• Facebook
• Twitter
• Email

"אם הכל צילום, אז אולי שום דבר הוא כבר לא צילום?", שואלת נועה יפה. בתערוכת היחיד החדשה שלה, "הצל", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה רו־ארט בתל אביב, מוצגים דימויים שנראים לכאורה כתצלומים, אך למעשה הם עבודות בתלת ממד שמתחזות לדו ממד. יפה משתמשת בדגמים ומיניאטורות, ממזערת עולם אך שומרת על חוקיות הצילום בתוך הזיוף שהיא עצמה בראה.

"אני לגמרי מתייחסת אל הדימויים כאל עבודות צילום. באופן שבו אני בוחרת את הדימוי, מציבה אותו בפריים תוך התייחסות לשאלות של פרספקטיבה וקומפוזיציה ואיך אור פוגע בעצמים. זה בעצם מהלך שדומה למה שמצלמה עושה, רק שאני עושה את זה באמצעות פיסול. אני גם תולה את העבודות כמו תצלומים – ממוסגרים, על הקיר. מאחורי המסגרת, מסתתר המנגנון האמיתי של העבודות – אלה אקווריומים, חלקם מלאים במים ובתוכם שקועים האובייקטים הפיסוליים. מעין דיורמה, שהיא מודל תלת ממדי המוצב בתוך תיבת זכוכית, שאני מחביאה מאחורי קיר. החזית שלה, זו שנחשפת מול הצופה, מופיעה כתצלום דו ממדי. בעידן שבו יש אינפלציה מטורפת בדימויים מצולמים ודיגיטליים אני לא רק תוהה לגבי האפשרות של הצילום לייצג את המציאות, אלא בכלל לגבי היכולת של צילום להיות צילום. אז אני מנסחת מחדש, עבורי, את הצילום כפיסול. תוך כדי אני מנסה להחזיר לצילום משהו מהקסם והמיסטיות שאבדו לו".

לא רק בגלל השם – התערוכה הזאת פוליטית יותר מעבודות קודמות שלך?

"הפוליטיות שלה נובעת מהתפיסה הוויזואלית של העולם ואת המציאות, ומה אנחנו יודעים עליה או חושבים שאנחנו יודעים עליה. הרי אם אנחנו לא יכולים לסמוך על מה שאנחנו רואים, אז על מה אנחנו כן יכולים לסמוך? בתוך זה, זו תערוכה שעוסקת בכסף, בנראות שלו בחיים היומיומיים שלנו. הדימויים מגיעים משני עולמות – העולם האוטופי של ההון, ומתחתיו, ממש כעולם תחתון, העולם שמתקיים מתחת להון – מה שקורה מתחת למגדל; מה שהאיש במגדל לא רואה כי הוא מרחף בשמים. התערוכה מתקיימת בתוך הפער שבין הנוצץ והאפל; בין הדימויים של עולם הפרסום ושל ההון, לבין הצל שהם מטילים על העולם שמתחת".

העבודה שנקראת "פורטרט עצמי" מציגה דמות שחורה בקפוצ'ון. את לא חוששת שביצירת זהות בינך או בין הצופה לבין האחר תחטאי בחטא הנורא של זמננו, "ניכוס תרבותי"?

"זה לא פורטרט עצמי. אבל בכוונה קראתי לו ככה – כי הדמות שנשקפת מולך, היא למעשה בובת חלון ראווה שצבעתי בשחור ושמתי עליה קפוצ'ון, שהוא פריט לבוש שיש לו משמעות תרבותית: אנשים צעירים עם קפוצ'ון נתפסים כאיום על החברה הנורמלית, ובארצות הברית לבישת קפוצ'ון משמשת עילה למעצר על ידי המשטרה בחשד לפלילים. העיניים של הבובה הזאת הן תותבות של אנשים שאיבדו את העיניים האמיתיות שלהם – עין אחת היא של אימא שלי שאיבדה את העין שלה כתוצאה מקטרקט בגיל צעיר ועין שנייה היא עין משומשת שקיבלתי ממכון רפואי והייתה בשימוש אצל אדם לבן. ביררתי. כך שיש כאן גוף שחור ועיניים לבנות. מין יצור כלאיים של כל החרדות שיש לנו".

רגע, מה? זו באמת עין של אמא שלך?

"באמת. יש לאימא שלי עין תותבת וצריך להחליף אותה פעם בכמה שנים. אז היא נתנה לי את העין הישנה שלה, ואותה שיבצתי בעבודה. יש לזה חשיבות אוטוביוגרפית, כי העיוורון של אימא שלי בעצם הפך אותי לצלמת, באופן תת מודע. צילום הוא סוג של ראייה".

"הצל" – נועה יפה, גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, עד 15.10

• נועה יפה
• הצל
• רו-ארט
• אמנות
• תרבות
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

הוותיקה

גלריה רוזנפלד (שביל המפעל 1)

רוזנפלד הוותיקה הבינה שזה כבר לא בועט ומחתרתי להזדנגף, ואחרי יותר מ־50 שנה בצפון דיזנגוף עברה הגלריה לקריית המלאכה והייתה הראשונה באזור. גלריות נוטות לאבד את חדוות העשייה עם השנים, אבל לא רוזנפלד, שממשיכה להציג תערוכות מצוינות של אמנים ישראלים בולטים ולתת במה גם לצעירים. בחודש מרץ האחרון נפתח חדר הפרויקטים "רוזי" שמציג תערוכות לאמנים בתחילת דרכם. בעל הגלריה: צקי רוזנפלד.
אוצרת:עדי גולדנר.
אמנים מיוצגים:רועי רוזן, בועז ארד, זויה צ'רקסקי, ורד ניסים, אלעד רוזן, אלונה רודה.
תערוכות מציגות:בחמישי (15.9) ייפתחו תערוכות יחיד לרחל קיני שתציג עבודות אקוורלים ולאפרת חכימי שתציג את המיצב "עבודות נייר".

שלישי־חמישי 12:00־19:00, שישי 11:00־14:00 , שבת 11:00־13:00

השיתופית

אינדי (שביל המרץ 5)

12 גלריות שיתופיות של אמנים פועלות בעיר, רובן במתחם קריית המלאכה. גלריה אינדי, היחידה שמתמחה בתחום ספציפי (צילום), מציגה תערוכות מצוינות, בעיקר של חברי הגלריה. מנהלים ואמנים מיוצגים: 12 חברי הגלריה בהם טל ניסים, רונית פורת, דיווי בראל ואילן כרמי.
תערוכות מציגות:בשבוע שעבר נפתחה התערוכה של חברת הגלריה הילה ווגמן שתוצג עד 24.9.

שלישי־חמישי 12:00־19:00, שישי־שבת 11:00־14:00

הבינלאומית

גלריה דביר (ראשית חוכמה 14)

אם חיפשתם לראות אמנות חו"לית אבל בלחות של תל אביב, בגלריה דביר תצליחו לתפוס קצת אמנים בינלאומיים כמו דאגלס גורדון ותומס הירשהורן. הגלריה הוותיקה, שהוקמה לפני יותר מ־30 שנה, החלה להציג לפני 20 שנה גם אמנים בינלאומיים מן השורה. בחודש פברואר הרחיבה את פעילותה וחנכה גלריה בבריסל.
בעלי הגלריה:דביר אינטרטור ושפרה שליט.
אמנים מיוצגים:דאגלס גורדון, אדל אבדסמד, שילפה גופטה, מירי סגל, נלי אגסי, מירוסלב בלקה ונעמה צבר.
תערוכות מציגות:בשבת הקרובה (17.9) יפתחו שתי תערוכות יחיד לתומס הירשהורן ולמתן מיטווך.

שלישי־חמישי 11:00־18:00, שישי־שבת 10:00־13:00

המקפצה

רו ארט (שביל המרץ 3)

רו ארט כבר התבססה והפכה לאחת הגלריות הנחשבות בעיר. הגלריה מתפקדת כחממה מטפחת לאמנים, מרביתם אמנים פחות מוכרים או כאלו שלא הציגו הרבה וזוכים לחשיפה משמעותית ראשונה.
מנהל הגלריה:שמעון בן שבת.
אוצרת הגלריה:לאה אביר.
אמנים מיוצגים:בויאן, להלי פרילינג, רוני חג'ג', יורם קופרמינץ, אלישבע לוי ויערה צח.
תערוכות קרובות:בשבת נפתחה תערוכה לנועה יפה שתוצג עד 10.10.

שלישי־חמישי 12:00־18:00, שישי־שבת 11:00־14:00

החלל הכי שווה

גלריה חזי כהן (וולפסון 54)

הגלריה החלה את דרכה ב־2008 במתחם הגלריות הצפוני של גורדון־בן יהודה, אבל רק אחרי שעברה לדרום העיר לפני חמש שנים החלה לבסס את מעמדה עם חלל התצוגה הכי שווה בעיר. יש בה שטח של 450 מ"ר המתפרס על פני שתי קומות רחבות ידיים ותקרות גבוהות. חלומו של כל אמן.
בעל הגלריה:חזי כהן.
אמנים מיוצגים:יאן טיכי, סיגלית לנדאו, נחום טבת ורמי מימון.
תערוכות קרובות:בשבוע שעבר נפתחה תערוכה ליאיר פרץ שתוצג עד 22.10.

שני־חמישי 10:30־19:00, שישי 10:00־14:00, שבת 11:00־14:00

האיכותית

גלריה עינגע (בר יוחאי 7)

לגלריה עינגע לקח כמה שנים להשתפשף ולהתברג כאחת הגלריות הנחשבות בעיר, והיום יש בה אוסף אמנים משובח במיוחד, רובם ציירים וצלמים. אחרי גלגול לא מוצלח במיוחד באזור גן החשמל, גלריה עינגע המציאה את עצמה מחדש לפני שבע שנים באחת הסמטאות הסמוכות לקריית המלאכה.
בעלות הגלריה:נטע אשל ורויטל גל.
אמנים מיוצגים:לי אורפז, מרב קמל, חליל בלבין, שי אזולאי, מאשה זוסמן.
תערוכות מציגות:בשבוע שעבר נפתחה תערוכה לצלמת אתי שוורץ שתוצג עד ה־15.10.

שלישי־חמישי 11:00־18:00, שישי 11:00־14:00, שבת 11:00־14:00

הקלאסית

גלריה גבעון (גורדון 35)

הגלריה, שנוסדה ב־1974 , נחשבה עד לפני כמה שנים לאחת החזקות והמשפיעות באמנות הישראלית – וזכתה ללא מעט ביקורת על הריכוזיות השמרנית שלה. הגלריה שומרת על צביונה הקלאסי עם תערוכות לאמנים בוגרים. לפני ארבע שנים נפתח חלל תצוגה נוסף בביתה של גבעון בנווה צדק.
בעלת הגלריה:נעמי גבעון.
אמנים מיוצגים:משה גרשוני, ארז ישראלי, משה קופפרמן, מיכה אולמן, פסח סלובסקי, רפי לביא וגיל מרקו שני.

שני־חמישי 11:00־16:00, שישי־שבת 11:00־14:00

ידידותית לאמנים צעירים

גלריה גבירול (אבן גבירול 106־108)

כמעט שלוש שנים שמתחם האמנים באבן גבירול מוגדר כמתחם זמני בחסות העירייה. כשסכנת פינוי מרחפת עליה בכל רגע, הגלריה, על קירותיה המתקלפים והדודים המפלצתיים שבכניסה, יושבת על טיקט הגלריה הצעירה והחתרנית. יש בה תערוכות של אמנים ואוצרים צעירים, לרובם זו הזדמנות ראשונה לתצוגה.
אוצר:משתנה.
תערוכות קרובות:בחמישי (15.9) ייפתחו שלוש תערוכות במסגרת שבוע האיור, בהן תערוכה לעמית טריינין ותערוכה קבוצתית באוצרות יובל סער.

ראשון־חמישי 16:00־21:00, שישי 10:00־14:00, שבת 10:30־15:30

התערוכות הכי טובות

גלריה הקיבוץ (דב הוז 25)

אחרי כמה שנים מדשדשות ואוצרים מתחלפים, נראה שבשנתיים האחרונות הגלריה הוותיקה מעוררת את מתחם הגלריות של מרכז העיר. יש בה סדרה מרשימה של תערוכות מוצלחות בהן תערוכת הרישומים של יעל בלבן והתערוכה המופתית של חליל בלבין ומרב קמל.
מנהלת אמנותית ואוצרת:יעל קיני.
תערוכות מציגות:בשבוע שעבר נפתחה תערוכה לעדן בנט שתוצג עד 1.10.

ראשון־חמישי 11:00־15:00, 16:00־18:00, שישי 11:00-14:00

• בויאן
• מירוסלב בלקה
• נלי אגסי
• מירי סגל
• שילפה גופטה
• דיווי בראל
• רונית פורת
• רוני חג'ג'
• יורם קופרמינץ
• אלישבע לוי
• משה קופפרמן
• ארז ישראלי
• מאשה זוסמן
• חליל בלבין
• נחום טבת
• יאן טיכי
• יערה צח
• גלריה אינדי
• גלריה דביר
• גלריה הקיבוץ
• רפי לביא
• אלעד רוזן
• גלריה רוזנפלד
• נעמה צבר
• סיגלית לנדאו
• בועז ארד
• גלריה עינגע
• זויה צ'רקסקי
• גלריה גבירול
• משה גרשוני
• מיכה אולמן
• גלריה חזי כהן
• גלריה גבעון
• מרב קמל
• אילן כרמי
• טל ניסים
• רו-ארט
• רועי רוזן
• שבוע האיור
• להלי פרילינג
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

להלי פרילינג יושבת ליד מכונית מרוסקת ומיניקה את התינוק הקטן שלה. הרכב המשפחתי – מאזדה 3 שחורה – הונח הבוקר בעזרת מנוף בגלריה רו־ארט, אחרי שהות ארוכה ליד ביתה של פרילינג, שהביאה אותו ממשחטת מכוניות. "הייתי צריכה לחשוב עליו, חיכיתי שאני אדע מה אני עושה איתו". היא אף פעם לא באמת יודעת בדיוק מה היא עושה, לא עד הרגע האחרון ממש. "ואולי רק בעוד חצי שנה אני אבין מה עשיתי", היא מוסיפה. פרילינג, ילידת 1982, בוגרת תוכנית ה־MFA של בצלאל וזוכת פרס שרת התרבות לאמן צעיר 2015, הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות, בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון בת ים, מוזיאון הרצליה ועוד, וכן בתערוכה זוגית עם האמן שרון פדידה (בן זוגה) וכמה תערוכות יחיד. במהלך 2016 תציג עבודות חדשות באגף החינוך של מוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה ובביאנלה לרישום בירושלים.

כתבות נוספות שיעניינו אותך:
דתי, מזרחי, פריפריאלי – ואמן עולה מצליח
האמנים שניצלו צינית את משבר הפליטים
ריאיון עם המאייר איציק רנרט לרגל התערוכה

המכונית הפוסט טראומטית עומדת במרכז “סירנה", התערוכה החדשה של פרילינג, שבוזקת עליה עוד אינספור שברי זכוכיות מנצנצים, ורוכנת פנימה, דרך החלון השבור, אל תא הנהג הנעול, רוקמת שם חוטי דבק עדינים דמויי קורי עכביש (דומים לאלו שהופיעו בתערוכה
הקודמת שלה, “קאטר", שהוצגה גם היא בגרליה רו־ארט). בתוך הרכב נמצאים חפצים נוספים: "דיסקים, מגבונים, מוצץ, בדיוק כמו של הבן שלנו. ספל קפה. תוך כדי שעבדנו על האוטו צצו עוד דברים: בובת קינדר שהושארה בשמש. חלק מהחפצים מקבלים עריכה, חלק מקבלים היילייט. אני רוצה שלא יהיה ברור איפה התאונה הסתיימה ואיפה אני מתחילה".

לצד הרכב ירחפו “גלי נייר, עננים ענקיים מנייר", שעשויים מדפי A4, “ניירות פשוטים, של מדפסת", שנחתכו והודבקו כגלים לבנים. גם ביצירת ענן הנייר, מופת של הקפדה ועמלנות יפנית למראה, פרילינג שומרת על מרחב המקריות ואינה יודעת מראש מה תהיה הצורה של הענן או איפה בדיוק הוא יוצב: “זה פריסטייל, אבל זו סדרה, כל אחד בנוי על זה שאחריו. אני נאצית, אבל אני חייבת שיהיו סטיות מהמערכת".

בהתחשב בנוכחות האסון פרילינג צריכה להישמר מאילוסטרטיביות, מכך שהתמונה כולה לא תהפוך לחזיון של גן עדן. אפשר לסמוך עליה. היא חדה כמו חברה הטוב ביותר, סכין החיתוך. שדה “אמנות הרכב", כמו שפרילינג קוראת לו, הוא שדה חרוש. גם בלי לספור את המכונית בהיכל התרבות, “אף אחד לא מופתע היום מלראות רכב בחלל שלא מיועד לכך". בטקסט שמלווה את התערוכה כותבת האוצרת לאה אביר ששפתה הייחודית של פרילינג “מציבה אלטרנטיבה לשימוש המאצ'ואיסטי השגור ברכבים וחלקי רכב באמנות".

פרילינג אמנם נרתעת מכל חלוקה מגדרית של האמנות, שלה או של אחרים, אבל מסכימה שאכן “רוב אלו שהציגו עבודות רכב היו גברים, וכל העבודות – גם אם לא נעשו על ידי גברים, אם להיזכר בשרה לוקאס (אמנית פמיניסטית בריטית שהציגה בין היתר רכבים מנותצים וחרוכים – ש"ק) – היו בעלות נטיה כוחנית: ניפוץ חלונות, מכונית מתפוצצת, שעומדת להתפוצץ. הרכב שלי גם הוא מעוך אבל מה שמעניין אותי זה המתח בין היפה והמפתה את העין לבין אסון ואלימות. כמעט כולם עסקו במשהו שקרה כרגע, באלימות שעדיין נוכחת, אני רוצה לעבוד על זיכרון שמתמסמס, משהו שנשכח ונעדר. מצד אחד את רואה את הקטסטרופה, את מבינה את הזוועה. מצד שני את רואה את הנצנוצים של הזכוכית ואין מה לעשות – זה הדבר הכי יפה בעולם. מעניין אותי איך טוטאל־לוס הופך לכדור דיסקו".

סירנה,
להלי פרילינג.
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3 תל אביב,
עד 16.7

• סירנה
• רו-ארט
• להלי פרילינג
• גלריה
• שרון פדידה
• מה נפתח
• רכב
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לאה אביר נראית נינוחה ושלווה בתפקידה החדש כאוצרת הבית של גלריה רו־ארט. היא מדברת בלהט על התוכניות שהיא צופנת לגלריה, אחת החלוצות באזור השוקק של קריית המלאכה. אביר (37) משמשת בפעם הראשונה כאוצרת בגלריה מסחרית, אחרי שעברה תחנות רבות בקריירה: היא הייתה אוצרת המשנה ומנהלת התוכן במוזיאון בת ים, עובדת בצוות האוצרות של אחד הפרויקטים הבולטים בשנים האחרונות בניו יורק, "Living as Form", ולאחרונה – האוצרת הראשית במוזיאון חיפה (גילוי נאות: לפני כעשור היא שימשה לפרק זמן קצר גם כמבקרת האמנות של Time Out תל אביב).

אביר החלה בתפקידה החדש בשבוע שעבר, עם פתיחת תערוכת היחיד של הצייר הבולגרי בויאן, לאחר שנה של טלטלות וסערות מקצועיות. התפקיד הוצע לה לאחר שקודמתה, נגה דוידסון, שהעלתה את רו־ארט על מפת הגלריות המובילות, החליטה בצעד אמיץ לעבור לניהול הגלריה הירושלמית החדשה רוזנבך. בעוד דוידסון ידועה בסגנונה האוצרותי המינימליסטי והמושגי, האוצרות של אביר מתמקדת יותר בדיאלוג ממושך עם אמנים, וזה בהחלט ניכר בתערוכה המצוינת של בויאן.

הבחירה שלך לאצור בגלריה היא לא טבעית. זו התכווצות לממדים קטנים, לחשוב יותר בקטן מבחינה אוצרותית.

"התפקיד של אוצרת גלריה אינו מובן מאליו, ואין ספק שזה שונה מאוד. אבל אני בשלב שבו זה טוב לי מאוד, בעיקר בגלל ההתמקדות בעשייה והמנוחה מהביורוקרטיה. הגלריה הזאת עניינה אותי ספציפית כי יש בה משהו שאין בגלריות אחרות. אני מקבלת פה חופש, אני מתעסקת רק בתכנים, וזה מה שחשוב לי. נכון שמבחינת מטרים יותר קטן פה, אבל מצד שני התערוכות מתחלפות הרבה יותר מהר והעבודה עם האמנים היא בלתי פוסקת".

אבל בסופו של דבר מדובר בגלריה מסחרית שרוצה גם למכור. את צריכה להביא את השיקולים האלו בחשבון?

"שיקולים מסחריים קיימים גם במגזר הציבורי, אם את רוצה בכך ואם לא".

התכוונתי מסחרי במובן שגלריות מעדיפות להציג ציור מאשר פרפורמנס, למשל, כי זה מוכֵר.

"דווקא ברו־ארט היו תערוכות לא מסחריות במובן שאנחנו רגילים אליו. יש פה פתיחות לדברים יותר ניסיוניים. רוב האמנים בגלריה הם לא ציירים, וגם אם כן – הם יותר אקספרימנטליים. זה לא אומר שהגלריה לא מוכרת, זה פשוט אומר שהגישה היא אחרת. אבל אני לא מתעסקת בהיבטים האלו ביומיום".

לאחרונה יש תחושה שהאוצרות משנה את פניה, אפשר לקרוא לזה "אוצרות תהליכית". נושא התערוכה מתגבש תוך כדי עבודה עם האמנים, הם מאוד מעורבים, כל הפוקוס בעצם עליהם ולא על היצירה האוצרותית. גם את נמצאת בתוך הסקאלה הזאת.

"זו אוצרות שקיימת בעולם מאז שנות ה־70. גם בארץ יש 'אוצרים של אמנים' כמו יונה פישר ונעמי אביב, שגם התערוכות הקבוצתיות שלהן היו מבוססות על הליך ארוך טווח עם אמנים. זה לא משהו חדש בעיניי. מילות מפתח כמו 'תהליך' קיימות כבר 40 שנה. בשנות ה־90 השיח הזה נקשר למוסדות אמנות כמו הפלה דה טוקיו, שהפכו למעין מעבדות. אני יכולה להעיד על עצמי שאני יושבת על הספקטרום הזה, אבל אין לי עמדה חד משמעית לגביו".

בואי נדבר רגע על "תוהו", פרויקט חדש שעלה לאוויר ממש לאחרונה ושאת אחת ממייסדותיו.

"מדובר במגזין אמנות מקוון. עשינו קמפיין גיוס המונים כדי לבנות את התשתית, ואנחנו עדיין עובדים עליה. האתר הרשמי עדיין לא הושק, אבל המגזין כבר עובד. אנחנו מתעסקים כל הזמן בגיוס משאבים כי בחרנו לעשות את זה עצמאית לחלוטין, אנחנו לא מקבלים מימון ממוסד כלשהו".

את חושבת שיש צורך במגזין אמנות מקוון? יש את "ערב רב", זה לא מספיק?

"אני לא חושבת – אני יודעת. למה שיהיה רק מגזין אמנות אחד?".

אולי כי אין מספיק כותבים?

"המגזין מתורגם לשלוש שפות והטקסטים המקוריים יכולים להיכתב בכל אחת מהשפות הללו. הבסיס של 'תוהו' הוא אמנם תל אביב, אבל המגזין הוא בינלאומי. המערכת והכותבים לא יושבים רק פה. עברית היא שפה אזוטרית. הכתיבה הטובה שנעשית פה לאורך השנים פשוט לא יוצאת החוצה, היא לא מתקשרת עם העולם והעולם לא מתקשר איתה. בעיניי זו אחת הבעיות המרכזיות בשיח המקומי. המערכת של 'תוהו' מורכבת מאנשים שלא מגבילים את עצמם רק לכאן, ואם נהיה כנות – אני לא חושבת שיש מישהו כזה היום".

בשנה האחרונה ביצת האמנות המקומית ידעה לא מעט סערות ודרמות, אבל אין ספק שאם נתבקש להכתיר את אחד האירועים המכוננים שעורר דיון חשוב ואקוטי, יהיה זה סיפור פיטוריה העלומים של אביר ממוזיאון חיפה. בינואר השנה הודיעה הנהלת המוזיאון כי אביר תסיים את תפקידה כאוצרת ראשית לאחר תשעה חודשים ואשכול תערוכות אחד בלבד. עולם האמנות סער. אנשי אמנות רבים עמדו מאחורי אביר, גינו את הצעד האכזרי והחרימו את המוזיאון באופן גורף. אמנים רבים שעמלו לקראת תערוכה ביטלו את השתתפותם וכמה מעובדי המוזיאון (בהם אוצרת המשנה אורית בולגרו) אף התפטרו לאות הזדהות עם אביר. היום, כשנה מאז המקרה, נראה שהמוזיאון לא ממש התאושש מהסערה והוא נאלץ להתנהל במצב לא פשוט שבו רוב האמנים והאוצרים הבולטים עדיין מדירים את רגליהם מהמקום. הדרמה שהתחוללה במוזיאון חיפה הציפה מחדש כשלים וחוליים רבים שמוסדות תרבות ציבוריים נגועים בהם, אבל היא בעיקר משקפת את היחס המזלזל לאמנות בכלל ולאוצרים בפרט.

הסיפור שלך העלה מחדש לתודעה את העובדה שאוצרים נמצאים בתחתית סדר העדיפויות, רבים מהם עובדים בחינם. איך אפשר לשרוד במצב כזה ולהתפתח כאוצר מקצועי? בשנים האחרונות יש לא מעט מחאות של אנשי אמנות, אבל שום דבר לא ממש קורה.

"אנחנו צריכים לקבוע את הסטנדרטים ולהתעקש עליהם. לאחרונה דווקא יש התארגנויות שמנסות לקבוע את הסטנדרטים האלו. הבעיה היא שאנשים לא מאמינים שהם יכולים לקבוע את החוקים".

זה נאיבי בעיניי להגיד שיש לנו יכולת לשנות. הרי בפועל אוצרים ואמנים ימשיכו לעבוד בחינם, בייחוד הצעירים שבהם, כי אין להם ברירה.

"אני יכולה להעיד רק על עצמי. נראה לי שכבר נבחנתי על יכולת העמידה שלי. כשהאתיקה שלי והערכים שאני מאמינה בהם עומדים מול הממסד, ברור שהממסד לא מעניין. אין לי מה לעשות במקום שאני לא יכולה ליישם בו את הערכים שלי. אני לא מנהיגה של שום מהפכה, אבל אני חושבת שברמת הסטנדרטים – מי יקבע אותם אם לא אנחנו? מנהל מחלקת תרבות בעירייה? לדעתי אוצרים בכירים צריכים לנסח עבור הצעירים את הסטנדרטים וכולנו יחד צריכים להתעקש שהם יישמרו. האוצרים מופקרים לגמרי, ואני מטילה את המשימה על הדור שלי, שמתחיל לקבל יותר ויותר תפקידי מפתח וצריך להתעקש על הסטנדרטים. אבל אי אפשר להאשים את עולם האמנות בכל, זה הרי תחום שדורכים עליו ומשמיצים אותו באופן שיטתי, אנחנו נלחמים בכוחות רבים".

"לוכד הבלונים" של בויאן בגלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, עד 23.1

• לאה אביר
• גלריה
• מוזיאון בת ים
• תוהו
• רו-ארט
• אמנות
• חיפה
• תרבות