הפרישה של סילבן שלום היא ניצחון נשי מובהק

המטקבקים והמטקבקות לפרשת ינון מגל, שהתפוצצה לפני פחות מחודש בעקבות פוסט הפייסבוק של העיתונאית רחלי רוטנר, סברו שזכות האישה על גופה זה סבבה והכל, עד שהגוף הזה גם מדבר. יאללה, מה את עושה סיפור מדיבור על פנטזיות של בוס על ציצי ותחת? תגידי תודה שחוד החנית הזה שוקל בכלל להחדיר בך קצת עוצמה.

מנקודת מבטו של האדם עם היד הקלה על המקלדת, אישה שיוצאת ממשבצת המתלוננת המבויישת היא אישה מסוכנת; היא אישה שלוקחת בעלות על הגוף שלה ועל המיניות שלה בחברה שמתעקשת כל הזמן להכתיב לה מה מותר ומה אסור לה לעשות איתם. חברה שרואה בה קודם כל גוף פרוץ, כזה שאפשר לעשות לו דברים, ואם הגבולות נחצים זה רק כי פרצה קראה לגנב. ראית איך את מתלבשת? ראית איך את מדברת? ראית איך את כותבת? את פאקינג זוללת את העולם! מה את בוכה אחר-כך שגברים מנסים לזלול אותך?

רחלי רוטנר לא ביקשה ביס; גם לא אור שוקרון, שמיד אחריה סיפרה שגם היא הוטרדה על ידי מגל. שתיהן הצטרפו למאי פאטל, עוד אישה שבחרה השנה לצאת מהאנונימיות של המתלוננת, להדליק פרוז׳קטור על האות האחת והתמונה החשוכה שמאפיינת קורבנות תקיפה והטרדה מינית ולהוציא לא רק את האמת, אלא גם אותנו, הנשים, לאור; לעולם בו כולנו מבינים ומבינות שלא הלבוש שלנו, לא האופי הרדום או התוסס שלנו ולא המיניות המתפרצת או המרוסנת שלנו מזמינים הטרדה מינית.

הטוקבקים במקרה הזה ביקשו לסרס אותנו; להצהיר ש״זה לא סיפור״ כי הסיפור של נשים בשנת 2015 עדיין דורש גניזה; לבקש מהמתלוננות הבאות לחזור למשבצת החשוכה שיועדה להן, בחברה של אנשים חשוכים וקטנים שמתעקשים להפוך את האשם לקורבן, קורבן עם חיבה לציצי ותחת.

שש הנשים שהעידו בשבוע האחרון כי שר הפנים סילבן שלום הטריד אותן מינית עשו זאת מאחורי אות אחת, למשל דל״ת או בי״ת או למ״ד, במקום שהמטריד פשוט יודה שהוא זי״ן. אבל זה בסדר, כי מעכשיו כל זין יראה את הדלת ויחזור הביתה, כי זה המסלול של כל מי שלא למד את הגבולות המוסריים, החברתיים והאנושיים שלנו. גם אם הוא זבן, גם אם הוא כוכב עולה בכנסת ישראל, גם אם הוא שירת "כ-23 שנים במסירות ובאמונה את הציבור כחבר כנסת וכשר מתוך תחושת שליחות ורצון לקדם מטרות חברתיות וציבוריות חשובות ביותר", כפי שמסר השר שלום אמש בהודעה על פרישתו מהחיים הפוליטיים, והפך לעוד שר לשעבר שהכוח שקיבל לידיים גרם לו לשלוח אותן למקומות הלא נכונים.

הפרישה של סילבן שלום בסמוך לזו של ינון מגל היא ניצחון נשי מובהק; היא ניצחון של האות הבודדת, היא ניצחון של הפנים הגלויות והמטושטשות, היא ניצחון של כל מי שרצתה לספר את הסיפור שלה אך הבינה שמוטב לה לכתוב אותו למגירה. הנשים האלה ששברו החודש את השתיקה מאפשרות לכולנו לספר את הסיפור שלנו ללא עריכה, והופכות את ה-HISTORY ל־HERSTORY. מבולבלים? אנחנו כבר ממש לא.