>> רועי אסף הוא משחקני הקולנוע העסוקים והמוערכים בישראל, זוכה שני פרסי אופיר לשחקן ראשי ("המשגיחים", "ארץ פצועה"), והיה מועמד גם לשלישי על "מופע טוטאל", סרט בכורה בבימויו ובכיכובו שמהדהד את קבוצת הקברט הסאטירית "בורדל טוטאל" עימה פעל בתל אביב בעשור הקודם. "מופע טוטאל" הוא סרט וירטואוזי, מרגש ועתיר מעוף וחזון, הואיוקרן בסינמטק החל מהערב ולאורך הסופ"ש כולו,ואם אתם אוהבים קולנוע ישראלי מדובר בצפייה חובה.

>> סיור סודי למקרר הפרחים ונוף נעלם בפלורנטין // העיר של מרינה פוזנר
>> קוקטייל בר משנות ה-50 וחוף להתמלא בו. העיר של לארה סנואו

1. נילוס

הבר במורד אלנבי שכבר הפך למוסד תרבות בעיר. משהו באווירה שם, באנשים המיוחדים הפוקדים אותו, גורם להרגיש כאילו אתה חי בזמנים אחרים, בארץ אחרת. האוכל מצוין, העובדים והעובדות המקסימים שנבחרו בקפידה כאילו לוהקו לסרט של פליני. אבל מעל הכל, מורן אלון, ה"מאדאם" של הבר המיוחד הזה, שהוא מעין בבואה של אישיותה הכובשת ושרק בשבילה שווה לבקר שם. ממש מתחשק לומר: היאורה תשליכונו…
אלנבי 33

2. קולנוע יפו

בר-קולנוע צעיר עם שני אולמות קולנוע אינטימיים וגם חצר קסומה, שמחזיר לקולנוע את הסומק ללחיים. המבנה היפואי העתיק מלא אווירה ומקרינים בו סרטים עם דרינק ופופקורן ליד. הרפרטואר עשיר מאוד ומכיל קלאסיקות וסרטי איכות, לצד סרטי קאלט שוברי קופות. הצוות כולו צעיר ואדיב ומלא אהבה לחיים ולקולנוע. תענוג גדול לראות שם סרט או סתם להעביר ערב בכיף באווירה מגניבה.
מרזוק ועזר 14

3. סטודיו למשחק ניסן נתיב

החלום הגדול של מי שרוצה להיות שחקנ.ית, קיבל במציאות את האפשרות להתגשם במוסד המפואר הזה שבעצמו נראה כמו חלום. המבנה מיוחד ומעוצב לעילא, שוכן באחד המקומות הטרנדיים בעיר, בסמוך לשוק הפשפשים ביפו. החללים בתוכו מעוררי השראה, אולמות התיאטרון נהדרים ומבטיחים חווית צפייה מענגת. צוות הנהלה מעולה, מורים שכל אחד מהם הוא השראה גדולה ותלמידים איכותיים שנבחרים במיון קפדני ביותר, יוצרים יחד בכל שנה תיאטרון מקורי, איכותי וחדשני.
נועם 5

4. פיקוק

בר הפיקוק תמיד היה עבורי יותר מסתם מקום לשתות ולאכול – הוא היה חלק מהדרך שלי כשחקן צעיר, והוא עדיין בית חם לכל מי שחי ונושם אמנות. תמיד אוכל לראות שם איזה שחקן/נית מפוצצת אדרנלין של אחרי הצגה, מסביב מתנהלות שיחות על הצגות, אודישנים וחיים על הבמה, ובכלל זה לא סתם בר – זה חלל יצירתי, מקום שבו רעיונות נולדים ושיתופי פעולה מתחילים. עם השנים חזרתי שוב ושוב, לפעמים כדי לפגוש חברים, לפעמים רק כדי לשבת בפינה עם כוס יין ולספוג את האווירה. הפיקוק נשאר עבורי מרחב של השראה, חיבור ולוקיישן מושלם להרים כוסית אחרי הקרנה בסינמטק או הצגה בהבימה/הקאמרי.
מרמורק 14

5. הרכבת הקלה

להרגיש קצת אירופה בלב תל אביב. ברכבת הקלה אתה יושב מוקף באנשים מכל הסוגים – סטודנט מנומנם עם אוזניות, אישה מבוגרת עם שקיות שוק, נערים שצוחקים ביניהם בשקט שלא ממש עובד. כולם יחד בקרון שנע באלגנטיות בין התחנות. כשמסתכלים מהחלון רואים את תל אביב זזה מולך – שדרות ירושלים, נווה צדק, אלנבי, קרליבך, שדרות יהודית – שמות שעד לא מזמן היו רק חלק מנתיבי ההליכה שלי ועכשיו הם עצירות בתחנה, נקודות חיבור בתוך עיר שתמיד בתנועה. תענוג.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית.יש צורך להרחיב? לא נראה לי. יש צורך להחריב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"עבודה אחרונה" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע הצעירה.פעמיים צפיתי ב"בעבודה אחרונה" וסיכוי גדול שזאת לא הפעם האחרונה… הדימויים החזקים ביצירה המפעימה הזאת נחרטים עמוק בלב. זאת יצירה מסעירה כמו דהרת סוסים פראיים בלב מדבר. כל-כך סוער וכל-כך שקט בו בזמן. היכולת של אוהד נהרין לבטא רגשות, רעיונות, תפיסות חברתיות וגם פוליטיות באמצעות דימויים פיזיים עוצרי נשימה, היא מעוררת השתאות. הביצוע של להקת בת שבע הצעירה הוא פנומנלי. הם מחויבים ומתמסרים כל כולם על הבמה ומעניקים חוויה בלתי נשכחת. גם בצפייה שניה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום החדש והמעולה של ערן צור, ממקם אותו בפסגת היצירה הישראלית. הסיפור הטרגי מאחוריו רק מעצים את החוויה וגורם עוד יותר להעריך את היוצר הנפלא הזה, שהצליח מכאב כל-כך גדול ליצור את אחד האלבומים היפים שנוצרו פה. ערן ידוע ביכולת הגבוהה שלו לכתוב טקסטים רבי משמעות וגם לא לוותר על אופן הגייתם, מה שהפך אולי לסמל הכי מוכר שלו. השירים מקוריים, מורכבים, עם דימויים חזקים מאוד, אבל מאוד ברורים ונגישים וזה הישג אדיר. העיבודים המוזיקליים סוחפים ומרגשים מאד ומביאים את היצירה של צור לשיא חדש בקריירה העשירה שלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עמית אפטה.במאי צעיר ומלא כשרון וחזון שיוצר תיאטרון מקורי ונועז. ההצגות שביים עמית בתיאטרון הקאמרי מביאות רוח חדשה וצעירה לתיאטרון הישראלי. אלו התבססו על מחזות מקוריים ולאחרונה גם ביים מחזמר מצליח מברודווי בהפקה מרשימה מאד. העבודה שלו מאופיינת במקוריות ותעוזה תוך שמירה על איכות גבוהה מאד של הפקה, והיא פונה בעיקר לצעירים. זה אולי האתגר הגדול ביותר של התיאטרון הישראלי, למשוך צעירים לתיאטרון מבלי לוותר על המורכבות והאיכות ועמית עומד בזה בגאון.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כמובן לארגונים שתומכים במשפחות החטופים. אני לא יכול לחשוב על משהו יותר חשוב ודחוף בימים האלו מהשבתם הביתה של כל החטופים. אין לנו באמת זכות קיום פה, והקיום פה יאבד מערכו, כל עוד הם לא חוזרים.

מה יהיה?
עלינו לדאוג שיהיה פה יותר טוב. העתיד שלנו פה תלוי בהחלטות ופעולות שנעשה. הייאוש הוא מסוכן, כמו עשב שוטה שחייבים לעקור ברגע שמתחיל לבצבץ על פני האדמה. מוכרח להיות פה טוב יותר, וזה בידיים שלנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• רועי אסף
• נילוס
• פיקוק
• קולנוע יפו
• הרכבת הקלה
• ניסן נתיב
• ערן צור
• אנסמבל בת שבע

• Facebook
• Twitter
• Email

את השניות הראשונות של "אדם", העבודה החדשה שלו עבור להקת בת שבע, מתאר הכוריאוגרף רועי אסף בצורה סכמטית משהו. "המסך עולה, הבמה ריקה וברקע שקט", הוא מסביר, "רקדנית עולה ומתיישבת בירכתי הבמה. רקדן חולף על פניה, מרים את ידו ואומר משהו". אסף, שלא קיבל השכלה פורמלית במחול (אבל כן התברך בטונות של כישרון ואומץ), החל לבסס את מעמדו המקצועי בתחום לפני חמש שנים. הוא השתתף שלוש פעמים (מ־2011 עד 2013) בתחרות "הרמת מסך" ויצר את המופעים "שש שנים" ו"הגבעה". הוא קצר שבחים גם על צמד המופעים שלו "Girls" ו"Boys" ויצר גם בחו״ל, למשל ללהקתו האמריקאית של בנג׳מין מילפייה (שמונה לאחרונה למנהל האמנותי של האופרה בפריז) וללהקת הבלט המלכותי השבדי.

שתי ההפקות האלו טרם הועלו כאן, אבל בינתיים הוא כבר קיבל את הטלפון מאוהד נהרין. “אוהד הציע לי לעשות עבודה ללהקה ולחלוק איתו ערב (העלאה מחודשת של “יאג״ – י״א). ההתרגשות ענקית, אנשים לא מבינים את המעמד שלו ושל בת שבע בעולם. הייתי ילד כשראיתי קטע מעבודה של אוהד לבת שבע באחת מתוכניות הבידור בטלוויזיה, וזה השאיר עליי רושם גדול. אחר כך הלכתי עם הכיתה שלי לראות בקריית גת מופע בוקר עם קטעים מ׳אנאפזה׳. כנראה ראו את ההתרגשות שלי, כי בדרך החוצה המורה שאלה אותי אם אני רוצה לראות גם את המופע הבא. רצתי פנימה. מאז שאני זוכר את עצמי אני רוקד – מייקל ג׳קסון כזה בכיתה ובשמחות משפחתיות – וביום ההוא ראיתי שיש עוד משהו. ענק״.

הקהל יוכל לזהות את כתב היד שלך בעבודה החדשה?

"אני אף פעם לא חושב על הקהל, רק על עצמי. אני צריך שזה יהיה מדויק, ואז אני משחרר. כל אחד שייקח את זה לאן שהוא רוצה. זאת גם הסיבה שבגללה אני לא רוצה לדבר על העבודה ומעדיף שהצופים יגיעו לראות אותה בלי שום ידע מוקדם".

נראה שבהיעדר ידע מוקדם אסף מכליל גם את שם העבודה, "אדם", שקשה להסיק ממנו יותר מדי. "לתת שם לעבודה זה יותר קשה מלמצוא שם לילד שלך", אומר אסף, "הניסיונות שלי כללו אפילו אפשרות לתת לעבודה שם בצורת סימן גיאומטרי, אבל בסוף חזרתי למפגש הראשון שלי עם הרקדנים של בת שבע ונזכרתי שאמרתי להם אז 'דמיינו אדם'. משם התחיל סשן ארוך שבו ביקשתי לבחור אדם, לתאר אותו ולנסות להכיר אותו. כשחזרתי לחשוב על שם הבנתי ש'אדם' הוא הבסיס לחיה שאנחנו. זה גם אומר שהרקדנים הם שותפים שלי ליצירה".

מה היה תהליך העבודה איתם?

"הם לא רק רקדנים מופלאים מבחינת היכולות הפיזיות והנוכחות שלהם, הם בוגרים ומנוסים ויש להם הבנה כל כך גדולה למהלך העבודה, שהם יכולים להתמודד גם עם סיטואציות מאתגרות. היו פעמים במהלך החזרות שלא ממש ידעתי מה לעשות, איך להתקדם הלאה, וגם אמרתי את זה, והם בכלל לא נבהלו. היו כאלו שהניחו יד על הכתף שלי ואמרו שהם סומכים עליי".

עם מה הגעת לחזרה הראשונה איתם?

"עם כלום. אני תמיד מגיע ליצירה חדשה שלי עם אי ודאות שהיא תמיד נפלאה ואיומה. המצב הרגשי הזה מפחיד, זה סוג של יצירה יש מאין, אבל כשאתה מגלה את זה – זה עונג גדול".

"אדם" ו"יאג", להקת בת שבע, סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב
שלישי־רביעי (27.4־26) 21:00, שבת (30.4), 21:00 ,18:00

• אדם
• רועי אסף
• כוריאוגרפיה
• בת שבע
• אוהד נהרין
• סוזן דלל
• הרמת מסך
• מחול
• יאג
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ארז תדמור הוא ככל הנראה במאי הקולנוע הכי פורה בארץ. ב־15 השנים האחרונות, מאז סיים את לימודיו בקמרה אובסקורה, הוא ביים חמישה סרטים קצרים, סרט תיעודי אחד על ג'וזי כץ וחמישה פיצ'רים. הפיצ'ר האחרון, "נמל בית", כבר הושלם ומיועד לצאת למסכים בנובמבר, אבל השיחה הזאת התקיימה לרגל צאת סרטו הרביעי "ארץ פצועה", שזיכה אותו בפרס אופיר לבימוי.

הסרט בוחן את מערכת היחסים בין שוטר צעיר (רועי אסף, שזכה אף הוא בפרס אופיר) לבין מפקדו הנערץ והלא ישר (דביר בנדק), ומראה מה קורה כשהשוטר המנומס ושותפו האלים (משה אשכנזי) מופקדים לשמור על מחבל מתאבד (תאופיק ברהום) שמאושפז בבית חולים לצד פצועים מהפיגוע שחולל. המראה שהוא מציב בפנינו אינה נעימה כלל וכלל. זה הסרט הראשון שתדמור ביים לבד. לפניו יצר עם גיא נתיב את "זרים" ואת "הבן של אלוהים" (שזוכה להצלחה גדולה בהמוני פסטיבלים יהודיים ברחבי העולם) ועם שרון מימון את הלהיט הקופתי המלבב "סיפור גדול".

איך אתה מסביר את ההספק המרשים שלך?
"זה מה שאני עושה – קם בבוקר וכותב. יש אנשים שרצים מדי בוקר, אני כותב. ואחרי שאני מגיש תסריט לקרן, בזמן שמחכה לתשובה אני כותב משהו במקביל. המטרה שלי להתקדם מסרט לסרט וללמוד. אני אוהב במאים שמתעסקים בז'אנרים שונים, כמו וודי אלן. 'נמל בית', למשל, הוא מערבון מודרני על עובדי נמל, אבל אני נמנע מלכתוב עליו בפייסבוק כדי שאנשים לא יתבלבלו בינו לבין 'ארץ פצועה' שעדיין לא יצא".

קו חיפה-בוסטון

את "ארץ פצועה" הוא כתב עוד ב־2003, בהשראת כתבה שראה בערוץ 2 על מחבל שאושפז בבית חולים בעפולה בחדר עם נוף שבו שמרו עליו שלושה שוטרים, בעוד שאר המטופלים סבלו ממחסור במיטות במחלקת טיפול נמרץ. "קרובי משפחה התלוננו על כך שהם מחכים לניתוח בעוד המחבל שוכב בחדר VIP והשוטרים התלוננו למה הם שומרים על רוצח כשהתפקיד שלהם הוא לתפוס את הרעים. החלטתי לעשות סרט על השוטרים וכתבתי דרמה באורך 50 דקות. קיבלתי תקציב מקרן מקור, אבל הרבה אנשים אמרו שזה יכול להיות פיצ'ר והחלטתי לחכות. אחרי 'סיפור גדול' ו'הבן של אלוהים' חזרתי לפרויקט יחד עם הסופר אפרתי שלמה. בינתיים קרו בארץ דברים דומים למה שדמיינתי אז. הלקטורים העירו שזה לא אמין שמחבל יוצא על דעת עצמו ועושה פיגוע בגלל אהבה נכזבת. אחרי הפיגועים האחרונים, כשכל ילד לוקח סכין, אני כבר לא שומע את ההערות האלה".

מדוע בחרת למקם את עלילת הסרט בחיפה?
"בחיפה יש משהו שמזכיר לי את סרטי בוסטון, כמו 'מיסטיק ריבר' והסרטים של בן אפלק. זאת עיר נמל, עולם של מעלה ועיר של מטה. למעלה על ההר בדניה גר הקצין המושחת ונושם אוויר צח, ובני המעמד הבינוני נחנקים בשכונות המצוקה למטה, והיום יש שם את כל הרעל הזה. בדרך כלל העשירים אוהבים להיות ליד הים. כאן זה הפוך".

אבל בית החולים החיפאי הצטלם דווקא בחולון. "צילמנו בוולפסון מתחת לאדמה, במרתף שנועד, חס וחלילה, למלחמה אטומית. הוא מוכן עם מיטות וכרגע מתפקד כמחסן תרופות. כל בתי החולים נראים אותו דבר וחיפשנו מקום אחר, שייתן תחושת כלא. בוולפסון יש מחלקה שבה מצלמים הרבה סרטים, והמקום נראה כמו בית חולים פרטי מיופייף. ראינו רכב נוסע מתחת לאדמה, עקבנו אחריו וכך גילינו את המרתף. היה מחניק מתחת לאדמה והצלם אסף סודרי היה חוטף כאבי ראש. צילמנו גם במחלקה הרגילה, אבל צבענו את הקירות בעובש ושמנו צינורות על התקרה כדי שיטפטפו – מטפורה לכך שהכל נוזל ונמס. רצינו תחושה של מחלקה בטיטאניק, שיגיע מבול שייקח את כולם.

"סודרי ואני גילינו שאנחנו אוהבים את סידני לומט, וויליאם פרידקין ואלן ג'יי פקולה, שבשנות ה־70 עשו סרטי משטרה פוליטיים ופרנואידיים כמו 'סרפיקו', 'אחר הצהריים של פורענות' ו'הקשר הצרפתי'. בהשראתם בית החולים הפך למטפורה לכלא, עם דלתות שנפתחות ונסגרות, ובין השוטרים לקרובים של הפצועים יצרנו מערכת יחסים של סוהרים ואסירים. זה לא ריאליזם מוחלט. ברגעים של בלגן סודרי שם את המצלמה על הכתף וצילם בקלוז אפים כדי שלא תדע איפה אתה נמצא, מי מימינך ומי משמאלך".

האם הרתיחה המתוארת בסרט הקרינה על ההפקה?
"כבמאי הכי מפחיד אותי שיש המון אנשים על הסט, ועוד הייתה אופרציה של מכות בתוך ההמולה. הרכבנו סוג של ריקוד, הכוריאוגרף סטיב שיינפלד אמר לפעלולנים איך ליפול ועשינו הרבה חזרות, כמו שעושים חזרות למחזמר, כדי שאף אחד לא ייפצע ולא יהיה בלגן. זה נורא מאתגר לעשות סצנה כזאת, גם כי לניצבים יש נטייה להידחף למצלמה. כאן כל אחד ידע מה עושה".

עד עכשיו ביימת עם שרון מימון וגיא נתיב. איך היה לביים לבד?
"בעיניי זה כמו הרכב. כמו שיש משינה ויש יובל בנאי. כאן היה איתי צוות מדהים. רועי אסף היה מאוד מעורב בתחקירים, ישב שעות בספריות וקרא כתבות על שוטרים שאיבדו את הבנים שלהם. כשיצאנו לסיורי לילה עם המשטרה ראיתי איך הוא מרכיב את הדמות שלו תוך כדי פגישה עם האנשים. קובי עמר, הדמות של רועי, הוא אנטי גיבור, מין השוטר אזולאי מודרני ופחות קומי, זה שהוא אומר לאנשים תודה וסליחה בא מהמפגש עם השוטרים. ראינו שכשהם באים לפושע, הם אומרים מה שלומך, מה נשמע, והפושע לא כועס על השוטר. כל אחד עושה את העבודה שלו.

"מבחינתי הפרס לשחקן חשוב יותר מפרס הבימוי (ארבעה שחקנים זכו בפרסי אופיר על הופעות בסרטיו – י"ש). שם אני מתמקד ויש תמיד קצת ממני בדמויות. רועי ראה שאני איש מנומס, שיש מקומות שאני נותן קצת לאחרים ומשאיר עצמי בצד, מוותר על האגו שלי, ואמר לי 'אני אשחק אותך'. באחת הסצנות היפות הוא מדבר עם אייל רוזלס על הבן שלו. בטייק הראשון הוא אמר את הטקסט מהתסריט ועשה את זה מרגש. אחרי זה אמרתי לו 'זרוק את הטקסט ותעשה אימפרוביזציה'. הוא לא התכונן לזה. הוא התחיל לאלתר, וזה היה כל כך מרגש שזה מה שנכנס לסרט".

"זאת הטרגדיה שלנו"

איך היה לשוב ולעבוד עם דביר בנדק בתפקיד כל כך שונה?
"כתבתי את הדמות במיוחד בשבילו. הטקסט היה כתוב איך שהוא מדבר. ב'סיפור גדול', בכל טייק שלו אנשים היו נקרעים מצחוק, וידעתי שבכל קומיקאי טוב יש שחקן טוב. כשהגיע לחזרה הראשונה עם רועי ושיחק פתאום תפקיד דרמטי ראיתי שדמיינתי אותו בדיוק כמו שהוא שיחק. אני מכיר אותו כל כך טוב".

הסרט כבר הוקרן בחו"ל?
"כרגע יש התעניינות משני מפיצים בארצות הברית. הייתה מפיצה מצרפת שהתלהבה אבל רצתה שלשם האיזון אכניס לסרט קטע טלוויזיה שבו נראה איך אנחנו מפוצצים את עזה. סירבתי. אמרתי לה שזה סרט על ישראלים. יכול להיות שזה לא סרט לאירופאים".

אז זה סרט עלינו?
"המדינה שלנו מאבדת את השפיות. בשלב מסוים עזבתי את התסריט ונסענו לטיול משפחתי באי קטן ביוון. כשחיכינו לטיסה הביתה, היא איחרה בשעתיים. ככה זה ביוון. היו שם המון ישראלים שהתחילו להשתולל על דיילות הקרקע, התלוננו על האיחור ועל כך שאין מזגנים. הם צדקו, אבל הדרך הייתה נוראית. התביישתי. חזרתי ל'ארץ פצועה' והכנסתי את זה לתסריט. אחר כך, כשנפלו כאן טילים במהלך צוק איתן, נכנסתי לבית מרקחת וראיתי אישה כבת 90 עם הליכון צועקת על הרוקח 'ערבי מסריח' כי הוא נתן למישהו לעקוף אותה בתור או משהו כזה. זאת הטרגדיה שלנו. רציתי לעשות סרט עלינו. לראות איך אנחנו".

"ארץ פצועה",למועדי ההקרנה

• משה אשכנזי
• רועי אסף
• דביר בנדק
• ארץ פצועה
• פרס אופיר
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• סרטים
• תרבות