ריאן מרפי לא בזבז הרבה זמן כדי לספר לכם את הרקע ל"הכול הוגן", הדרמה המשפטית החדשה ועמוסת הכוכבות שלו. לא תצטרכו יותר מ-5 דקות מהפרק הראשון כדי להבין את הסיפור במלואו: שתי עורכות דין צעירות וקשוחות (כולן קשוחות בסדרה הזו) מחליטות שנשבר להן מבדיחות סקסיסטיות וזלזול שמגיע מהגברים הזקנים שבראש החברה, ומחליטות לצאת לדרך חדשה עם חברה משלהן שמספקת תמיכה משפטית בגירושין לנשים, ואך ורק על ידי נשים. במהלך חמש הדקות האלו תספיקו גם להכיר את האויבת שלהן, עו"ד שנשארה תקועה מאחור כי היא שונאת נשים. זהו, לא צריך יותר מזה.
>>זאת ממש לא "חזרות 2", אבל נועה קולר עשתה את זה שוב

כלומר, כן צריך, כי עם העלילה המאוד בסיסית הזו כנראה שרק מעריצי מרפי אדוקים היו צופים בזה. אבל מרפי החליט להפוך את הדרמה המצועצעת הזו למדוברת בעזרת ליהוק פשוט מוגזם ברמת הכוכבות של הסדרה, שמערבב בין ליהוקי טראש כמו קים קרדשיאן בתפקיד ראשי ראשון בסדרת דרמה, לשחקניות פשוט נהדרות שהגיעו להשתכשך בכיף הזה – נעמי ווטס בתפקיד השותפה של קים, גלן קלוז בתפקיד המנטורית, ושרה פולסון בתור האויבת המוגזמת. גם טיאנה טיילר, שהיתה פשוט נהדרת ב"קרב רודף קרב". בקיצור, קאסט חלומות, וזה עוד מבלי לדבר על האורחים הצפויים לאורך העונה.

אין ספק שהסדרה מבינה טוב מאוד מה היא, ועבור מי היא, והקאמפיות המוגזמת שמוכרת היטב מיצירותיו של מרפי נחגגת כמעט בכל רגע – מעיצוב המשרדים המפוארים אפילו בסטנדרטים של משרדי עו"ד אמריקאים, דרך מערכת היחסים הזוגית המתקתקה של אלורה גראנט (כן, זה שם הדמות של קים, וכן, טראשי לאללה) ועד למשחק האובר-דה-טופ של שחקנית נהדרת כמו שרה פולסון, שבבירור עושה את אחד התפקידים הכי מהנים שנתנה בחייה. הביקורות כנראה יקטלו, האינטרנט בטח יגזור כמה ממים אבל תהיו בטוחים שזה יהפוך לקאלט מהסוג שמרפי יודע לעשות, ועבור אוהבי הז'אנר, זו הגרסה הכי מוקצנת.
"הכל הוגן", 3 פרקים ראשונים עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• דיסני+
• קים קרדשיאן
• ריאן מרפי

במשך עשרות שנים רוצחים סדרתיים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. ועדיין, כשמפעל סדרות הטלוויזיה האנושי שנקרא ריאן מרפי פתח את אנתולוגיית "מפלצת" עם "דאהמר", הוא הצליח לזעזע מיליוני אנשים עם פירוט גרפי ביותר של המעשים האיומים שביצע ג'פרי דהאמר ורבים שיבחו אותו על הדיוק בפרטים. העונה השנייה, עם סיפורם של האחים אריק ולייל מננדז, לא זכתה לאותה הצלחה ורבים האשימו את מרפי בחוסר דיוק. בעונה הזאת, שנקראת "מפלצת: סיפורו של אד גין", לקח מרפי (יחד עם שותפו הוותיק ליצירה איאן בראנן, שמקבל הפעם את הפיקוד כיוצר העונה) את חוסר הדיוק והפך אותו לכלי אמנותי עוצמתי שמטרתו לדבר באופן ישיר אל הצופה ולגרום לו לתהות על השפיות, לא רק של עצמו, אלא של העולם בו אנו חיים.

העונה עוקבת אחר סיפורו של אחד מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים בעולם, אד גין הידוע לשמצה, שנתן השראה להיצ'קוק ב"פסיכו" ול"מנסרים מטקסס" ורבים אחרים. הסיפור של "מפלצת" מתרחק מהסיפור האמיתי של גין ושואל את הקהל, כמעט באופן ישיר, "אז זה מה שאתם רוצים לראות?"; והתשובה לשאלה הזאת לא מאוד פשוטה. ראיתי המון סרטי אימה וזוועות בחיי, חלקם אפילו נאסרו להקרנה במדינות רבות כמו "סרט סרבי" או "מרבה רגליים אנושי" (לא ממליץ על אף אחד מהם), אבל לא יכולתי לעשות בינג' לסדרה הזאת, וזה כי לראשונה בחיי היצירה עצמה גרמה לי לפקפק ברצון שלי לראות אותה. היא מצולמת טוב, מבוימת טוב ויש רעיון חזק שעומד מאחוריה – ועדיין היה לי מאוד קשה להגיע לקו הסיום.

מרפי ובראנן בחרו להשתמש הפעם בריחוק מהמציאות באופן הרבה יותר בוטה מבעבר. דוגמה אחת היא הקול של אד גין. צ'ארלי האנם שמשחק אותו הסביר במספר ריאיונות שהוא רצה לתת לאד קול שלא מתאים לגוף שהוא נמצא בו, שזה אומר קול נשי ככל האפשר, כי אמא שלו רצתה ילדה ותמיד נטרה לו טינה על כך שיצא לה ילד נוסף. הבחירה הזאת אמיצה, כי מצד אחד זה באמת לא מרגיש טבעי, אבל הדיסוננס שנוצר הופך את ההופעה של האנם להרבה יותר מצמררת.

עוד ביקורות טלוויזיה:
>> "בית גינס": סדרה מצוינת של יוצר שיוצא מאזור הנוחות
>> "אור ראשון": כתב אישום מרהיב נגד ממשלת הימין מלא מלא
>> ג'ון אוליבר נגד נתניהו: ההסברה הכי טובה שיכולנו לבקש

מצד שני – לא כך אד גין נשמע. בנוסף, אד גין מעולם לא השתמש במסור חשמלי וכמו כן לא היה מאורס. ככל הנראה, אכן הייתה מישהי בשם אדלין ווטקינס שטענה שהייתה עם אד גין במערכת יחסים במשך עשרים שנה, אבל אין שום הוכחות לזה, במיוחד מכיוון שגין לא דיבר עליה באופן פומבי מעולם. בנוסף, אין שום הוכחה שמצביעה על כך שגין רצח את אח שלו. מרפי לוקח חופש אמנותי מאד גדול ביחס לכל מה שאנחנו לא יודעים אם קרה או לא, וזה בעיקר מרגיש שהוא אומר "הנה, רציתם את אד גין עם מסור חשמלי, רציתם את הסצנה מפסיכו, הנה, קיבלתם את זה".

אבל זה לא רק זה. זה כל מה שאד גין הפך להיות, התוקף שהוא נתן לרוצחים סדרתיים והעובדה שהוא הפך לאייקון תרבותי במקום למוקצה.היצ'קוק הוא דוגמה מצוינת לזה. הפעם משחק אותו טום הולנדר שעושה עבודה מדהימה בגילום הבמאי האגדי, אלפרד היצ'קוק ,בעת שהוא מביים את "פסיכו". למעשה, הסדרה קופצת כל הזמן בין השנים כדי להראות את ההשפעה של גין על התרבות. היצ'קוק הוא רק הצעד הראשון. בסופו של דבר היצ'קוק מבין את הטעות שעשה ביצירת ז'אנר סרטי הסלאשר.

אבל האם זאת הייתה טעות? האם לא היינו צריכים להפוך את כל הרוצחים הסדרתיים האלה לגיבורי תרבות של ממש? האם אנחנו לא צריכים לספר את הסיפור שלהם? כל אלה שאלות שבהן הסדרה עוסקת מבלי לספק תשובות של ממש, ואולי עצם קיומה של האנתולוגיה היא התשובה.

האם אני מכיר את הסיפור של אד גין יותר טוב עכשיו? כנראה שכן, אבל מה נתנה לי ההצצה הזאת למוחו של פסיכופת? אני חושב שזה משהו שנשאל לא פעם ולא פעמיים בעולמות הטלוויזיה והקולנוע, וריאן מרפי ואיאן בראנן מצאו המון דרכים מעניינות לשאול את השאלות האלו באופן חכם. הם לא מבקרים רק את מעשיו של אד גין, אלא גם את הצופים עצמם ואת התרבות שנוצרה סביב רוצחים סדרתיים.

הצפייה בהחלט לא תמיד נעימה, ואם אין לכם קיבה מספיק חזקה לזה הייתי חושב פעמיים אם להתיישב מול "מפלצת: סיפורו של אד גין". כי עם כל החופש האמנותי שמרפי לקח, המעשים שגין ביצע עדיין מזעזעים ביותר ומאוד לא קל לצפות בהם לאורך זמן. אם אתם פריקים של רוצחים סדרתיים, לכו על זה, תצפו בסדרה, ולו בשביל לשאול את עצמכם: "למה אני לא מסוגל להסיר מזה את המבט?".

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• ריאן מרפי
• סדרות
• אימה

כבר יותר מ-20 שנה שאנחנו עוקבים/מזדעזעים מיצירתיו האסתטיות להפליא ומחרידות במידה של ריאן מרפי, שאמנם אחראי על השעשוע של "Glee", אבל גם על מגוון יצירות שחוגגות את הסטיות האנושיות – מ"ניפ/טאק" הפלסטיקית, דרך האנתולוגיות "מלכות הצעקה" ו"אימה אמריקאית", ועד לסדרה שזרקה את הסאבטקסט לאשפה בתמורה לעיסוק ישיר בתחתית האימה האנושית – רוצחים.
>>זו לא פרסומת לבירה, אלא סדרה מצוינת מיוצר שיוצא מאזור הנוחות

אנתולוגיית "מפלצת" של מרפי כבר הציגה לנו את סיפורו של הרוצח הסדרתי/קניבל ג'פרי דאהמר בעונתה הראשונה, ואז עברה לסיפור פחות סדרתי עם סיפורם של האחים לייל ואריק מננדז, אבל בעונה השלישית הוא בהחלט הגיע לתחתית, ומתפלש בה בהנאה רבה. הסיבה לכך היא שהעונה הזו מתמקדת באד גיין, רוצח סדרתי משנות ה-50 שכונה, לפחות על ידי מרפי, "הרוצח הסדרתי הסלבריטאי הראשון" – בין היתר כי השפיע על יצירות תרבות רבות שמתעסקות בחולי אנושי, מ"פסיכו" ו"שתיקת הכבשים" ועד ל"מנסרים מטקסס". ואם ראיתם משהו מהסרטים האלו, אתם כבר מבינים שמדובר באדם מופרע במיוחד.

אד גיין, הנודע גם בכינוי "הקצב מפליינפילד", זיעזע את אמריקה בפיפטיז לאחר שנעצר על רצח שתי נשים בלבד, אך גם גנב גופות לבצע בהן מעשים שהדף קמל מלכתוב, אבל שנטפליקס ישמחו להראות לכם כנראה. סדרה פשוטה זו לא תהיה, ומרפי בהחלט לא מתכוון לתת צפייה קלה לאלו ששרדו את העונות הקודמות, אבל הוא גם מבטיח לנסות לספק קונטקסט תרבותי רחב לתופעת הרוצחים הסדרתיים, גם דרך אלו שלקחו ממנו השראה (לקולנוע, לא לרצח), כך שתמצאו במרכז הסדרה גם את אלפרד היצ'קוק (בגילומו של טום הולנדר), לצד לורי מטקאלף הנהדרת בתפקיד אימו של הרוצחת, וצ'ארלי האנם ("ילדי האנרכיה") בתפקיד הרוצח. יהיה דוחה, בהצלחה לכולנו.
"מפלצת: סיפורו של אד גיין", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• ריאן מרפי
• נטפליקס

איך מייצרים טראש טוב? בעיקרון, זה די פשוט – מבנה עלילתי ממכר, טקסט צ'יזי אבל מבדר, דמויות חזקות ומעניינות, המון דרמה והנה יש לכם בינג' דביק. ברוב המקרים זה מתחיל טוב ונגמר לעוס, גם אם יש סדרות כמו "אמילי בפריז", שלוקחות את זה לרמת "זה כל כך גרוע שזה כיף". מעט מאד תכניות טלוויזיה טראשיות מצליחות להישאר ממכרות לאורך זמן ברמת ריאליטי טראשי טוב, אבל העונה הראשונה בסדרה חדשה של ריאן מרפי, ג'ו בייקן וג'ון רובין בייטס בדיסני+, "ד"ר אודיסאה", קורצה מהחומר הנכון להחזיק מעמד.

>>זה לא מצחיק יותר: עולם הקומדיה מפולג מאי פעם, כמו אמריקה עצמה

במרכז של "ד"ר אודיסאה" עומד דוקטור מקס בקמן (ג'ושוע ג'קסון, לעד פייסי), רופא מוכשר ומנוסה שמתמנה לתפקיד די מפתה – הרופא הקובוע על ספינת תענוגות בשם אודיסאה. הוא מקבל שני פרמדיקים צעירים, אייברי (פיליפה סו) וטריסטן (שון טיל), שכבר עברו ביחד המון הפלגות, ומתקשים לקבל סמכות חדשה – מה שהופך את קבלת הפנים של הקפטן למאתגרת במיוחד. אל תדאגו לו, כי בזכות הקסם והכריזמה הוא מתגבר בקלילות על האתגר, אבל זה בהחלט מבדר לצפייה. גם הליהוק של דון ג'ונסון, שבשנים האחרונות הפך לאחד השחקנים האהובים עלי, מדויק ומביא המון חן לתפקיד הקפטן של ספינת התענוגות הזו.

עכשיו חסר רק המרכיב הסודי: נוסחה שעובדת, כזו שתמיד ניתן לחזור אליה, שכל מה שצריך זה רק לשחק עם המשתנים בתוכה. הנוסחה הקבועה של "ד"ר אודיסאה", לפחות לבינתיים, היא הפלגה בכל פרק, במסגרתה צץ מצב רפואי שמחייב טיפול דחוף בקרב אחד מאורחי הספינה. הצוות הרפואי מאבחן, זורק לאוויר הפתוח ממבו ג'מבו רפואי באווירת "האוס", ולאחר מכן מגיע או לפיתרון, או לתקרית מצערת.בדרך כלל בסדרות נוסחתיות מהסוג הזה, אני נוטה להשתעמם מאד מהר, כי קל להבין את הקטע. אבל כאן זה עובד, ומרגע הסיום של הפרק הראשון כבר היה לי ברור – החרא הזה ממכר.

האלמנטים הטראשיים קיימים בסדרה, וזה משתלב נהדר עם הכימיה של הקאסט, אבל יחד עם זאת יש דבר אחד שבלעדיו היא לא הייתה עובדת – הגישה. זה צ'יזי, קלישאתי, לפעמים גם מטופש, וזה לא היה מצליח לעבוד אם יוצרי הסדרה לא היו לוקחים את זה ברצינות. ההרגשה היא שבמהלך העבודה, השאלה "מה אם נעשה טראש ממש איכותי?" עמדה באוויר – צילום ברמה גבוהה, פסקול מעולה ושחקנים טובים ברובם מובילים לסדרה שקשה מאד להפסיק לצפות בה. וכשמשווים אותה לסדרת האימה "גרוטסק", שמתהדרת באותו צוות יצירתי מאחורי הקלעים ועלתה באותו שבוע, זה כמעט מדהים ששתי היצירות האלו הגיעו מאותם יוצרים, עם הבדלים כל כך גדולים.

מפעל הטלוויזיה האנושי ריאן מרפי מייצר טלוויזיה בכמויות אדירות, ובבירור יש לו פרויקטים שהוא אוהב במיוחד ופרויקטים שפחות חשובים לו. "ד"ר אודיסאה" הוא בבירור פרויקט שרואים כמה היוצרים נהנו בו, מה שיוצר סדרה ממכרת שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, חוץ מאיפה שזה חשוב. האם זאת סדרה שתזכרו אחרי שתסיימו עם הבינג'? קשה להגיד, אבל היא בטוח תספק לכם בריחה מהנה מהמציאות, בדיוק כמו האודיסאה עצמה. יש לי הרגשה שהיא תישאר כך לאורך זמן רב, אם ירצה המרפי.
"ד"ר אודיסאה", עונה ראשונה עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• ריאן מרפי
• המלצות צפייה

עד כה, שנת 2024 הייתה מדהימה עבור ז'אנר האימה. היו לנו כל כך הרבה יצירות חדשות, מאתגרות, מצמררות ומותחות: מ-"לונגלגס" עם ניקולס קייג' בתפקיד דמוני להחריד, דרך "לייט נייט עם השטן" שהביא זווית חדשה על סרטי Found Footage, ועד "הנוסע השמיני: רומולוס", שהחזיר את אלמנט האימה לפרנצ'ייז הוותיק והאהוב. כל אלה דוגמאות לסרטי האימה המעולים שיוצאים השנה, והיא אפילו לא נגמרה, וזה עוד מבלי לדבר על גל סדרות האימה שפושט ברשתות הסטרימינג. בשנה שכזאת חברות ענק לא להישאר מאחור, אבל אם הצלחנו כבר לעלות ברף, הן גם לא יכולות לזלזל בו. לכן לא לגמרי הצלחתי להכריע מה חשבתי על "גרוטסק", הסדרה החדשה של ריאן מרפי, ג'ון רובין בייטס וג'ו בייקן בדיסני+.

>>

הבלשית לואיס טריון חוברת לנזירה-עיתונאית מגאן דובאל, על מנת לאתר רוצח סדרתי שרציחותיו מתאפיינות בסממנים דתיים. תכלס דיי קלאסי. לואיס היא בלשית חדת הבחנה עם בעיית אלכוהול חמורה, שמתמרנת בין הזוועות שהיא רואה כל יום בעבודה לבין חיי נישואין כושלים. ניסי נאש עושה את העבודה הכי טובה שהיא יכולה עם הטקסט הבנאלי להפליא שכתבו לה, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו ריאן מרפי נתן לבינה מלאכותית לכתוב את כל השורות שלה. זה ניכר, למשל, כשהיא מצדיקה את האלכוהוליזם שלה, ואפילו כשהיא מתעמתת עם המנהלת המוזרה של בית החולים. ובכלל, אין הרבה דיאלוגים טובים פה, אבל זה לא אומר שהעלילה והוויזואליה לא מעניינת מספיק כדי לראות את זה.

הזוועות שרואים בסדרה באמת גרוטסקיים – איברים בחוץ, קניבליזם והשחתת גופות באופן תנ"כי, שלוקחת המון השראה מ"שבעה חטאים" האלמותי של דייוויד פינצ'ר, עד לרמה שלפעמים מרגיש כאילו מדובר ברוצח קופיקאט. זה עובד מבחינת האפקט, למרות שבתור צופה ישראלי שכל השנה האחרונה ראה זוועות מכל עבר, זה לא מאד השפיע עליי. הסדרה, לעומת זאת, תנסה להוכיח לכם שזה מזעזע בעזרת שוטים רבים של שוטרים מקיאים. בפעם הראשונה זה הגיוני, בפעם השלישית זאת כבר קומדיה.

זאת כן הפעם הראשונה שבה אני רואה את הארכיטיפים של השוטרים הקשוחים מזדעזעים, וזה שונה בנוף והופך גם את השוטר הניצב לדמות אנושית שלא יודעת איך להתמודד עם הזוועה הלא אנושית שהוא רואה מול עיניו. בדרך כלל בסרטים או סדרות מהסוג הזה, זירת הרצח היא החלק המעניין ביותר, אבל כאן הרגעים שעשויים הכי טוב הם הרגעים שלואיס מזהה תנועות בביתה. הם מבויימים היטב, ובצורה קריפית ביותר כמו שרק ריאן מרפי יודע, ועדיין זה מרגיש שמשהו חסר, והמשהו הזה זאת אמירה.

זה לא ש"גרוטסק" סובלת מחוסר ערך בידורי. אם אהבתם את "שבעה חטאים" כנראה שתהנו גם ממנה, פשוט רוב הקהל מחפש משהו מעט מורכב יותר בסרטי האימה, במיוחד כשמדברים על נושא כל כך לעוס כמו רוצח סדרתי שפועל ממניעים דתיים. אם כבר השתמשתם בקלישאה, לפחות שיהיה לכם משהו חדש להגיד עליה. אולי ריאן מרפי תקוע על מצב פס ייצור ופשוט מוציא לפועל כל שטות שעולה לן לראש, אולי הוא פשוט חלוד אחרי 12 עונות של "אימה אמריקאית", כך או כך התוצאה הזאת הייתה אולי מתקבלת טוב יותר בשנת 2013 ולא בשלב הנוכחי של הז'אנר.
"גרוטסק", עכשיו בדיסני+

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• ריאן מרפי
• דיסני+