Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מתחת לכל ביקורת: ערוץ 14 מסוכן ואינו ראוי למאכל אדם
כולם למען אחד. נבחרת המגישים של ערוץ 14 (עיבוד: אורן אדלר)
זאת לא ביקורת טלוויזיה כי בערוץ 14 לא עושים טלוויזיה. לא צריך להריץ עליו דאחקות, לא צריך לבקר את יכולותיו העלובות, ואין סיבה להתייחס לסוכני השנאה והכאוס שלו. צריך רק להזכיר, שוב ושוב, שמדובר בגוף תעמולה עברייני ונטול כוונות עיתונאיות שניחוח עז של שחיתות אופף אותו
1. זאת לא ביקורת טלוויזיה. למעשה, למעט פריימים בודדים שצפו ברשתות החברתיות, לא ראיתי כלום מערוץ 14 החדש. אין לי גם שום כוונה לראות. בשביל מה? הרי למעט כמה מיליוני שקלים שנשפכו על מתיחת פנים קוסמטית, זה אותו ערוץ 20 מיושן ופאתטי שכבש לעצמו מקום על המסך במרמה, אותה הונאה רגולטורית שלקחה זיכיון לערוץ מורשת והפכה אותו לערוץ תעמולה פרסונלי של בנימין נתניהו, באופן חוקי וברישיון. אין מה לראות שם. אתם יודעים בדיוק מה תקבלו. אחוזי הצפייה המיקרוסקופיים של ערוץ 20 לאורך השנים אינם משקרים: טלוויזיה צפויה מראש היא לא טלוויזיה ששווה למישהו לבזבז עליה זמן.
2. טלוויזיה היא לא עניין פוליטי.או שהיא טובה או שהיא גרועה. בארצות הברית פוקס ניוז עושה טלוויזיה מעצבנת, שטחית, פופוליסטית ושקרית – אבל טובה, פרובוקטיבית, פתיינית. בישראל, למעט איים קטנים של עיתונות פה ושם, אין טלוויזיה אקטואלית טובה. העובדה שהיא שגם בנוף העלוב למדי של תוכניות האקטואליה ומהדורות החדשות בערוצים 12 ו-13, ערוץ 14 מצליח להתבלט לרעה בתוכן הירוד והעילג שהוא משדר, כולל שגיאות כתיב מסמרות שיער על המסך, שדרים וכתבים שפשוט אינם קשורים למקצוע ואפס השראה, חזון או מעוף. אי אפשר לכתוב ביקורת טלוויזיה על מה שכלל אינו טלוויזיה.
ערוץ 14 – ערוץ התקלות החדש של ישראל!???? מהדורת התקלות המרכזית פשוט מרהיבה!????#לא_נגענו(קצת קיצרנו כתבה על אירן שלא הייתה בה תקלה משום מה)
— השר לענייני טוויטר ????????️???? (@TheTWMinister)November 29, 2021
3. "חבורה של ביביסטים מלרלרים"זה אולי פורמט נחמד, אבל הוא לא יכול להחזיק ערוץ שלם.
4. ובכל זאת, ערוץ 14 הוא סכנה גדולהשאסור להתעלם ממנה. באופן מדהים לחלוטין, בדיוק ביום שבו עד המדינה ניר חפץ תיאר בבית המשפט כיצד ניסה בנימין נתניהו להקים גוף תעמולה חדשותי במימון מיליארדרים מסוימים, עולה לאוויר מחדש גוף תעמולה חדשותי במימון מיליארדרים אחרים. מסתמן, לכאורה, שנתניהו פעל במספר חזיתות במקביל. את הטעות שהוא עשה עם שאול אלוביץ ולארי אליסון הוא לא עשה עם משפחת מירלשווילי, המיליארדרים שבבעלותם ערוץ 14. איתם הוא הצליח לגנוב את הסוס הזה ולהקים מערך תעמולה שמתחזה לערוץ חדשות.
זוכרים את ערוץ 20 הפתטי שכל כולו חנופה ושיר הלל לנתניהו, שאין לו שום ערך עיתונאי, שאחוזי הצפיה בו היו מזעריים והוא נזקק לפרובוקציות כמו אולפן בכיכר הבימה רק כדי שמישהו יבחין בקיומו, ושהוא בית לתאוריות קונסיפטיביות ומידע כוזב? אז הוא עבר ל 14 בשלט. זהו. חוץ מזה הכל אותו דבר. שחררו
5. המוטאציה הזאת התבשלה על אש קטנהבמודל של מאחז בלתי חוקי בשטחים. הערוץ הפר שוב ושוב את החוק ואת תנאי הזיכיון שלו וחייב גם עכשיו מיליוני שקלים למדינה, ובכל פעם הרחיב לעצמו את הטריטוריה בתעוזה שרק קשרי הון-שלטון יכולה לאפשר. כל עוד נתניהו היה ראש הממשלה, אי אפשר היה לגעת בערוץ של המירלשווילים והוא יכול היה להשתין מהמקפצה. ועכשיו? גם. ערוץ 14 הוא אול-אין נתניהו. ההימור גדול וכבד מכדי לא לשים עליו את כל הז'יטונים. בלי נתניהו אין לערוץ ולמרבית הטאלנטים שלו סיבת קיום.
6.נתניהו עצמו, כמו להקת המעודדות שלו בליכוד, לא הפסיק לפמפם ברשתות החברתיות את הראיון שלו לערוץ 14 בשידור הבכורה ואת הערוץ עצמו. "כל הערוצים האחרים הם ערוצי תעמולה", אמר האיש השקרן ביותר בעולם על ערוצים שהכוכבים שלהם הם עמית סגל ואבישי בן חיים, בעודו ממשיך לחפור מנהרות תחת התקשורת והדמוקרטיה.
7.בערב השידורים הראשון הגיעו להתראייןשני החברים הכי טובים של המירלשווילים: בנימין נתניהו ואריה דרעי. אמרנו מהמקפצה? נגיד שוב. באותו ערב הרבו המגישים והכתבים בערוץ לכנות את נתניהו בתואר "ראש הממשלה", ובאחת התוכניות אף נאמר שנפתלי בנט והקואליציה שלו ביצעו הפיכה שלטונית. הקו המערכתי ברור: זה ערוץ שכולו קודש לפייק ניוז, ערוץ שקיים כדי לייצר מציאות מקבילה שבה השלטון נגנב באופן לא דמוקרטי מהאיש היחיד שראוי לו. ביביזם במקסימום, ברית של מושחתים, אפס בושה. הנדסת תודעה מהמקפצה.
ערוץ 20 עבר ל- 14 בשלט. מתברר שבדרך השאיר שובל חובות של 12 מיליון שקלים, על פי הרשות השניה. מי שרוצה לקרוא עוד על קורותיו הפתלתולים של הערוץ הזה – מיומרות השווא לערוץ מסורת, דרך הקומבינות בכנסת, ועד למשחקים של ריקלין – בתחקיר שלנו מינואר השנה. הכל מכתוב.https://t.co/zsCO9FetUG
8. מקובל לחשוב שאסור להאכיל את הטרול, ושאם נתעלם מערוץ 14 כפי שהתעלמנו רוב הזמן מערוץ 20, הוא ייעלם בתהומות הנשייה של הרייטינג הבלתי רלוונטי שלו. זה נכון אולי באופן חלקי. ערוץ 14 הוא לא טרול. הוא מפעל לייצור טרולים. השקרים, העובדות המונפצות, ההסתה והתעמולה שמשודרים בו מהדהדים אחר כך ברשתות החברתיות לנצח, לפי מיטב דוקטורינת העובדות האלטרנטיביות על שם דונאלד טראמפ וקיילין קונווי. התעלמות לא תעזור כאן. מטרת הערוץ היא לספק רוח גבית לביביזם ולחתור תחת ההליך המשפטי נגד נתניהו ואת זה הוא עושה יפה גם בלעדיכם.
שמתם לב שסידרו לנו את מספרי הערוצים לפי סדר עולה של שופריזם? 11 – תקשורת חופשית אם כי מרוסנת מחשש לסגירתה. 12 – תקשורת מסחרית שמשרתת את הטייקונים שמחזיקים אותה. 13 – ערוץ כבוש שמנוהל בסגנון וואלה ומשרת את הנוכל וטייקוניו. 14 – ערוץ תעמולה תת-רמה שהקשר שלו לעיתונות בלתי קיים.
9. אין סיבה להתייחס לכל קשקוששבוקע מערוץ 14.לא צריך להריץ עליו דאחקות, לא צריך לבקר את יכולותיו העיתונאיות העלובות, ובוודאי שאין סיבה להתייחס לסוכני השנאה והכאוס שהוא מציב מול המצלמה, יקירי השלטון הקודם שמתוגמלים בחוזי עבודה שמנמנים על ידי פטרוניו של "המלך" בתקשורת. מה כן? כשמדברים עליו צריך להזכיר, וחובה אפילו לציין, שמדובר בערוץ עברייני ונטול כוונות עיתונאיות שניחוח של שחיתות עמוקה אופף אותו בעננה של צחנה. הוא אינו גוף תקשורת לגיטימי. אסור להתייחס אליו ככזה.
10. אבל הכי גרוע זה שערוץ 14גורם לתוכניות האקטואליה של 12 ו-13 להיראות טוב. זה כבר באמת בלתי נסלח.
כיכר העיר היא לא אולפן טלוויזיה: לפרק את התנחלות השנאה
סתימת פיות? תלוי על איזה פיות מדברים. מייצג לעידוד הצבעה בכיכר הבימה, מרץ 2021 (צילום: ז'ק גואז\AFP\גטי אימג'ס)
העירייה שגתה כשאיפשרה הפקעה קבועה של המרחב הציבורי בידי ערוץ 20. זה נכון לגבי כל גוף מסחרי, ונכון עוד יותר כשמדובר בשידור שכל מהותו היא פרובוקציה נגד תושבי העיר וערכיה. לא מאוחר לתקן את הטעות הזאת \\ טור דעה
כיכר העיר אינה אולפן טלוויזיה. לכאורה אין צורך לומר זאת, כי כיכר העיר גם אינה טוסט נקניק, אינה גרביל פיסח ואינה שמלת תחרה ואיש אינו חושד בה שהיא כזאת. והדברים היו אמורים להיות זהים גם לגבי אולפן טלוויזיה. תראו לילד בן ארבע את הכיכר ותשאלו אותו אם זה אולפן טלוויזיה והוא ידע את התשובה הנכונה. אבל את מה שכל ילד בן ארבע יודע צריך להסביר לערוץ 20 לאט ובסבלנות: כיכר העיר אינה אולפן טלוויזיה.
האמת היא שאין לעיריית תל אביב-יפו שום זכות לאשר הפקעה קבועה כזאת של מרחב ציבורי לטובת גוף פוליטי-מסחרי, גם לא פעם בשבוע ואפילו לא פעם בחודש
צריך גם לציין את המובן מאליו: יש רק סיבה אחת שבגללה משדר ערוץ 20 מכיכר התרבות בתל אביב. זהו ניסיון שקוף וילדותי לתקוע אצבע מתריסה בעינו של הציבור התל אביבי שוחר השיוויון, להתנחל לו על הראש ולהפר את שלוותו, תוך ניצול החופש והמרחב שהעיר העברית מציעה ומאפשרת. למעשה, זהו סוג של מאחז בלתי חוקי והוא שואף לעשות לתל אביבים את מה שדומיו בשטחים הכבושים עושים לפלסטינאים.
כל העיתונאים שהתקשרו לעיריית תל אביב, לברר אם יש לערוץ 20 היתר להציב עמדה בכיכר הבימה קיבלו תשובה חדה וברורה – אין היתר.
את התשובה מסרה אראלה מזכירתו של מר רובי זלוף, המשנה למנכ"ל העירייה המוסמך מטעמה בתחום.
הרעיון פשוט: להתנחל בלבבות ולהשחיר אותם. לאמלל ולמרר. להטריל ולנטרל. לשקר ולזייף בשידור חי. הריקלינים והשמיקלינים שואפים לכבוש את תל אביב תוך כדי שהם מסיתים נגדה ונגד ערכיה. הם נהנים ממנעמי העיר בעודם מבקשים להכחיד אותה. הם תוקפים אותה מוסרית, כמנהגם של שמרנים צבועים, בזמן שהם עצמם מתפלשים באזורים היותר רדודים של המוסר האנושי.
למופע התעמולה המבאיש הזה של ערוץ 20 אין שום קשר לעיתונות או לחופש הביטוי. מטרתו היא לבצע פיגוע רעיוני במרחב העירוני ולהשתלט עליו באופן סימבולי. במובן זה, הנוכחות של ערוץ 20 בכיכר הבימה היא פרובוקציה שצלחה והפכה להתנחלות קבע. עיריית תל אביב-יפו העניקה אישור זמני כלשהו שתוקפו כנראה פג כבר מזמן, בעוד הבאסטה של הערוץ ממשיכה להפיץ שנאה בשידור חי מלב העיר על בסיס רנדומלי אך קבוע.
אתם יכולים להגיד שאני מדברת מפוזיציה, אבל כמה הערות על ערוץ 20 וכיכר הבימה והפרעות בשידור. 1. כיכר הבימה היא מקום ציבורי. ככזה הוא כר להפגנות, לצעקות, למופעים ספונטנים ועוד. לכן לגיטימי לגמרי להפגין בכיכר נגד ערוץ 20, שהוא ערוץ תעמולה לכל דבר. 1/3
— ???????????????? naama riba (@naamuli84)May 4, 2021
והאמת היא שאין לעיריית תל אביב-יפו שום זכות לאשר הפקעה קבועה כזאת של מרחב ציבורי לטובת גוף פוליטי-מסחרי, גם לא פעם בשבוע ואפילו לא פעם בחודש. לתקשורת יש אמנם זכות להיות בכל מקום ובכל זמן שמתרחש בו אירוע חדשותי, אבל זה הרי בדיוק לא מה שקורה בהתנחלות השנאה של ערוץ 20 בכיכר הבימה. אין שום סיבה או הצדקה עיתונאית למיקומה שם. ולכןאין גם שום דבר אלים באזרחים שמוחים נגד הפקעה כזאת של המרחב בזמן התרחשותה, אין שום דבר קדוש בשידור טלוויזיוני שממילא אינו חדשותי, ואין שום סיבה להתנצל או להתקפל מול האביוז הזה של הכנסת האורחים המוניציפלית.
יתכן ששימוש במגהפון ליד עמדת שידור במקום ציבורי פתוח הוא לא מנומס או לא יפה. הוא לא, תחת שום הגדרה שאני מכיר, ״מעשה אלימות נגד עיתונאים״ או ״תקיפה של עיתונאים״.
עיריית תל אביב-יפו שגתה כשאיפשרה שימוש כזה במרחב העירוני המשותף, וזה נכון לערוץ 20 כמו שזה נכון לכל גוף מסחרי אחר.את אפילו לא אמורה להיות שאלה של ימין ושמאל, אבל אם כבר מישהו שאל אז מותר גם לומר שאין שום דבר ימני בתעמולה הביביסטית שמופצת מכיכר התרבות. ומותר גם לומר שהכיכר הזו ולא אחרת נבחרה לשמש כתפאורה בדיוק בגלל שהיא ממעוזי ההתנגדות לנתניהו וסימבול של מחאת בלפור, כחלק מהמתקפה המאורגנת ועתירת הפייק-ניוז של הערוץ נגד הדגלים השחורים וארגוני המחאה.
רק בדבר אחד חשוב שלא נתבלבל: ערוץ שידור שלם שנערך על ידי דף המסרים של נתניהו ושייך לאוליגרך המקורב אליו – זו מתקפה על הציבור. אזרח אחד עם מגהפון מולו במרחב הציבורי – זו הגנה עצמית. עצם העובדה שהאחרון נעצר בעוד הראשונים מתבכיינים מעידה על השיבוש הגדול שעיריית תל אביב-יפו שותפה לו שלא בטובתה. לא מאוחר לתקן את המשגה הזה.
הילה קובו הפכה את השטויות שח"כים אומרים לספר מצחיק ועצוב
היא ראתה מקרוב איך וואלה הופך לכלי תקשורת בשירות נתניהו ואיך ינון מגל יוצא למסע צלב נגד נשים. הילה קובו, המגישה המובילה של וואלה, מוציאה עכשיו ספר שמאגד את מיטב השטויות הבוקעות מפיהם של הפוליטיקאים הישראלים ומדברת על תיק 4000, על פרשת ינון מגל ועל עיתונות דעתנית בעידן הקרנפים
לא טוב היות האדם עיתונאי. ויותר מכך, עיתונאי ישראלי העוסק בזירה הפוליטית. מעבר לעובדה שמדובר באחורי הקלעים של מפעל נקניקיות – כשהסיכון הנפשי הוא טרן אוף מדמוקרטיה ייצוגית לנצח – ישנו גם העניין הפעוט הזה של תיק 2000, תיק 4000 ושאר נקודות מפגש כואבות של הון־שלטון־עיתון שהופכות את הפסיעה במשעולי האתיקה המקצועית לדילוג בשדה מוקשים צפוף במיוחד. כל דריכה במקום הלא נכון תהפוך את העיתונאי לנקניקייה בפני עצמו. בתוך המציאות הזאת, עיתונאים כמו הילה קובו הם נס גלוי.
קובו, תל אביבית ילידה שגרה בצפון העיר (עם בן זוגה פלוס שניים), היא המגישה המובילה של אולפן וואלה ניוז על שלל מהדורותיו והיא שרדה בראש מורם את הטלטלות הדרמטיות שעבר האתר הפופולרי בשנים האחרונות. רגע לפני הבחירות היא מוציאה לאור, עם הכתב הפוליטי של מעריב יניר קוזין, את הספר "לא יהיה כלום". בניגוד למה שהייתם עשויים לחשוב על שני עיתונאים רציניים כאלה, זהו אינו כתב אישום נוקב על שלטון נתניהו אלא ספר ציטוטים קליל וערוך בקפידה ובחן ממיטב השטויות הבוקעות מפיהם של נבחרי ארצנו.
קובו, שהתחילה את הקריירה כעיתונאית ספורט ושדרית קווים במקביל ללימודי המשפטים שלה, גדלה על ברכי סדרת "הוצא מהקשרו" הלהיטית שליקטה במשך שנים ציטוטים מבדחים מעולם הספורט. "זו הייתה סדרה שנונה שהשפיעה על השיח", היא נזכרת, "ובשנים האחרונות שמתי לב לכל מיני משפטים מהעולם הפוליטי שהזכירו לי במהותם את 'הוצא מהקשרו'. מצאתי את עצמי עושה צילומי מסך כל הזמן וחשבתי שזה חייב להיות מאוגד בפרינט, בצורה ערוכה ומסודרת. זה לא משהו שעושים לבד. את חייבת עין נוספת של מישהו שמבין וזוכר. פניתי ליניר, שלא הכרתי קודם, והוא עט על הרעיון ומגיע לו בעניין הזה קרדיט, כי זה כרוך באומץ מבחינת כתב פוליטי להיות שותף לספר מהסוג הזה, הוא צריך לראות את האנשים האלה כל יום".
כששחקני כדורגל אומרים משהו טיפשי זה חמוד ולא קורה כלום. זה קצת אחרת עם פוליטיקאים. איך הרגשת כשנתקלת במסה הזאת של הציטוטים?
"זו הסיבה שלי באופן אישי היה צורך להוציא את הספר הזה. זה השפיע לי על מצב הרוח. צללתי לתוך יוטיובים ותמללתי ראיונות שלמים, ראיתי את הסתירות הפנימיות, את המסרים הריקים ובעיקר את זה שזה חוזר על עצמו שוב ושוב".
דוגמאות בבקשה.
"רק לפני כמה ימים מירי רגב אמרה שנתניהו הסביר לה מדוע הודרה מתמונת צמרת הליכוד. כמה ימים אחר כך היא הכחישה את זה. אתה פותח את הספר בפרק 'קבלו סתירה', ואתה כאילו יודע את זה, אבל אתה רואה לנגד עיניך שזו פשוט שיטה. הסתירה מגיעה לפעמים אפילו באותו ריאיון ובאותו משפט".
מירי רגב מככבת בספר.
"אני אומרת את זה בזהירות, כי אני עוד עשויה לראיין אותה, אבל החיבור שלה עם משרד התרבות זה משהו שקצת מקמט את הנפש. אומרים לי שאמירות גועליות תמיד היו, וזה נכון, אבל יש משהו במיקום הספציפי שלה כשרת תרבות שהוא חריג. אני מדברת על דברים בסיסיים שאתה מבקש מנבחר ציבור. שתהיה בו איזו ממלכתיות. שלא יהיה בור או בורה. מניפולציות ושקרים תמיד יהיו אצל כולם".
תוך כדי העבודה על הספר ראיתם גם תמונה גדולה יותר?
"אני חוזרת לזה שכשאתה מסתכל על הספר אתה רואה את השיטתיות. אתה שומע את נתניהו מדבר על 'גל השקרים' ואתה פותח שלל פרקים בספר ורואה את השקרים שלו. הוא עשר שנים בשלטון, בפוזיציה של הבטחת הבטחות ושקרים, אבל לשמוע אותו מאשים בזה מישהו אחר – האירוניה נגלית מול העיניים שלך".
זו בעיה של אמנזיה קולקטיבית: הציבור וגם התקשורת לא זוכרים כלום.
"בדיוק. בגלל זה לאנשים כמו נתניהו זה תמיד מצליח. קורה לי הרבה שאני מקשיבה לעיתונאים מוערכים שלוקחים ברצינות תשובות של פוליטיקאים ולא מעמתים אותם עם דברים שאמרו ועשו בעבר. כשאתה קורא הבטחות בחירות מהעבר אתה מבין שזה אבק ברוח, אבל התקשורת לא מסוגלת לגלות ציניות לגבי הכותרות. היא מוציאה פושים עם הכותרת ובזה נגמר העניין. וזה מתנגש בתוכי כעיתונאית במערכת שמוציאה כאלה פושים. ולכן הספר גם היה עבורי מפלט".
את לא חוששת שספר ציטוטים כזה מנציח את השיח הפוליטי הרדוד?
"לא. הביקורת הכי פופולרית שאני מקבלת היא שהספר מאוד מצחיק, אבל הוא גם עצוב".
עצוב כי הם לא משלמים מחיר אף פעם על הדברים שהם אומרים?
"בדיוק. זה קשה לי אישית כי אני באה מהמקום הזה. פוליטיקאי אומר אצלי באולפן משהו בשידור חי – לשלוף עכשיו מולו בדיוק מה הוא עשה ואיך אמר בפעם הקודמת – זה לא תמיד אפשרי. ואתה צודק, הם לא משלמים על זה מחיר. ואנחנו מדברים כאן על סדרתיות, על שיטה, אני לא מצליחה להבין איך הם לא נענשים".
הילה קובו (צילום: איליה מלניקוב)
פוליטיקאי אחד בכיר במיוחד עשוי להיענש בעתיד הקרוב, לא על שקרים ומניפולציות בראיונות לתקשורת אלא דווקא על מעשיו מאחורי הקלעים של התקשורת. התחקיר של גידי וייץ שהעלה לראשונה את סוגיית שליטתו של נתניהו בוואלה עוד בסוף שנת 2015, וחקירת תיק 4000 שהתבשלה בעקבותיו, הפילו את השמים על ראשם של העיתונאים באתר. עכשיו, כשראש הממשלה מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשה (לפני שימוע), חשה קובו מספיק בנוח לדבר על המשבר לראשונה.
"כשהתקבלתי לוואלה אמרתי לבעלי 'אני אהיה פה עד שאלוביץ' יקרוס'", היא מספרת, "כי אתה מבין באינטואיציה שיש משהו לא הגיוני בפירמידות האלה ובמיליארדרים ששולטים בכל דבר. זה משהו לא תקין שחייב להסתיים מתישהו".
אז כשגידי וייץ מפרסם את התחקיר שלו בהארץ את לא נופלת מהכיסא.
"בתקופה שבה הייתי בוואלה היו שתי פרשות מרכזיות שיצאו לעיתונות, הפרשה של ינון מגל ופרשת תיק 4000. מאוד מוזר להיות בסיטואציה כזאת, כשאתר חדשות שאת עובדת בו נמצא במרכז החדשות. לגבי תיק 4000 זה קל. היו לי הרבה דברים לומר, הרבה פעמים כמעט לחצתי על סנד לפרסום פוסטים, עברתי טלטלות אישיות ובסוף לא אמרתי כלום. בגלל זה אני שמחה לדבר על זה עכשיו. לא כדי לטהר את עצמי: אני בקושי ראיתי דברים. אנחנו היינו באולפן שהיה סוג של אקס טריטוריה למערכת החדשות".
ואז הכל צף, איך את מתמודדת עם זה?
"אני יושבת כמגישה במשדר כתב החשדות של מנדלבליט, אנחנו עולים לאוויר לפני הפרסום הרשמי – ואז כתב החשדות מגיע לניידים שלנו. כתב המשטרה מתחיל לקרוא, בשידור חי, סעיפים מתוך כתב החשדות על מה שקרה בוואלה. ולידי יושבת גם הכתבת הפוליטית ואנחנו בשוק ממה שאנחנו קוראים. חלק או רוב הדברים לא ידענו וגילינו באותו רגע. גם אם ידענו – באופן אישי, או מהפרסום אצל גידי וייץ או ב'מקור' – זה שונה לקרוא את זה כתוב על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ואנחנו צריכים לתווך את זה באותו רגע, בין הפליאה והתדהמה והזעזוע, תוך כדי שידור. היו רגעים שהתחלתי לצחוק מהמבוכה".
מצחיק.
"ובדיוק אז קורים כל מיני דברים שאת לא מאמינה. כמו שנתניהו עולה במסיבת עיתונאים ומדבר על איך וואלה אתר שמאל קיצוני או כמו יואב גלנט שעולה לשידור שעה אחרי שפורסם כתב החשדות ומתחיל לדווח מדף המסרים של הליכוד איך הפרסום של היועץ המשפטי הוא התערבות בבחירות. כשאני שואלת אותו מה הוא אומר מהותית על כתב החשדות, שקראנו ממנו הרגע באריכות בשידור בלייב, הוא עונה באדישות 'לא הספקתי לקרוא' וממשיך לתווך את דף המסרים נגד היועץ".
אז אתם, המגישים, לא הייתם בעסק?
"אני לא באה להוריד מהדבר המזעזע שקרה בוואלה, אבל ההנחתות היו על שדרה מאוד מסוימת של עובדים. ידענו שיש הנחתות מניר חפץ, אבל זה עבר דרך עורך ראשי או ראש אגף החדשות. חפץ־נתניהו־אלוביץ' לא התעניינו באולפן. יש בו מגיש או מגישה שאי אפשר לשים לו מילים בפה. במערכת התוכן אפשר לפרסם כתבות שאף כתב לא חתום עליהם".
ואף אחד לא חושד בדבר.
"תשמע, וואלה גם לא הפך לישראל היום. מה שכתב גידי וייץ ומה שנאמר בתחקיר 'המקור' ומה שכתב החשדות של מנדלבליט מכיל – זה הרבה בזכות מי שהחליטו לא לשתוק. התחקיר של 'המקור' נפתח בהקלטה של שרה ובמובן הזה זה היה רגע של שחרור, חשבנו שדבר כזה לא יוכל להתפרסם והנה הוא התפרסם. אנחנו מבחינתנו עשינו את העבודה שלנו".
(צילום: איליה מלניקוב)
ומה לגבי אמון הציבור בוואלה?
"זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה. ערכתי תוכנית של אורן נהרי בוואלה, אנשים מבוגרים שהייתי מדברת איתם לא ידעו מה זה וואלה. עכשיו הם יודעים. אולי זה מסוג הדברים שכמו שאמרנו על הפוליטיקאים שלנו, הם אבק ברוח. חשוב לי לומר שהעיתונאים מהארץ שביקרו אותנו גרמו לי לסערת נפשות, כי הביקורת שידרה בורות. אתם לא יכולים להכניס את כל עיתונאי וואלה לתוך אותה קלחת מבלי להבין איך הדברים מתנהלים. זה פשוט לא נכון לומר שכו־לם ידעו".
הייתה תקופה ארוכה שבה לעבוד בוואלה נראה כמו חלום. בכל כלי התקשורת קיצצו ואצלכם גייסו והקימו מערכת ואולפן חדשות.
"נכון, באמת הייתה תקופה, מ־2013 עד 2017 בערך, שהיינו אי של יציבות. כל כלי התקשורת צמצמו והתייעלו ורק אנחנו כל הזמן התרחבנו. זה היה כמעט לא הגיוני. עכשיו, אחרי הפרסומים השונים והעזיבה של אלוביץ' את הדירקטוריון, היה תהליך צמצום די דרמטי באתר. לנוכח הנסיבות קצת קשה להתעלם מכך שכנראה, כל עוד היו יחסי תן־קח עם השלטון היינו אי של יציבות. זה נורא. וזה סמל למצבה של התקשורת".
הכי נורא זה שאין לתקשורת יכולת להפיק לקחים מהסיפור הזה. הרי תמיד יהיו עורכים מפוחדים למקום עבודתם ומו"לים־טייקונים שינצלו את זה.
"זה כנראה נכון. אין לי מספיק פרספקטיבה כדי להגג על מצב התקשורת. היה גל פיטורים גדול בוואלה, שרדתי אותו, אבל בעיצומו הייתי משוכנעת שאני הולכת לעבוד במשרד עורכי דין. אתה כל הזמן חושב איך מזדקנים במקצוע הזה. זה מעסיק אותי הרבה, אני בטוחה שזו שאלה שגם אתה מתחבט בה. אין לי תשובה בשבילך. אבל המקצוע חשוב והעיתונות חשובה – תוך כדי העבודה על הספר הבנתי את הכוח של העיתונות הישנה והממוסדת – והיא תמשיך להתקיים".
הזכרת קודם את ינון מגל.
"תן לי להגיד לך כמה משפטים. באותה מסיבה מפורסמת שעליה רחלי רוטנר דיברה בפוסט הפייסבוק המרעיש שלה, היו לא מעט רחלי רוטנריות. אם דיברנו על שטחיות התקשורת, הדברים האלה הרי פורסמו והסיפור של רחלי היה מאוד מוכר ללא מעט נשים במערכת. הבעיה התחילה עם חקירת המשטרה".
מה זאת אומרת?
"לפני שנמשיך, מאוד אהבתי את לקיחת האחריות שלו. זה היה ינון כפי שהכרנו אותו: לא מתלהם, לא אלים, מתנסח בכנות. הוא לא הכחיש בניגוד לכל הסילבן שלומים. הוא פרש מתפקידו כיו"ר הסיעה, אמר שהוא מבין שהתנהג התנהגות לא ראויה לנבחר ציבור, הביע צער בפני מי שנפגע ופרש וביוזמתו מהכנסת".
זאת אכן התנהלות חריגה לפוליטיקאי.
"כן. אבל אף אחת לא חשבה שמגל עשה משהו פלילי. אחד העיוותים היה הפוש שוויינט הוציאו שאמר שינון הטריד את רחלי מינית. היא בפירוש לא השתמשה במילים האלה או חשבה שהוטרדה מינית במובן הפלילי של המילה. אבל אז נכנסת המשטרה וידיעות עושים מזה כפולות פותחות במסגרת המלחמה נגד וואלה, ואז התיק נסגר וכשהוא נסגר זה נותן לגיטימציה לינון ומאותו רגע זה ינון שאני לא מכירה: אלים, מתלהם – ועם כל ההבנה למצבו ולמחיר ששילם – פשוט אדם שיצא למסע צלב נגד נשים באשר הן ובעיקר באשר הן נפגעות תקיפה".
אז מה עושים עם זה עכשיו?
"השאלות שצריך לשאול אותו בעת הזאת – אם ראית אותו אצל חיים אתגר – 'תגיד, למה פרשת מהכנסת?', 'למה לא הצטרפת לימין החדש כשזה כל כך בוער בעצמותיך?', 'איך אתה מסביר את ההודאה וההתנצלות הכנה שלך?'; הייתה יציאה מפרופורציות והוא סבל, אבל זו דוגמה קלאסית למשחק עם הרף הפלילי שיכול להיות בעייתי בשיח המוסרי־הציבורי בין גברים מבוגרים לעובדות צעירות. המשפטיזציה הזאת בעייתית. יש הטרדות שבגללן לא צריך לשבת בכלא אבל הן עדיין הטרדות".
ינון מגל. צילום: אביב חופי (רשות השידור)
את בטח רואה את ההתקרנפות בתקשורת. לא מפחיד אותך להיות דעתנית?
"יש עיתונאים שמפחדים שתתגלה איזושהי אג'נדה מהשאלות שלהם. נהיה לא מקובל להטיח בפוליטיקאי דברים שאמר בעבר. אבל אני חושבת שבדיוק במקרים האלה חובתנו לחשוף אותם במערומיהם. זה גם מה שאני מנסה לעשות לפעמים ומקבלת הערות שהריאיון לא היה ממלכתי. הצרה היא שהיום זה תקף כמעט רק לצד אחד. אתה רואה עיתונאים צעירים מפחדים לגלות דעה מחשש שיזוהו כשמאלנים. בצד השני אתה רואה את עמית סגל, את עקיבא נוביק, את זאב קם, עיתונאי ברודקאסט בפריים טיים שמרשים לעצמם להיות חריפים ואידיאולוגיים".
והם יגידו שהשמאל עשה להם פעם בדיוק אותו דבר.
"אני לא מבקרת את הימין שהרגיש שאין לו ייצוג. אבל כן, הם עושים לעיתונאים משמאל בדיוק את מה שהם טוענים שעשו להם. במסגרת העבודה שלי אני מסתכלת המון בארכיונים. אני מרגישה לא בנוח לפעמים עם פרשנויות של רביב דרוקר ויוסי ורטר משנת 2015 על איך הרצוג ירכיב קואליציה, ואז אני מזדהה עם הביקורת של עמית סגל. אני יכולה להבין את הטענות שלהם. אבל הם לא רואים שזה בדיוק מה שהם עושים. והם לא רואים שיש צנזורה פנימית מאוד חזקה של עיתונאים אם הדעות שלהם הן לא הדעות של השלטון".
דרוקר ואברמוביץ' מצנזרים את עצמם?
"מי שלא מצנזר את עצמו זה כמעט תמיד פרשנים שעברו את גיל 50 ומאוד בטוחים בקריירה שלהם. לא ייתכן שעיתונאי שמגן על בית המשפט העליון או על זכויות מיעוטים יהיה ישר חשוד בשמאלנות, כאילו זה פשע. עיתונאים דתיים מהימין נאחזים בתחושות הקשות שהם עברו אחרי רצח רבין. עמית סגל דיבר על הכת האלימה שיש נגדו ברשת. אני מאמינה לו. אבל אתה חושב שאתה הקורבן הגדול של זה? אתה יודע לאיזה מקומות שולחים אותי? אתה רוצה שנעשה תחרות? אני יכולה להראות לך צילומי מסך. יש לי תחושה שאנצח".
ילקוט הכזבים
מ"אני אשמור על נתניהו מאוחדת" ועד הפקקים של ישראל כץ, יניר קוזין מסביר למה "לא יהיה כלום" חשוב בבחירות האלה
קודם כל, לכו לקנות את הספר. חשבתי מה הם המשפטים האהובים עליי מ"לא יהיה כלום" והגעתי למסקנה שהם אלו שקצת פחות מוכרים לציבור הרחב ומקפלים בתוכם את האנושיות של השרים וחברי הכנסת. לדוגמה, בתת הפרק "בלבלי אותו" מובאים שני ציטוטים של מי שהיה יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג. כמעט כל ילד מכיר את המשפט שהיה למפורסם ביותר במערכת הבחירות האחרונה והוא "אני אשמור על נתניהו מאוחדת" שאמר הרצוג בעימות שנערך בתוכנית "פגוש את העיתונות" והצליח לחלץ מנתניהו צחקוק. אלא שלהרצוג, איש רב זכויות ופוליטיקאי משופשף, יש כנראה תחביב נסתר להחליף בין ראש הממשלה לבירת ישראל והוא עשה את זה יותר מפעם אחת. בדצמבר 2016 בישיבת סיעה בכנסת אמר הרצוג את המשפט הבא: "רבין שחרר את הכותל וירושלים מסכן אותו".
המשפטים הזוגיים הם המהנים ביותר. משפט אחד מוכר, כמעט סלוגן, שלו מקום של כבוד או בושה בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית, ולצדו ציטוט שממחיש את המציאות. דוגמה טובה לכך היא אחד הציטוטים שהביאו על נתניהו ביקורת רבה על כך שהוא מנותק מההוויה הישראלית: "במקום שהם רואים פקקים, אני רואה מחלפים". נתניהו כמובן רצה להתפאר בהתקדמות שעשה משרד התחבורה בתקופת שלטונו, אלא שבמקרה אחר במהלך דיון בכנסת שבו היה אמור להשתתף שר התחבורה ישראל כ"ץ ולענות על שאלות הח"כים, משעה שכ"ץ לא הופיע במליאה נאלץ יו"ר הכנסת למסור את ההודעה הבאה בשמו: "שר התחבורה הודיע שהוא מאחר כי הוא תקוע בפקקים".
הימים הקרובים יהיו עמוסי ספינים, אמירות בומבסטיות וניסיונות שכנוע, ו"לא יהיה כלום" בא להזכיר לנו, "ציבור הבוחרים" (עוד קלישאה), שצריך לקחת בערבון מוגבל ובמידה של הומור את כל הנאומים והמשפטים של נבחרי ארצנו. מטרת הספר להצחיק, להעלות חיוך, אבל באותה נשימה גם לעורר מחשבה. לשם כך אני ממליץ במיוחד על הפרק "ילקוט הכזבים" שמאגד בתוכו את ההבטחות של הפוליטיקאים ומה קרה להן זמן לא רב אחר כך.
יניר קוזין הוא כתב מדיני ופוליטי במעריב ובערוץ כנסת וממחברי "לא יהיה כלום"
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
