Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לאור העובדה שברים בתל אביב, וותיקים כחדשים, נסגרים מדי כמה חודשים החלטנו להציף את ההתנהגויות הראויות של הבליינים הקבועים וגם את של אלה שיקבלו את פניהם בבר הבא
הבר או בית הקפה הקבוע שלכם נסגר? אל תתפזרו! הרי בסופו של דבר מה שמשך אתכם אליו מלכתחילה היה הקהל הקבוע, לא הקפה מפולים מאתיופיה או הבירה מהחבית. נסו לשמר את החבורה שהתקבצה סביב המקום ולהעביר אותה כפי שהיא למקום אחר. אתם מבוגרים מדי בשביל למצוא חברים חדשים.
כדי למנוע פיצולים לתת קבוצות יש לפתוח קבוצת פייסבוק סגורה של הפליטים ולעדכן, לפחות בשבועות הראשונים, לגבי אופציות חדשות.
ארץ מובטחת
לגיטימי לפליטים למצוא אדמה חרוכה (כלומר בר בלי אופי) ולנסות להשתלט עליו. מקסימום תגידו שאלוהים הבטיח לכם את הבר הזה כבר לפני 3,000 שנה.
הכנסת אורחים
הברמנים או הבריסטות במקום החדש, שבטח קראו כבר ב־Time Out על המקום שנסגר ומזהים את הפליטים, צריכים להתנהל על פי המוטו refugees welcome. לכבד בצ'ייסר, להתנהל יפה ולזכור שיום אחד גם הם יהיו פליטים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
זיכרונות מהגומחה: פרידה מבר הרוקוקו שייסגר בסוף החודש
בעלי דעה, מחוסרי כל, ילדות משוררות, נערים יפים - בר הרוקוקו (לשעבר הקורדרוי) באלנבי הכיל את קהל הבליינים המגוון ביותר בעיר. שי סגל נפרדת מהמקום בו הכירה את חבריה הטובים ואת אהובה
נתתי חיבוק לעפר שבדיוק נכנס לאחל לי מזל טוב והדבר הבא שאני זוכרת זה רצפה. רצפת העץ השומנית שפי כמעט נישק. זה היה הרגע שהגוף שלי יצא לעצמאות והותיר את מה שמכונה "אני" בעבר. איבדתי את ההכרה במרפסת של אלנבי 99 ביום הולדתי ה־25. לא חיכה לי מסע אסטראלי. כל מה שקרה זה שהעולם נעצר. היה חושך ואז הקצתי במיטתי. חבריי אמרו לי שזה GHB . שהשארתי את הכוס שלי ללא השגחה בגומחה שכבר אז פעלה בעוצמות של דייסון 8V. באתי לקורדרוי כדי להעביר את קטנותי ויצאתי אל מחוץ לזמן. זה הזיכרון החזק ביותר שלי מהשנים ההן, כשהרוקוקו, "הרוקו", היה קורדרוי. זיכרון של כלום אחד גדול.
ישבו שם בעלי דעה ומחוסרי כל, ילדות משוררות ונערים יפים, דור שהצטופף עם דור שהחליף דור, ובאוזני כולם התנגן השיר המכוער של הזמרת מרדית' ברוקס מ־1997, “Bitch”. "אני שונאת את העולם היום", היא שרה, וקולקטיב הקורדרוי הפך בדיזולב חסר משמעות לקולקטיב הרוקוקו. מעט השתנה. כלום לא השתנה. הרוקו המשיך לפעול במתכונת של חיה רדופה. לימים נפלטו אליו בליינים מהאוצר והומלסים טריים. קארין, אישיות חשובה בבר, התרוצצה כדי לשמור על הצביון שלו.
הרוקו התרוקן מאנרגיה והתמלא באנרגיה, התרוקן והתמלא, כך שוב ושוב עד שבאחד הלילות המוות ביקר שם. בעלי הדעה בכו. הילדות בכו. השיר של ברוקס לא התנגן. מאונט אירי כתב ש"כשמוות אמיתי נכנס הביתה, כל השירה נאלמת", וככה היה.
תוך מספר ימים הרוקוקו ייסגר בגלל עניינים לוגיסטיים וישאיר אחריו בליינים לעגנים ובליינים שרואים בסוף סמליות. חלק מאלה ואלה, הצינים והמתרפקים, יודע שחיינו בו כמו בשיר של ג'ינג'יות. סוף שבוע אחרי סוף שבוע אחרי סוף שבוע, בלי כוונה להישבר. הכרתי את חבריי הטובים ביותר שם, וגם את האדם שאני אוהבת מכל, שהיטיב לסכם: איט וואז דה בסט אוף טיימס, איט וואז דה וורסט אוף טיימס.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הרוקוקו,המקום שבו המסיבה תמיד כבר נגמרה, החליט לסיים אותה באופן רשמי: המקום יייסגר עם סיום חודש דצמבר, למורת רוחה של שארית הפליטה מדור הריף ראף והקורדרוי. על פי מידע שהגיע ל-Time Out, שני השותפים – רן אורן (ריף ראף, קורדרוי) ואיש הפרסום נמרוד ניר – הגיעו למיצוי במסגרת תצורתו הנוכחית של המקום והחליטו לסגור אותו לאלתר. ערב הסגירה, המקביל לליל הסילבסטר, ישמש הלכה למעשה כחגיגה דיוניסית ברוח סוף העולם.
רן אורן ברוקוקו צילום: יולי גורודינסקי
להזכירכם, הרוקוקו נפתח על חורבות הקורדרוי בחורף 2014, ומאז שימש כבית החם של קהילת לקוחות אדוקה, המשתרעת בימי חמישי על רצועה ארוכה ברחוב אלנבי, מהלוציפר ועד חנות לוטוס ספרים. כעת, עם סגירתו לאחר ארבע שנים, עדיין לא ברור אם אחד משני השותפים היוצאים מבקש להקים תחתיו חלופה. כך או כך, המשכן באלנבי 99 כבר לא יאפשר זאת, היות והבניין מיועד למיני תכניות שימור ושיפוץ בעוד מספר חודשים, מה שיכול להשפיע גם על ברים נוספים במתחם, כגון הסליפרז והוטל אלנבי. עד הסגירה צפויות להתקיים ברוקוקו חגיגות מסכמות על בסיס יומיומי, עם מיטב התקליטנים והתקליטניות שליוו את הבר מראשיתו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ארגנו לכם סדר לילה מושלם; כזה שכשתקומו לאחריו, המחשבה הראשונה שתעבור לכם בראש היא "אוי לא". 100 שנה להתבזות באלנבי - איפה לאכול, איפה לשתות ומה הקשר לספרות פורנוגרפית?
מרבית לקוחותיה המהוגנים של חנות הספרים, קבועים ככל שיהיו, מעולם לא התוודעו לחדר האחורי המאכלס את סוגות הספרות הזולות. לצד מבחר ספרי מתח, בלש ומשטרה, על גג הכוננית השמאלית תמצאו ספרות פורנוגרפית ענפה, שזאכר מזוך וסאד מתונים מכדי להימצא בה.
כמאמר הקלישאה, את הערב באלנבי יש להתחיל נמוך ומשם להוסיף לרדת בכל הכוח. צוות קופיקס בר האדיב מכבד את לקוחותיו בצ'ייסרים זולים עם טעמי הלוואי של וודקה הנלגמת בגיל הנעורים, בגינה ציבורית, מהולה במיץ ענבים פושר. לגמו את הצ'ייסר תוך האזנה לשיר "אלנבי" של להקת פלזמות, ולשונו: "באנו לעשות צרות באלנבי".
6 ש"ח, אלנבי 114 תל אביב
https://www.instagram.com/p/BkyAgtrF58G
00:00 שירותי הלוציפר
בלוציפר גילו זה מכבר נוסחה מהפכנית: אין צורך לשהות בלוציפר על מנת לבקר בשירותים שלו, המוכמנים בחצר האחורית, מנותקים משאון הרחוב. אחוזים בודדים ממבקרי המתחם עושים בו את צורכיהם. היתר – מתבזים, כל אחד בדרכו המיוחדת.
בשעות היום מקור למנוחת השנ"צ של חסרי בית, בלילה מקום הישיבה החביב על בלייני הרוקוקו. שיאו של המפגש הבלתי אמצעי עם המולת הרחוב הוא בכוך, פיר בקיר החיצוני של בר הרוקוקו הממקמת את יושביו בתחום הלימינלי שבין הרחוב למבנה, שבין הבזות לטוהרה.
אלנבי 99 תל אביב
(צילום: גיא פרחי)
4:00 נקניקיה שכזאת
רגע לפני שתעלה השמש ותחשוף את בזותכם ללא עכבות, יש לספוח את האלכוהול הזול ששתיתם במזון היאה לו, שהרי אפילו את ג'סמינו איחרתם בשעה וחצי. "נקניקיה שכזאת" מאגדת סביבה את כל שבורי האזור בזכות תוספת אחת בזויה ורדודה במיוחד: שבבי בצל מטוגנים, המוצעים לכל דורש במסגרת בופה – מקור אמיתי לפורענות בשעות האלה של הלילה.
"הגעתי ב־3:00 לאלפאבית ולפני כן הייתי בארוחה משפחתית. עוד לא נכנסתי. בטח אחרי אמשיך לבלוק. אני אוהב את האלפאבית באופן כללי. כל מסיבת פאג שיש פה אני אזכור. כל הופעה שיש פה".
מיכאל: "התחלנו בבוקסא. בדרך כלל מרימים בבוקסא ואז ממשיכים. אחרי השיפוץ שהיה פה באלפא אנחנו מגיעים קצת פחות. המועדון נחשף למלא אנשים חדשים. פעם זה היה יותר אנשים של טכנו הארדקור, היום זה יותר אנשים של טינדר שבאים לתפוס בחורות". דור: "הפאג זה טוב". מיכאל: "הייתם צריכים לבוא לפאג לראות אנשים לבושים משוגע. טרנסים משוגעים, שמלות, בלגנים". דור: "הערב עוד לא קרה כלום".
מסר לאומה?
דור: "אל תצאו". מיכאל: "להפך. רק תצאו".
מיכאל ברק ודור אדמון. צילום: גוני ריסקין
מיכאל אוליצקי, 34
"אני מירושלים. כרגע אני גר עם ההורים אז אני מגיע לפה הרבה. חברה לוקחת אותי לכל מיני מקומות, בדרך כלל ליפו. האמת שזאת הפעם הראשונה שאני מגיע למקום הזה. אני אוהב טכנו. גדלתי על פקוטק בירושלים, זה אנושי בעיניי.
"נסגרו לי שני מעגלים היום. היה האקתון בנתיבי ישראל ושם מצאתי פונקציה מתמטית שקוראים לה טרנספורמצית פורייר. משתמשים בזה הרבה בשביל לעבד סאונד דווקא. זה החזיר אותי לאלבום שהתחלתי לעבוד עליו לפני שנה ולא נגעתי בו מאז".
סמים?
"רק במרשם. ריטלין. ריטלין ואלכוהול".
מיכאל אוליצקי. צילום: גוני ריסקיןמיכאל אוליצקי. צילום: גוני ריסקין
ליה ריקרדו, 25
"הייתי זיגזג בין הרוקוקו לפיי ולאלפאבית. כל הכיף זה לזגזג. היום החברה הכי טובה שלי מגיל 14 באה בפעם הראשונה לבלות איתי בתל אביב, זו הפעם הראשונה שהיא חווה את החיים שלי כמו שהם היום".
איך החיים שלך היום?
"אני מקעקעת אבל לקחתי הפסקה. התחלתי לצייר בגיל 19 ואמרו לי ללכת לקעקע, וזה התגלגל משם. מאוד תסכל אותי לעשות סקיצות לאחרים ונורא רציתי לעשות את השיט שלי, אבל זה לא משהו שאנשים רוצים לקעקע היום. ואז הייתי כזה 'דוּד את בת 24 עכשיו, זה הזמן לנסות לצייר ותראי לאן זה יכול ללכת. מקסימום את יכולה ללכת לקעקע'".
"אני מניו יורק במקור. עשיתי עלייה לפני חמש שנים ואני עובד בהייטק. ואני גם מופיע, אני עושה מוזיקה יותר מסורתית, יהודית־חלבית, מסוריה. עכשיו בעצמאות הופעתי. לפני כמה ימים באתי לפה עם קרוקס באמצע הלילה. קמתי ב־4:00 ונפגשתי עם עוד כמה רקדנים והלכנו לפה. יש את סימון ועוד כמה שרוקדים איתי. אנחנו עושים מופעי רחוב הרבה, היפ הופ. אוהבים גם את הרדיו EPGB".
סמים?
"באוניברסיטת תל אביב הוכיחו מדעית שוויד מונע התקפי לב אז הכל טוב".
"התחלתי את הערב כאן, עכשיו. לקח לי כמה שעות, בניגוד לשמועות לא התעוררתי כך. הסיפור זה בעיקר להתעורר, סתם, לא, זה לקח לי בערך שעה וחצי להתארגן היום. בגדול אני גם פרפורמרית של הפאג. מישהו אמר לי היום שאני האש שבלבו וזה מקסים. זה מחמם את הלב. זה בדיוק מה שאני רוצה.
"יש פה צוות צילום מגרמניה שבאו לעשות כתבה על הסצנה בתל אביב ואני שם. אני עושה עבודה מועדפת ואני פה בפאג. בקרוב יהיה לי ליין באלפאבית, לא לנוח לרגע. אני סך הכל בת 21, בשבילי זה משבר אמצע החיים. בגיל 40 ייגמר לי המוג'ו. אי אפשר להיות דוגמנית לנצח. שמתי את הבושם של ליידי גאגא".
תומר רומן דאונוב. צילום: גוני ריסקין
מה את שותה?
"הרבה וודקה. הרבה וודקה".
מסר לאומה?
"A night followed by a day in the sun".
תומר רומן דאונוב. צילום: גוני ריסקיןתומר רומן דאונוב. צילום: גוני ריסקין
מישל ללוש, 40
"הייתי בבית הפסנתר קודם. אני מכירה את ניב אסט הדי.ג'יי, הוא חבר והיה כיף. אני גרה באזור ולא רוצה לחזור הביתה עכשיו. אני ממש קבועה של הברקפסט, בית הפסנתר, סליפרס. אני שומעת הכל. אבל כשאני רוצה לצאת ולרקוד זה טכנו, אלקטרו".
מאיפה את?
"אני מפריז. פה קורה משהו. טוב, רע, לא נורא, אבל משהו קורה. שם אנשים מתים כמו זומבי כזה, בארץ זה אחרת לגמרי. לגור פה זה מיוחד, הפסקתי עם כל הסמים – ולקחתי המון: אמדי, אקסטה, LSD, פטריות, עכשיו הגעתי למקום שאני לא צריכה שום דבר. זה טבעי. בתוכי. מה הסם שלי? אולי ג'ין וטוניק".
מישל ללוש. צילום: גוני ריסקין
דריה גורן, 23 תמר פרסקי, 21
דריה: "אני הרגע יצאתי מהמיטה. לא נרדמתי אז באתי לברקפסט. ניסיתי להיות ילדה טובה היום, זה התחיל עם ספר, 'החברה הגאונה', אבל זה לא עבד". תמר: "דרדרתי אותה". דריה: "אנחנו אחיות. אז שלחתי לה הודעה, 'איפה את ילדה רעה?'. והנה אני פה איתה".
דריה גורן ותמר פרסקי. צילום: גוני ריסקין
עד מתי תמשכו?
תמר: "חמש או עשר, או שבע". דריה: "קפה. קרואסון של בוקר".
מיטל גל, 28
"הייתי בסט של דאסטי קיד קודם. ובמיסשייפס באלפאבית. היה סבבה אבל אני אוהבת לנוע ואיכשהו תמיד חוזרת לברקספט. עד סביבות 6:00 ואז הביתה. אני עורכת וידיאו, עובדת גם עם האחים היימן. האמת ששום דבר מיוחד לא קרה היום, אבל לא יצאתי המון זמן, אז היום פרגנתי לעצמי".
מיטל גל. צילום: גוני ריסקין
פאדי אלואן, 36
"נחמד מאוד בפנים. בהתחלה האווירה הייתה קצת קשוחה ולקראת הסוף זה הסתדר. יצאתי מוקדם יחסית כי מחר יש לי צהריים עם חברים".
פאדי. צילום: גוני ריסקין
יונתן, 23 סופי, 26 דוד, 26
דוד: "יצאנו רגע לקנות סודה ולנשום אוויר". סופי: "קשוח היום. קשוח ממש, צפוף". דוד: "צפוף. מוזיקה קשוחה". יונתן: "אני דווקא אוהב". דוד: "ג'וני אוהב רעשים תעשייתים, זה כיף לו. אני אוהב להזיז את הישבן".
איך היה היום שלכם?
סופי: "היה לי יום ארוך". יונתן: "הכי טוב שקרה לי היום זה שהתפטרתי מהעבודה. עבדתי שם חודש". סופי: "ישבתי עם שייקה על בירה בשמש בקיוסקו. ועוד בירה. היה כיף". דוד: "הייתי בים ושיחקתי פריזבי".
יונתן, סופי ודוד. צילום: גוני ריסקין
קיקה, 30 דניאל שמיר, 25
קיקה: "אני מצ'ילה, אני פה שש שנים ולומדת להיות מפיקה מוזיקלית. מדהים בפנים. רקדתי עם אמילי לנס, היא נגעה לי ביד. היא ההשראה". דניאל: "ממש כיף בפנים. היה לי רגע עוצמתי כזה עם חבר, הייתה כל כך הרבה אהבה. מיני אופוריה".
מה הסם שלכם?
קיקה: "מוזיקה. מוזיקה היא הסם האהוב עליי, כי זה היי בטוח".
