אבל אפילו אם הדיווחים אינם מדויקים לגמרי וניאזוב גרף "רק" עשרה אחוזים משווי העסקה, מדובר ב-170 מיליון דולר בעסקה אחת בשנה אחת. וכמובן, זה לא היה מקרה השחיתות היחיד.

כאשר ארגון בלתי-ממשלתי עצמאי בלונדון חקר את ההתנהלות הכספית של הרודן, הוא הגיע למסקנה כי: "חלק משמעותי מן ההכנסות לעולם אינו מוצא את דרכו לתקציב המדינה". עוד נאמר שם כי "חלק עצום בגודלו – 75 אחוזים מהוצאות המדינה! – כנראה מתרחש מחוץ לתקציב [הממשלה]". עם הזדמנויות כאלה, לא מפתיע שרודנים הם לעיתים קרובות האנשים העשירים ביותר במדינה.זהו תמריץ לא קטן לעלות על ההליכון. אבל מדובר בהליכון שאינו עוצר לעולם.

• מחאת הדמוקרטיה
• ❤ תרבות
• ספרות עיון
• רדיקל
• יוצרים כותבים

כאשר מתחם 3426 ובית רדיקל פתחו את שעריהם, אי אז כחודשיים לפני המלחמה, הם הבטיח לנצל את 1500 מ"ר כדי להפוך ל"מרחב שבו יצירתיות, חינוך וקיימות מתכנסים לנקודת המבט שתאפשר לנו לדמיין עתיד טוב יותר". הציניקנים שבנו התקשו לדמיין איך המרחב האורבני המוזר, שהיה בעברו שוק הדגים של תל אביב (אל תדאגו, זה עבר רחוק. אין ריח), יוכל להפוך ל"מרחב ללמידה, חלימה, התנסות ושיתוף פעולה מסוג חדש". והנה, כשנה וחצי אחרי, במרחב שנקרא3426(על שם הרחוב הקטנטן בו נמצא), בית רדיקל הוכיחו לנו שהם באמת באים לשנות, ועכשיו – גם להעיר.

>>הסינית האדומה חוזרת לטאיזו. עכשיו יובל בן נריה רוצה בר סיני

בית הקפה החדש, שעונה גם הוא לשם 3426 (לרדיקלים אין זמן להשקיע מחשבה בשם חדש), נפתח בחצר שנמצאת בקומת הכניסה של מבנה הבטון המרשים, ומצליח לספק פינה שקטה, מוארת ומרווחת – מקום מושלם לעבוד בו עם לפטופ, לשבת עם חבר או סתם לשהות תחת השמש הנעימה (אל תתרגלו, השמש זה זמני). כיאה לאופיו של המקום, מגישים כאן קפה נהדר בסחר הוגן, מבית הקלייה האיכותי של נחת. אספרסו יעלה להם 10 ש"ח, אמריקנו 15 ש"ח, וקפוצ'ינו 16 ש"ח, בעוד ש-22 ש"ח יארגנו לכם מאצ'ה לאטה ויש גם מיצים מבית המתססה, שנעים בין 18 ל-24 ש"ח. גם כריכים, מאפים ועוגות בנוסח שוודי מבית פיקה זמינים במקום (32-38 ש"ח כריך, 16-18 ש"ח עוגות ומאפים).

בית רדיקל, למקרה ופספסתם את התופעה הכי מעוררת תקווה בעיר כרגע, מארח באופן כמעט יומיומי הרצאות וסדנאות עם אפיון חברתי, הקרנות סרטים, הופעות מוזיקה, שיעורי ערבית, מפגשים קהילתיים, מסיבות ללא טלפונים ואירועי תקווה לציבור הליברלי במטרה להכניס אופטימיות זהירה לחיים הקשוחים שפה, מתוך אמונה שיכול להיות פה דווקא בסדר אם רק נעבוד עבור זה. הוא מתקיים במתחם 3426, שהוקם על ידי האדריכלים אביטל גורארי ונתנאל אלפסי ממשרד AN+, שבו גם ממוקמים הוצאת הספרים רדיקל, אולפן פודקאסטים, מערכת גוף התקשורת "מתחת לרדאר", אולם לתערוכות מתחלפות, חלל קולינרי לבראנץ של קבוצת השפים ILU, ועכשיו מצטרף גם בית הקפה הרדיקלי החדש.

ברוב הימים בית הקפה יפעל משעות הבוקר ועד אחה"צ, אבל כאשר יתקיימו הרצאות וערבים מטעם רדיקל, הקפה יחזיק אתכם ערים עם שעות פעילות מורחבות, וגם יגיש יינות מקומיים, בירה וקוקטיילים, לצד נשנושים. בהמשך צפויים להתארח כאן מגוון פופ-אפים שיהפכו אותו למוקד קולינרי, עם הלימה ברור לשפה והרוח של המקום. "נעשה כאן יריד יד שניה, שת"פים עם יקבים מקומיים שיגיעו למזוג יין, פופ-אפים קולינריים ועוד אירועים שיהלמו את השפה של בית רדיקל, שרואה ביצירה ותוצרת מקומית כמנוע מהותי וחשוב בחברה שלנו", אומר אלעד אלקלעי, מנהל בית הקפה מטעם בית רדיקל, ששולח גם מסר לכל מי שרוצה לקחת חלק, "אנחנו גם מזמינים אנשי אוכל ותרבות לפנות אלינו, ולהציע אירועים שיתארחו כאן בחצר בית הקפה". יש סיבה לשמור על אופטימיות, או לכל הפחות, לשמור על עירנות לקראת מה שבא עלינו.
קפה 3426 מבית רדיקל, רחוב התחייה פינת הרצל, א'-ה', 9:00-17:00, גם בשעות הערב בימי אירועים.מנויי בית רדיקלזוכים ב-10% הנחה בבית הקפה.

• אוכלים שותים
• בתי קפה
• בית רדיקל
• רדיקל
• מתחם 3426

>> את יובל שילר אתם אולי מכירים מאחורי הקלעים, בעיקר כי היא עומדת מאחורי השיווק של כמה ממוסדות התרבות האהובים בעיר. אחרי הרבה שנים של קריאייטיב לפסטיבל הקולנוע ירושלים, הסינמטק, דוקאביב, הספרייה הלאומית, פסטיבל ישראל ועוד שכאלה – היא היום בצוות של בית רדיקל, שמבקש להפיץ קצת תקווה בימים הכי נוראיים שעוברים עלינו. בחמישי הקרוב יתקיים שם פסטיבל התקווה "יום יבוא", שיכלול סדרת נאומים היסטוריים נגד הייאוש, הופעת ענק של עוזי נבון והחוויות, תקלוטים ודרינקים.כל הפרטים והכרטיסים? כאן

>> העיר של איילת גולן: קריוקי במסעדה פיליפינית ובר קהילתי מתוק
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. בית רדיקל

המקום הזה באמת פלא. איתמר ויונתן, שהקימו את המקום לפני שנתיים, הבינו שאנחנו לא צריכים עוד ארגון שטח להפגנות, אלא מקום שמציע לאנשים תקווה, כדי שתהיה לנו סיבה בכלל לקום ולעשות משהו. מאז יצאו בהוצאת רדיקל שישה ספרים על רעיונות משני מציאות, וכמעט כל ערב יש בבית רדיקל אירוע שמציע דרך חדשה להסתכל על העולם.בחמישי הקרוב אנחנו מארגנים פסטיבל תקווה בשם "יום יבוא", שווה להגיע רק כדי להרגיש מה זה ולהיטען בקצת תקווה.
מתחם 3426, התחיה פינת הרצל

2. אוניברסיטת תל אביב

זה ההאפי פלייס שלי. מדשאות גדולות, קצב רגוע, על כל בית קפה יש איזה חמש ספריות. לדעתי זה המקום היחידי בעיר שאין בו אפילו פרסומת אחת. האנטי-תזה לדרמה ולצפיפות של העיר. כל מה שצריך כדי להתמסר לידע.
חיים לבנון 55

3. ענן

בשפירא אין הרבה ברים, אז הפכנו את ה"ענן" בפלורנטין לבר השכונתי שלנו. נעים, אינטימי, עם מוזיקה בהילוך נמוך ונגרוני מהחבית. גם הכי מקומי ואיכשהו גם קצת אירופה.
רענן 36

4. Modest Flowers

המקום לקנות בו פרחים לסופ"ש. במבט ראשון זה יכול להיות מקום של צ'אחלות, ובמבט שני מגלים שזה אכן זה. אני אוהבת. דניאל שוזרת זרים באמת מרהיבים ובמחירים סבירים לגמרי. תכונה מוערכת בזמנים שבהם רק לנשום עולה איזה 50 שקל.
סלמה 5

5. האינטרנט של תל אביב

להיות תלאביבית זה להיכנס לאינטרנט של תל אביב, ואני שם ע מ ו ק. אני כנראה חברה בכל קבוצה עירונית בפייסבוק, וכל אחת מלמילאן. האימהות של תל אביב מפחידות אותי, גרגרני נווה שאנן גורמים לי להרגיש לבנה, שישי שפירא מביא לי קהילה והמארקטפלייס זה בית. אני גם מפעילה כמה שניםניוזלטר יומי בשם "שירה נכנסת",כי שירה זה כיף והפורמט מתאים לנוף (מהמרת שניוזלטרים יחזרו כמו התקליטים).

תודה לך על האינפוט מארק צוקרברג. סיקרט תל אביב בפייסבוק (צילום מסך)

מקום לא אהוב בעיר

אבו חסן.יסלחן לי קוראי טיים אאוט, אבל אבו חסן זה המקום שאני הכי לא מבינה בעיר. טעם חמוץ ואווירה של "15 דק וזזנו". כגל"צניקית שאכלה שם לעיתים קרובות את ארוחת הצהריים שלה, לקח לי לא מעט שנים להודות שאני והמוסד היפואי הזה לא באמת מתאימים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה הרמנו בבית רדיקל "ערב ללא טלפונים". חשבנו שיגיעו 20-30 איש, הגיעו 200. יש צמא אדיר לנסות משהו אחר, לצאת מהלופ. מאות אנשים נכנסו לחלל, שמו את הטלפון בקופסה שקופה במרכז החדר – ופשוט היו. מה שקרה שם היה באמת ווואו: אנשים זרים דיברו בחופשיות, שיחקו שחמט כאילו זה דבר, ואווירה של "ככה זה היה פעם ולא סיפרו לנו?". אנחנו עומדים להפוך את האירוע הזה לעניין קבוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הקומיקסים של גלי שרף,בלי ספק. כמה קטן ככה מדויק.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה משפחות החטופים. הפגנות מוצ"ש נהיו עניין שבשגרה, וכדי להתעקש לא להתרגל (אסור להתרגל) צריך להיכנס עמוק יותר למאבק.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
גיל דיקמן. הוא נלחם למען החטופים, ביניהם בת הדודה שלו כרמל גת ז"ל – ועושה את זה עמוק מהבטן.

מה יהיה?
אני חושבת שלכל אחד ואחת מאיתנו יהיה טוב ברמה האישית. אני מסתכלת סביבי ונראה שלאנשים קל יותר למצוא אושר והגשמה, אולי כי הלך הרוח הוא "תאחז חזק במה שיש לך". האם יהיה טוב סביבנו, ברמה הלאומית? האמת שאני לא יודעת, וככל שהימים עוברים אני יותר ויותר מפחדת. אבל אני בטוחה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי שזה יקרה. כי לבנות לעצמנו בועה קטנה של עבודה-אהבה-חברים-תחביבים פשוט לא יספיק.

• העיר שלי
• בית רדיקל
• רדיקל
• אוניברסיטת תל אביב
• ענן בר
• אבו חסן
• פייסבוק