רחלי רוטנר היא קומיקאית, קומיקסאית ויוצרת שהיתה חברה ב"חבורת A4" של דודו גבע, השתתפה ב"החפרנים" ויצרה את "שיחה מאוירת". היא גם צפויה להשתתףבפסטיבל "אנימיקס" הבינלאומי לאנימציה קריקטורה וקומיקסשיתקיים ב-5-9.8 בסינמטק תל אביב. שם היא תצטרף לשותפיה אריאל ויסמן ואמיר בוקסנבאום (בוקסי) לאירוע פודקאסט לייב של "הפעם הגזמתם" מבית "הפודיום", עם אורי פינק כאורח מיוחד. בטוח תהיה שם שאלה על סירופ שוקולד.
>>הקולות של נמל יפו וקלאסיקה תל אביבית אסלית. העיר של זואי אקוקה
>>כל הפרחים בתל אביב יפרחו גם בלעדיו, אבל זו העיר של וודו דאדי

1. רחוב קינג ג'ורג'

הרחוב הראשון שגרתי בו כשהגעתי לעיר הוא גם האהוב עליי ביותר. איך שהוא מצליח להיות גם סואן ועירוני וגם ביתי ואינטימי. אם צועדים מקצה לקצה שלו עוברים את כל החווייה התל אביבית בבת אחת: הבתים הישנים, הסמטאות האלמוניות, שווקים וחנויות יד שנייה לצד הדיזינגוף סנטר, בתי קפה איקוניים, ירידה לים, גן מאיר האוזן השלישית ומטה הליכוד. עיר שלמה בכדור בדולח.

2. דיזינגוף סנטר

אף פעם לא הייתי ילדת סנטר, אבל עכשיו אני אימא סנטר. כל פעם שאין מה לעשות עם הילד אני לוקחת אותו לכאן, ותמיד יש מה לעשות. אם אין באותו רגע שת"פ מסחרי של קוקומלון או גיבורי על או שיט אחר, אפשר סתם לשחק על הפיל, לטייל ביער הפיות, לבנות בית בחנות לגו או לטייל על גג הבניין. ככה משמרים קניון בעולם של עלי אקספרס.
דיזנגוף 50 תל אביב

3. החורשה של "בית יד לבנים"

אני והבן שלי הולכים לשם לפעמים לחפש פוקימונים ב"פוקימון גו". אני מחמיאה לעצמי שלקחתי אותו לטבע והוא מחמיא לעצמו שהוא תפס צ'רמנדר על הפיקוס.
פנקס 65 תל אביב

4. שרונה מרקט

אוכל טעים, מקומות ישיבה מגוונים ואווירה נעימה. בגילי העצלן זה כל מה שאני צריכה מהעולם, בהנחה שיש לי ביד גם סנדוויץ 4 מטר של רחל בן אלול.
אלוף קלמן מגן 3 תל אביב

5. גינת הפרחים בכיכר הבימה

מאוד אוהבת לבוא לשם עם הבן שלי, הוא רץ על קורות העץ בין הפרחים או מתפלש בארגז החול, ואני סרוחה על הספסל מדמיינת שאני בחו"ל. יופי של מקום.

מקום לא אהוב בעיר

נקלעתי לאחרונה לצערי לתחנה המרכזית בתל אביב – מקום שמי שאשכרה גר בתל אביב לא נקלע אליו הרבה. אנחנו נוסעים הרבה באוטובוסים מנקודה לנקודה בעיר, אבל איכשהו תמיד מדחיקים את המקום שממנו הם יוצאים ואליו הם חוזרים, חור התחת של תל אביב. מסכן התייר שיגיע לשם – לתחנה המרכזית הרשמית של העיר המרכזית והמתקדמת במדינה, כן? – ויעמוד מבולבל מול לוח הזמנים האלקטרוני שלא פועל, עמדת המודיעין הריקה, שלוליות קיא ושתן ושירותים נעולים. תחנה מרכזית של עיר אמורה להיות הפנים שאנחנו מסבירים לתייר וכרגע הן נראות כמו הפנים של פרדי קרוגר. דחוף להציל.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני סאקרית של מחזות זמר פלוס ענייה, אז אני לא יכולה לטוס הרבה לאיפה שאשכרה יש מחזות זמר, לכן כל פעם שמייבאים לארץ מיוזיקל שהוא לא שוב "שיער" אני מאושרת. האחרון היה "היי אוון הנסן" שהוא דווקא לא כוס התה שלי, אבל ההפקה הישראלית כל כך מושקעת ויצירתית שלא יכולתי שלא ליהנות. בני נוער ייהנו במיוחד, ואני ממליצה לבתי ספר לעשות איזה פילד טריפ לשם. זה יעזור ללא מעט תלמידים.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המופע "מה נפל עליי", שיזמה אלמנת הטרור יעל שבח, שהיא בכלל השראה שלי. זה מופע סטנדאפ שמעלים בני משפחות שכול שמספרים בדיחות שחורות על ההתמודדות שלהם עם האבל, וזה קצת תרפיה קבוצתית. יש גם משהו בלראות בני מגזרים שונים עולים לבמה ומדברים על אותה חווייה בדיוק, שגורם לך להפנים את המכנה המשותף הגדול ביותר שלנו – המוות. זה נשמע מקריפ אבל מנחם באיזושהי צורה, מאחד באיזושהי צורה, ומדגיש את הכוח הנגדי שיש לחיים. אני הכי מזדהה עם המקום הזה ומחכה כבר שבעלי יירצח כדי שאוכל להצטרף לאנסמבל, יש לי כמה פאנצ'ים מעולים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מי שצריך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בעלי, אריאל ויסמן, תסריטאי וקומיקאי מבריק שהמלחמה דחתה לו את השקת הסדרה הראשונה והמצופה שלו. פריווילגי, אני יודעת, אבל אתם שאלתם.

מה יהיה?
אם לשפוט לפי מגמת האפוקליפסות שמתרחשות כאן ברצף מ-2020: עוד יותר רע ועוד יותר רע. שימו אוזניות ולכו לישון, אסקפיזם זה כרגע התשובה.

• העיר שלי
• פסטיבל אנימיקס
• רחלי רוטנר

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני כחצי שנה ניסו כמה בלוגרים ותיקים להרים פרויקט מימון המונים כד להציל את ישראבלוג. הם פרסמו קול קורא לגולשים באתר, שבו ביקשו מהם לצלם את עצמם מספרים על התפקיד שמילא ישראבלוג בחייהם, תחת הכותרת "אילולא ישרא לא הייתי כאן". הפרויקט לא הגיע אפילו לעמוד בהדסטארט, אבל הסיבה לכך דווקא אופטימית: סטארט־אפ צעיר החליט לקנות את ישראבלוג מנענע10. התוכניות, שאמורות לצאת לפועל בעוד כמה חודשים, הן שדרוג טכנולוגי מסיבי שיצליח אולי להחזיר לאתר משהו מהרלוונטיות שאבדה לו לקראת סוף העשור הקודם. גולשים שזוכרים את ישראבלוג כחלק מהנוף האינטרנטי הלאומי שנרקם בשנות המערב הפרוע שלו, אולי יתפלאו לגלות שגם עכשיו, כשרוב הבלוגים דעכו לטובת סטטוסים ארוכים יותר ופחות, לאתר הוותיק יש עדיין קהל נאמנים קטן. לפי מריאט כהן, מנטרת הפעילות שלו כיום, נכנסים לאתר כ־100 אלף משתמשים בחודש – אמנם חמישית מהכניסות שהיו לו לפני עשור, אבל בכל זאת קהילה שתשמיע בוודאי אנחת רווחה קולקטיבית.

גם בלוגרים רבים לשעבר, שהשאירו את ישראבלוג מאחוריהם, ישמחו לשמוע ששמורת הטבע הווירטואלית הזאת מסרבת להיכחד. רבים מהם היו יכולים להזדהות עם ההצהרה "אילולא ישרא לא הייתי כאן". הרבה לפני שייצוג עצמי באינטרנט היה משימה מחייבת כמו היום, הוא היה תחביב די איזוטרי של מבוגרים שאוהבים לכתוב ושל בני נוער שמחפשים את עצמם, והתחביב הזה שינה להם את החיים.

באוגוסט 2001 עלה אתר הבלוגים הישראלי הראשון לאוויר. מאחוריו עמד יריב חבוט, אז בן 28 ובעל תואר בהנדסת תעשייה. אף על פי שהמוטיבציה שלו הייתה חלוציות הייטקית והוא עצמו כלל לא התעניין בכתיבה או באקסהיביציוניזם אישי, היה לו ברור שזו תהיה במה לתכנים אישיים מאוד. המחשבה על בלוגים מקצועיים, מקפצות לקריירה בעיתונות, לא הייתה על הפרק. בהתחלה הקהל היה די מבוגר – בני 20־30 ששמעו עליו מפה לאוזן. התדמית הטינאייג'רית הופיעה מאוחר יותר, והביטוי הקיצוני שלה היה במערכוני "הבלוג של מאי" בעונה הרביעית של "ארץ נהדרת", שהתבססו על אב טיפוס של טינאייג'רית פקאצה מישראבלוג. הסלנג בתוכנית הומצא בהשראת שפת הפקאצות שהתפשטה באתר, שהייתה רק ענף אחד של סלנג טינאייג'רי תוצרת ישרא (המוכר במטבעות הלשון שצמחו מהאתר הוא כנראה "בלוג יפה, מוזמנת לשלי"). גם היום, כשבוגרת ישראבלוג מקלידה בטעות ע' במקום ה' בסוף מילה ("יפע"), היא מצטמררת. אבל זר לא יבין זאת.

יריב חבוט לא תיאר לעצמו שהפרויקט שלו יהיה זירה להיווצרות ניבים חדשים ויהפוך לאירוע מחולל בחייהם של כל כך הרבה אנשים. גם לא היו לו כל כוונות רווח. רק כשהאתר גדל עד כדי כך שההשקעה באחסונו נעשתה כבדה מדי, הומצא מינוי ה"פרו", שעלה 50 ש"ח בשנה וכלל פיצ'רים מתקדמים יותר מאלו שהציע הממשק הרגיל. ב־2004 זה כבר לא הספיק, וחבוט החל לשתף פעולה עם האתר נענע (עוד בטרם נרכש על ידי ערוץ 10), שהכניס לאתר קצת פרסומות.

"היה משבר קטן", מספר חבוט, "ניסיתי להבהיר לגולשים שזה לא משמעותי, אבל אנשים נבהלו כשלמעלה הופיע הלוגו של נענע". ישראבלוג, איכשהו, לא בדיוק בכוונה, נשא מטען גנטי של אנטי ממסדיות קלה עד בינונית, וזו עוד סיבה לכך שלא היה יכול להיות לו גורל אחר מלבד גסיסה אטית לקראת העשור השני של האלף. האתר וגולשיו הקנאים לא היו בנויים למייקאוברים. גם כשסך גולשיו הגיע לחצי מיליון, הדימוי העצמי של המשתמשים הכבדים היה אינדי. הם רצו להישאר מתחת לרדאר של הציבור הרחב. הם הצליחו: לסניה ולדברג, למשל, אחד הבלוגרים המצליחים בתולדות ישראבלוג (אם לא המצליח ביותר), היו בשיאו 2,600 מנויים בבלוג – מספר עוקבים שבמונחים של היום בקושי היה מכתיר מישהו לאושיה נישתית (לצורך ההשוואה, לולדברג יש כיום בפייסבוק כ־38 אלף עוקבים). "כשב־ynet התחיל מדור של המלצות על בלוגים, כמה מהבלוגרים שהומלצו ראו בזה אאוטינג. זה היה נורא מוזר שאנשים כותבים בפלטפורמה פתוחה לחלוטין ומתלוננים על חשיפה, אבל הייתה שם תחושה של פרטיות. ישרא היה כמו המחששה בבית ספר, שכולם יודעים שהיא שם אבל המורים לא מתקרבים אליה", מספר עיתונאי הרשת עידו קינן, שהבלוג שהפעיל בישראבלוג ("חדר 404", שהועתק במרוצת השנים לדומיין פרטי ובו הוא פועל עד היום) היה אחת התחנות הראשונות בקריירה שלו.

במחתרת

היום דברים כבר לא יכולים להתמסחר, כי לא להרוויח כסף זה כל כך לא קול שלאיש אין יומרה כזאת מלכתחילה, אבל לפני עשור "התמסחרת" הייתה האשמה קשה. מאי פלטי (גילוי נאות: פלטי היא כתבת Time Out) תחזקה בגיל 15־16 בלוג שהגיע לטבלת הנקראים ביותר, ובעקבות הצלחתו קיבלה ג'וב ראשון ככתבת בוואלה! זון, מדור הנוער של האתר.

"לאט לאט נהיו לי הייטרים", היא מספרת, "התחילו להגיע הודעות נאצה אנונימיות, ואז מישהו פרץ לי לבלוג, שינה את השם שלו ל־I hate Mae so much וכתב בשמי פוסט עם המילה 'התמסחרת'! בעקבות זה סגרתי את הבלוג ומיד ידעתי שהתחושה שהייתה לי שם, של חופש מוחלט, כבר לא תחזור". החופש המוחלט הזה, שהתאפשר בזכות האנונימיות, היה לצעירים רבים הזדמנות חד פעמית לתרגילים נפשיים טיפוליים כמעט. הסופרת ליהי שן, שהבלוג שלה "רק ליונים יש את הכוח לחרבן עליך" היה אחד מחמשת הבלוגים הנקראים ביותר בישראבלוג, נותנת לישראבלוג קרדיט לא רק כפלטפורמה שפתחה לה דלתות בעולם העיתונות, אלא גם כאבן דרך בהתפתחות הזהות שלה: "פרנצ'סקה הייתה אלטר אגו שפיתח את האדם שאני כיום", היא מספרת. ואכן, אווירת השיפור העצמי הייתה נוכחת באתר. עשרות בלוגים הוקמו כדי לתעד תהליכים של החלמה, שיקום או שינוי תדמית, והתאפשרו רק בזכות האנונימיות. גם שין חשה הכרת תודה לאתר שעזר לה להתהוות ככותבת.

"פרנצ'סקה הייתה זו שבעטה לרווחה את הדלתות שלי בעולם העיתונות בישראל, ואני לא בטוחה אם הייתי כותבת אילולא היא. מצד שני, היא גם הייתה חופרת". הקרדיט שפלטי מעניקה לישראבלוג הוא אמוציונלי הרבה יותר. "נכנסו אליו המון ילדים קצת חריגים שמצאו מקום לחריגות שלהם", היא מתארת את קהל האתר. "הדבר הכי יפה בדבר הזה הוא שכל הרצון הזה להוכיח משהו לא היה במובן הרגיל, כמו בפייסבוק, שבו אתה כל היום משווק לאנשים את החיים שלך. העובדה שזה היה בעילום שם באמת הפכה הכל ליותר מדיטטיבי ואורגני. אני לא חושבת שיש במות כאלה כיום". זה היה מכוער וקסום גם יחד: אנונימיות של הכותב עצמו, שאפשרה מצד אחד התנסויות יצירתיות וגילויי לב קתרטיים, ומצד שני אנונימיות של המגיבים שיצרה כמויות של רעל טוקבקיסטי בזירה אישית ורגישה. ליאת בר־און, כוכבת העונה הראשונה של "מחוברות", שהחלה לכתוב את הבלוג שלה "מקפיאה את הבמיה" (תחת השם "דודה מלכה") בגיל 31, ולכן פנתה לקהל בוגר יותר, סבלה מתגובות נאצה ברגע שהיא עצמה ויתרה על האנונימיות. אמנם לא פרצו לבלוג שלה, אבל התגובות שכתבו לה היו חריפות יותר מ"התמסחרת" (חריפות כל כך שלא נעים לצטט אותן). ובכל זאת, כשהיא מדברת על הבלוג היא מדברת על חופש: "הקהל היה שונה. הוא היה שבוי וסלחן. לא היו לייקים", היא אומרת, "לא ידעתי מה עומד להיות בבלוג כשפתחתי אותו, כי לא ידעתי שהוא הולך להצליח. אני לא מוכנה לקרוא אותו היום".

מה את מרגישה לגבי מה שיש שם?

בר־און: "נורא, נורא, נורא. הייתי בן אדם אחר, מאוד צעירה ומפגרת, ואני לא חושבת שהטקסטים שם טובים. לא הייתי כותבת אותם עכשיו. זה כמו להיכנס לדברים שבעולם בלי אינטרנט את לא אמורה לזכור בכלל. לא בא לי לראות את היומיום שלי לפני עשר שנים. אני יכולה לקחת אדם צעיר ממני בעשר שנים, להסתכל עליו ולהגיד תודה לאל שאני כבר לא שם. אין לי כוח להיכנס לרזולוציה הזאת של חיפוש גבר והרווקות והכלב שלי".

למרות ההסתייגות של בר־און מהתכנים, הבלוג שלה סלל לה את הדרך לתקשורת בכלל ולטלוויזיה בפרט. "גם בטור שלי עכשיו ב'לאשה' אני כותבת דברים שלא כל הזמן אני מדברת עליהם עם חברות שלי. תלוי כמה את מוכנה לחשוף מעצמך. בבלוג חשפתי מעצמי 80 אחוז, עכשיו אני חושבת שהפחתתי את זה קצת, בתור אימא, כי אני כותבת על הילדים שלי וצריכה להגן עליהם. אני כבר לא לבד ולא יכולה לעשות מה שבא לי. אגב, כש'מחוברות' התחילה סגרתי את הבלוג. כבר היה לי אוברדוז של חשיפה שמחזיק לי עד היום, אני לא צריכה יותר".

בניגוד לפלטי ובר־און שמספרות על חברויות אמיצות שנוצרו בינן לבין בלוגרים אחרים ומלוות אותן עד היום, העיתונאית והקומיקאית רחלי רוטנר, שכתבה את הבלוג "שופונים בשחקים", אומרת שדווקא חברתית היא לא מצאה את עצמה באתר. "רק עם פייסבוק הצלחתי לשלב מעגלים חברתיים עם התבטאות באינטרנט", היא אומרת, "בישראבלוג הייתי די מבודדת. פייסבוק הרבה יותר קהילתי ממנו, כי הוא מצמיח קשרים חברתיים אמיתיים. גם אז היו קהילות, דווקא בתפוז, אבל הן היו מוקדשות לתחביבים. ישראבלוג אמנם היה מקום להתבטא בו ולקבל פידבקים על סיפורים שלפני כן הייתי מחכה לסיטואציה חברתית מתאימה כדי לספר אותם, אבל אנשים היו מחלקים את עצמם בין הפורומים והבלוגים וממדרים תחומי עניין. בפייסבוק אנחנו יכולים לחוות את עצמנו כאנשים שלמים ולא כאוסף תחביבים או תחומי עניין".

שטח הפקר

מי שלא הכיר את הצד הזה של האינטרנט עשוי לטעות ולחשוב שסטטוס בפייסבוק יכול לתפקד כמו פוסט בבלוג, אבל זה נכון אולי רק עבור אלה שעשו בבלוג שימוש מקצועי, כמו דבורית שרגלמוולווט אנדרגראונדאו עידו קינן, והם היו המיעוט. ישראבלוג, בניגוד לרשתות החברתיות של היום, לא היה בית חרושת ל־FOMO. במקום התחרות על מקסם השווא של החיים המושלמים, הייתה תחרות על מוזרות. אליזרין וייסברג, גם היא כוכבת העונה הראשונה של "מחוברות", כתבה את "אוסף ההגיגים של זרובבלה" והציבה סטנדרט של אקסצנטריות שמעולם לא הייתה יכולה להיחשב לטרנדית בשום מקום חוץ מישראבלוג. האנונימיות והתחרות על המוזרות היו גם כר פורה לתופעות קשות בקרב בני נוער – בעיקר בנות נוער (בכלל, כ־70 אחוז מאוכלוסיית האתר היו בנות) שנתנו ביטוי מלא להרס העצמי שלהם ושלהן. רשימת הטבעות (קבוצות תמטיות שבלוגרים שייכו את עצמם אליהן) התמלאה בשמות המוצפנים של קהילת "פרו־אנה" (קהילות אנורקטיות שמעודדות אנורקסיה ומציפות זו את זו בטריגרים להרזיה). בין היתר, בגלל הצפת בני הנוער באתר, עיתונאים וכותבים עם קריירה מבוססת שרצו לפתוח בלוג לא ששו להצטרף לישראבלוג והעדיפו את האלטרנטיבות האליטיסטיות של אתר רשימות או את הרשת החברתית הראשונית שוקס, שנפתחה ב־2005 והייתה סוד ברנז'אי לזמן מה – עד שבני הנוער הציפו גם אותה.

המחצית השנייה של 2006 הייתה תקופה דרמטית בדברי ימי האינטרנט. ביולי הוצג לראשונה הממשק הפומבי של טוויטר ובספטמבר נפתחו שורותיו של פייסבוק לקהל הרחב. פחות מחודש לאחר מכן מכר חבוט את ישראבלוג לנענע. היו לאתר עוד שנים טובות אחר כך – לא ידוע על אף בלוגר שממש הפסיק לכתוב כי ישראבלוג התמסחר – אבל ימי התום של חלוצי הווב 2.0 נגמרו. ישראבלוג עבר לידיה של אילנה תמיר, אז עיתונאית בנענע, שהוסיפה לתפקיד שלה אספקט עריכתי ולא רק טכני: נחנך הומפייג' עם המלצות עורכים והפניות והופעלו תחרויות כתיבה. "אני זוכרת פוסט של ילדה שכתבה 'אני יודעת שזה קשה אבל צריך להתאמץ ולהשתפר ויום אחד גם לזכות בתחרות הכתיבה של ישראבלוג', וזה היה נורא מחמם לב", היא נזכרת. "אני מכירה בנות שהיו בלוגריות נערות ורואות בזה אלטרנטיבה למערכת החינוך. בלוגרים למדו המון, מבחינה חברתית הם נחשפו להמון דברים".

"זה הפך לי את החיים. אם לא הייתי מתחילה לכתוב בבלוג לא היה לי עכשיו את הטור שלי ולא הייתי יודעת לכתוב", מסכמת בר־און. רוטנר, שאינה נוסטלגית כלל, מודה: "לישרא הייתה חשיבות בתור שלב ראשוני בדרך. גם בדרך של האינטרנט וגם בדרך האישית שלי. בזכותו אני לא מורה לאמנות". פלטי פשוט מודה: "ברגע שהיה לי בלוג, החיים שלי נעשו יותר מעניינים".

גם אם חברת הסטארט־אפ המסתורית תצליח לעשות את מה שנראה כרגע כמעט בלתי אפשרי ותחזיר את החיים לישראבלוג, אי אפשר לחזור אחורה. אתוס החלוציות האינטרנטית היה חלק חשוב מאגדת ישראבלוג, והמקצועיות המושכלת לא תהווה לו תחליף. גם ההליכה המוזרה על קו התפר שבין פומביות לחשאיות כבר לא תוכל לאפיין את האתר החדש. קשה להאמין שהדור שהתמכר ללייקים ולסימביוזה בין החיים הווירטואליים לחיים האמיתיים יחזור להסתפק בביטוי עצמי אנונימי. מצד שני, אולי בנות ה־13 העצובות של היום בוהות בפיד שלהן ומרגישות זרות, ולא יודעות שרק לפני עשור בנות כמותן הפכו מדמויות משנה בסרטי אינדי לגיבורות תרבות קטנות. אולי אנשים שלפני חמש שנים סגרו את הבלוג והתחילו להציף את פייסבוק וטוויטר, השתתקו לאחרונה כי הבוסים שלהם התחילו לעקוב אחריהם, והם נכנסים לפעמים לדף הבית של ישראבלוג עם העיצוב הארכאי, וחושבים לעצמם: הלוואי שלא הייתי מתבייש להיות פה עכשיו, כי העכבר כמה ללחוץ על "צור בלוג". הם יודעים שזה כבר לא יהיה אותו דבר. הם לא יודעים אם הם באמת מתגעגעים לנעורים של האינטרנט או לנעורים של עצמם, והם יודעים שגעגוע לעבר זה קצת פתטי וממש לא קול, אבל יותר מכל הם מתגעגעים למקום שבו כולם היו קצת פתטיים ביחד, וזה היה ממש קול.

• וולווט אנדרגראונד
• ארץ נהדרת
• רחלי רוטנר
• דבורית שרגל
• ישראבלוג
• בלוגים
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

המטקבקים והמטקבקות לפרשת ינון מגל, שהתפוצצה לפני פחות מחודש בעקבות פוסט הפייסבוק של העיתונאית רחלי רוטנר, סברו שזכות האישה על גופה זה סבבה והכל, עד שהגוף הזה גם מדבר. יאללה, מה את עושה סיפור מדיבור על פנטזיות של בוס על ציצי ותחת? תגידי תודה שחוד החנית הזה שוקל בכלל להחדיר בך קצת עוצמה.

מנקודת מבטו של האדם עם היד הקלה על המקלדת, אישה שיוצאת ממשבצת המתלוננת המבויישת היא אישה מסוכנת; היא אישה שלוקחת בעלות על הגוף שלה ועל המיניות שלה בחברה שמתעקשת כל הזמן להכתיב לה מה מותר ומה אסור לה לעשות איתם. חברה שרואה בה קודם כל גוף פרוץ, כזה שאפשר לעשות לו דברים, ואם הגבולות נחצים זה רק כי פרצה קראה לגנב. ראית איך את מתלבשת? ראית איך את מדברת? ראית איך את כותבת? את פאקינג זוללת את העולם! מה את בוכה אחר-כך שגברים מנסים לזלול אותך?

רחלי רוטנר לא ביקשה ביס; גם לא אור שוקרון, שמיד אחריה סיפרה שגם היא הוטרדה על ידי מגל. שתיהן הצטרפו למאי פאטל, עוד אישה שבחרה השנה לצאת מהאנונימיות של המתלוננת, להדליק פרוז׳קטור על האות האחת והתמונה החשוכה שמאפיינת קורבנות תקיפה והטרדה מינית ולהוציא לא רק את האמת, אלא גם אותנו, הנשים, לאור; לעולם בו כולנו מבינים ומבינות שלא הלבוש שלנו, לא האופי הרדום או התוסס שלנו ולא המיניות המתפרצת או המרוסנת שלנו מזמינים הטרדה מינית.

הטוקבקים במקרה הזה ביקשו לסרס אותנו; להצהיר ש״זה לא סיפור״ כי הסיפור של נשים בשנת 2015 עדיין דורש גניזה; לבקש מהמתלוננות הבאות לחזור למשבצת החשוכה שיועדה להן, בחברה של אנשים חשוכים וקטנים שמתעקשים להפוך את האשם לקורבן, קורבן עם חיבה לציצי ותחת.

שש הנשים שהעידו בשבוע האחרון כי שר הפנים סילבן שלום הטריד אותן מינית עשו זאת מאחורי אות אחת, למשל דל״ת או בי״ת או למ״ד, במקום שהמטריד פשוט יודה שהוא זי״ן. אבל זה בסדר, כי מעכשיו כל זין יראה את הדלת ויחזור הביתה, כי זה המסלול של כל מי שלא למד את הגבולות המוסריים, החברתיים והאנושיים שלנו. גם אם הוא זבן, גם אם הוא כוכב עולה בכנסת ישראל, גם אם הוא שירת "כ-23 שנים במסירות ובאמונה את הציבור כחבר כנסת וכשר מתוך תחושת שליחות ורצון לקדם מטרות חברתיות וציבוריות חשובות ביותר", כפי שמסר השר שלום אמש בהודעה על פרישתו מהחיים הפוליטיים, והפך לעוד שר לשעבר שהכוח שקיבל לידיים גרם לו לשלוח אותן למקומות הלא נכונים.

הפרישה של סילבן שלום בסמוך לזו של ינון מגל היא ניצחון נשי מובהק; היא ניצחון של האות הבודדת, היא ניצחון של הפנים הגלויות והמטושטשות, היא ניצחון של כל מי שרצתה לספר את הסיפור שלה אך הבינה שמוטב לה לכתוב אותו למגירה. הנשים האלה ששברו החודש את השתיקה מאפשרות לכולנו לספר את הסיפור שלנו ללא עריכה, והופכות את ה-HISTORY ל־HERSTORY. מבולבלים? אנחנו כבר ממש לא.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• ינון מגל
• רחלי רוטנר

• Facebook
• Twitter
• Email

פחות משבוע לקח לרשתות החברתיות להוכיח שהן יודעות לשלוח ידיים גם לעולם "האמיתי". רחלי רוטנר, שפרסמה בפייסבוק את הפוסט שהציף עדויות נוספות להטרדות מיניות מצד ינון מגל, הצליחה לעשות היסטוריה: אחרי שישה ימים סוערים הודיע חבר הכנסת שהוא פורש מתפקידו הציבורי.

עיקר השיח נגד רוטנר נרשם ביומיים הראשונים. מהר מאוד פרץ הסיפור את גבולות המעגל הברנז'אי והגיע לפתחם של כלל בני ישראל, שלא חסכו בהשמצות ובשיתופים כוזבים (ע"ע התמונה המפורסמת של ח"כ אורן חזן על הבר עם ידידה). 31 אחוזים מהשיח על רוטנר כלל הכפשות, בעוד השיח על מגל, שהודה במעשים, כלל רק חצי מכמות הקללות הווירטואליות. בנוסף, 85 אחוזים מהפוסטים על מגל היו ביקורתיים, לעומת 66 אחוזים במקרה של רוטנר.

[tmwdfpad]ביום השלישי לפרסום נרשמה דעיכה בדיבור על רוטנר ועלייה חדה מאוד בשיח סביב מגל: 5,600 פוסטים לעומת 1,600 פוסטים שעסקו ברוטנר, שבאותו יום פרסמה בעצמה את מספר הפוסטים הגבוה ביותר במסגרת הפרשה. 20% מסך כל הפרסומים כללו תיאוריות קונסיפרציה שונות. רוטנר זכתה לעדנה רק אחרי פרסום עדותה של המתלוננת הרביעית, אז עלתה ההתייחסות לרוטנר ובצורה אוהדת יותר והגיעה לסיומה הקריירה הפוליטית הקצרה של מגל. ואף מילה על מסיבת פרידה.

הנתונים באדיבות חברת Vigo, המתמחה בניתוח השיח במדיה החברתית

• רחלי רוטנר
• ינון מגל
• טוויטר
• פייסבוק
• רשתות חברתיות
• תל אביב
• ח"כ ינון מגל
• עירוני
• הטרדה מינית

• Facebook
• Twitter
• Email

פרשת אונס שהתפוצצה בשבוע האחרון מאפשרת לנו התבוננות נוספת על הדרך בה החברה מתייחסת אל מתלוננות. ההשוואה בין ההאשמות של שחקנית הפורנו סטויה אשר מאשימה את בן זוגה לשעבר באונס, לבין ההאשמות שצצו השבוע נגד חבר הכנסת (בקרוב – לשעבר) ינון מגל, מעלה תמונה מדאיגה לא רק לגבי הדרך בה החברה מתמודדת עם תלונות על אלימות מינית, אלא גם כלפי הקונספט של הסכמה ורצון מיני.

לרוב, כאשר אישה מתלוננת על אלימות מינית, אחת התגובות הכמעט אוטומטיות היא לבדוק את ההיסטוריה המינית שלה. למרות שעל פי חוק אסור לשפוט את המתלוננת ואת העבר המיני שלה, החברה עדיין רואה במיניות של האישה כמדד שעל פיו אפשר למדוד האם התלונה שלה קבילה. כשאורלי אינס התלוננה על ניצב בר-לב, מקורביו דאגו להפיץ שהיא זונה, וגם נגד אחת המתלוננות בתיק קצב היה מי שנתן עדות דומה. באופן לא מפתיע, סטויה, שתיארה איך ג'יימס דין, אף הוא שחקן פורנו, החזיק אותה בכוח ואנס אותה למרות סירובה, זכתה לאמירות דומות על המיניות שלה, ובהן "את רגילה, מה את עושה עניין". האמירה הזאת כנראה לא מכוונת לכך שנשים (וגם גברים) רבות בתעשיית המין נאנסות פעם אחר פעם בעבודתן, ומסיימות את הקריירה שלהן עם פציעות קשות בגוף ובנפש, אלא לעצם העובדה שהיא אישה עם מיניות מוחצנת.

נשים מיניות, גם למעלה מחצי מאה אחרי המהפכה המינית של נערי הפרחים והאהבה החופשית, הן דבר מבלבל. נראה שהמסר היחיד שהופנם מהמהפכה הוא שלנשים יש רצון מיני. אז אנחנו לא צריכות כבר להעמיד פנים שאנחנו תמימות וחסודות, אבל התפישה לפיה אנחנו לא זמינות לכל דורש, בכל שעה ותנוחה, היא עדיין מורכבת מדי. זה נראה מופרך שצריך להבהיר את זה בכלל, אבל העובדה שאישה נהנית מסקס, לא אומר שהיא תמיד רוצה את זה. בשנת 1988, עבר בארץ תיקון לחוק העונשין שמבהיר שאונס יכול להתרחש גם בתוך מסגרת של נישואין. ובכל זאת, 27 שנים אחר כך צריך להסביר שאהבה אינה הסכמה, שמיניוּת מוחצנת אינה הסכמה ואפילו משיכה מינית אינה הסכמה.

מהצד השני של הספקטרום נמצאת רחלי רוטנר, העיתונאית שהביאה לחשיפת הפרשה של ינון מגל. רחלי רוטנר היא תמונת המראה של סטויה, היא אישה דתייה שרוב הנוכחות שלה במרחב הציבורי היא צנועה, ואין ספק שזה עובד לטובתה. כמובן שגם היא זוכה לגינויים על המיניות שלה (בכל זאת, אישה), אבל מאוד קל לשלוף תמונה שלה מארכיון הוידאו של וואלה ולהראות ש"לא ככה נראית שרמוטה". רוטנר, כמו מגל עצמו, היא טיפוס הרבה יותר קונפורמיסטי מסטויה, ולכן התלונה שלה מאיימת הרבה יותר על הסדר הציבורי. עבורנו, התלונה של סטויה היא בגדר רכילות, רובנו לא מכירים שחקניות או שחקני פורנו, ואנחנו לא יכולים לדמיין את עצמנו במקומה או במקום ג'יימס דין. אבל רוטנר היא אדם שאנחנו מכירים, היא הקולגה שלנו, היא השכנה, ויש לנו שתי אפשרויות: האחת היא להאמין לה, הרי בסך הכל היא לא מופקרת, והשנייה היא למצוא סיבה אחרת שאי אפשר לסמוך על התלונה שלה. ומכיוון שגם ינון מגל הוא אדם שאנחנו מכירים, כזה נורמטיבי שמעשן סמים קלים ומציע להטיל עונש מוות על מחבלים, אנחנו נבחר באופציה השנייה והיא שרוטנר מנסה להרוס למגל את הקריירה.

דבר אחד נשאר להגיד על הסכמה ועל "להתרגל לזה". אונס, וסקס בכלל, הוא לא דבר שיש להתרגל אליו. אחד הדברים הכי עצובים שנאמרו לי בהקשר הזה, דווקא מאישה, היה כאשר סיפרתי לה שאני והאקס לא מקיימים חדירה. היא אמרה לי "את חייבת, גם אם זה כואב בעשר-עשרים פעמים, בסוף את מתרגלת". לזה שצריך לקום כל בוקר לעבודה צריך להתרגל, לעובדה שאף פעם לא יהיה לנו מספיק כסף כדי לקנות דירה צריך להתרגל, אבל סקס לא צריך להיעשות מתוך פשרה או התרגלות. סקס הוא בונוס, הוא פיינט של בן & ג'ריז באמצע הלילה, הוא שינת צהריים באמצע השבוע. הוא לא משהו שצריך להתרגל אליו, אלא אקט שצריך להיעשות – בלי שום פשרות – מתוך הסכמה ורצון נלהב.

• פורנוגרפיה
• סטויה
• רחלי רוטנר
• ג'יימס דין
• ינון מגל
• פורנו
• פמיניזם
• אונס
• שיח פמיניסטי
• הטרדה מינית
• סקס ויחסים
• החיים היפים