מכירים את הקומדיה הרומנטית על החברים הוותיקים שלוקח להם המון שנים להבין שהם מאוהבים זה בזו? לא "כשהארי פגש את סאלי". הסרט שבו הם גרים בשתי ערים רחוקות ונפגשים רק בסוף. לא, לא "נדודי שינה בסיאטל". נו, הקומדיה הרומנטית שבה האישה היא אם יחידנית ומסורה לילד עם אלרגיות, אבל לא "ג'רי מגווייר". כמו שהבנתם, "אצלך או אצלי", הקומדיה הרומנטית החדשה עם ריס ווית'רספון ואשטון קוצ'ר, היא קט אנד פייסט של סרטים יותר זכירים בז'אנר, ואין בה ולו רעיון מקורי אחד לרפואה. הנוסחה חשופה לעין, הדמויות משורטטות כלאחר יד, הדיאלוגים אינפורמטיביים מדי והבדיחות מאולצות. או בקיצור, זה סרט נטפליקס טיפוסי.

דבי ופיטר נפגשו ב-2003, ובילו לילה סוער יחד. למחרת בבוקר הוא ברח, ואחר כך הם הפכו לחברים הכי טובים – לא ברור איך – ושמרו על קשר חם גם כשהוא עזב לניו יורק והיא נשארה בלוס אנג'לס. עשרים שנה אחרי כן הוא רווק המתפרנס היטב כיועץ תדמיתי (פעם הוא רצה להיות סופר) והיא גרושה המתפרנסת פחות טוב כרואת חשבון (היא רצתה להיות עורכת ספרות). הסיפור מתחיל להתגלגל כשמסיבה מצוצה מהאצבע, דבי צריכה לנסוע לניו יורק, ופיטר מגיע ללוס אנג'לס לשמור על בנה החולני. למשך כשבוע הם מחליפים דירות וחיים וחושפים זה את סודותיו של זה. היא, למשל, לא סיפרה לו על השכן שמסתובב לה בין הרגליים ולפעמים גם מוזמן למיטתה.

זה אומר שדבי ופיטר לא נפגשים עד סוף הסרט, מהלך עלילתי שאינו מאפשר היווצרות של מתח מיני, שהוא הדלק של קומדיות רומנטיות. "אצלך או אצלי" מנסה להתמודד עם המחסור הזה באמצעות שלל מסכים מפוצלים, שיוצרים רושם כאילו הם ביחד באמבטיה וביחד במיטה, למרות שהם בדירות נפרדות. הרעיון הזה הורם מ"דו שיח בחדר המיטות", עם רוק הדסון ודוריס דיי, שנוצר ב-1959, עידן שבו אסור היה להכניס גבר ואישה יחד למיטה ולאמבטיה. בימים ההם זו היתה דרך שנונה לעקוף איסורים שמרניים. שלושים שנה אחרי כן ב"כשהארי פגש את סאלי" היתה סצנה אחת כזאת, שנוצרה כמחווה להוליווד של פעם ובה השניים שוחחו על הסוף של "קזבלנקה". ב"אצלך או אצלי" זה כבר סתם.

אחד הסימפטומים הבולטים לקלישות היצירתית של הסרט היא הגילוי של דבי שהספרים בדירתו של פיטר מסודרים על פי צבע הכריכה. הוא טוען שכך סידר אותם המעצב של דירתו. זה אמור לאפיין אותו כמישהו שחייו ריקים מתוכן, והוא עוסק רק בתדמיות חיצוניות (כי הוא יועץ תדמית, הבנתם?). אבל אדם שרצה פעם להיות סופר, שמספר על עצמו שכתב 23 סיפורים, ואפילו מסתיר כתב יד בתנור – לא יתייחס ככה לספרים. ודאי שלא בשביל התדמית.

האפיון הגס והשטחי של הדמויות מקשה עלינו להבין מה גרם לדבי ולפיטר להיות חברים כל כך טובים שהם "מספרים הכל זה לזו". בעצם מערכת היחסים המרכזית בסרט היא בין פיטר לבין ג'ק, בנה של דבי, וגם היא נרקחה מקלישאות מיובשות (ברור מהתחלה שהילד יגיע לבית חולים בגלל שפיטר יפר את הוראותיה הקפדניות של דבי, והניסיון העקשני שלו להמציא לו כינוי חיבה זאת בדיחה מתגלגלת שלא מצליחה להעלות חיוך אפילו פעם אחת). בינתיים בניו יורק דבי פוגשת את מינקה, אקסית של פיטר, שמוציאה אותה לבלות. זואי צ'או בתפקיד מינקה היא הדבר הכי טוב בסרט, לא שיש לה תחרות. שחקניות מוכשרות אחרות – ולה לאוול ורייצ'ל בלום מ"האקסית המטורפת", שירי אפלבי מ"Unreal" וטיג נוטארו – לא משאירות חותם בתפקידים שוליים. ואילו הנוכחות של סטיב זאהן ("הלוטוס הלבן") בתפקיד השכן אפילו לא נעימה. ואני דווקא מחבבת את השחקן הזה.

זה סרטה הראשון כבמאית של התסריטאית עתירת הניסיון אלין ברוש מקנה, שיצרה עם רייצ'ל בלום את "האקסית המטורפת", וכתבה את העיבוד הקולנועי של "השטן לובשת פראדה". אבל אל תתלהבו – הפילמוגרפיה שלה כוללת גם את "27 שמלות", "קשה על הבוקר", ו"אין לי מושג איך היא עושה את זה" הקלוקלים. נראה שמקנה היא כתבנית סדרתית של קומדיות רומנטיות, וההצלחות הבודדות שלה נובעות משיתופי פעולה עם נשים מוכשרות ממנה.

ריס ווית'רספון היא אחלה שחקנית, וכנראה גם אחלה בן אדם, אבל זה לא הז'אנר שלה. כל הקומדיות הרומנטיות שבהן כיכבה היו חלשות, פרט ל"לא רק בלונדינית", שהיא לא באמת קומדיה רומנטית, כי העניין שם הוא העצמה נשית ולא מציאת זוגיות. וקוצ'ר? הוא חמוד, אבל לא בדיוק שחקן (ובכל זאת היתה לו כימיה יותר טובה עם נטלי פורטמן ב"קשר לא מחייב"). התשובה לשאלה "אצלך או אצלי" היא "לא פה ולא שם". אם חשקה נפשכם בקומדיה רומנטית בינונית לכל הדעות, אבל שבין גיבוריה יש ניצוץ, לכו ל"מה הקשר לאהבה?" עם לילי ג'יימס ושזאד לאטיף, ולו בשביל אמה תומפסון המקסימה בתפקיד האמא הנלהבת.

2 כוכבים
Your Place or Mine בימוי: אלין ברוש מקנה. עם ריס ווית'רספון, אשטון קוצ'ר, סטיב זאהן, טיג נוטארו, זואי צ'או. ארה"ב 2023, 109 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• נטפליקס
• ריס ווית'רספון

• Facebook
• Twitter
• Email

ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70, או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. האופוס החדש של פול תומאס אנדרסון, אחד היוצרים הכי נועזים, מגוונים וחכמים שקמו לקולנוע ב־20 השנים האחרונות, הוא סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. הסרט, עיבוד נאמן לספרו של תומס פינצ'ון, הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים והמפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית, כדוגמת “השינה הגדולה".

חואקין פיניקס בהופעה הכי קומית בקריירה הרצינית שלו מגלם בלש פרטי סטלן בשם לארי “דוק" ספורטלו, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970, רגע לפני שהחגיגה של הסיקסטיז נגמרת. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על הבן זוג הנוכחי שלה, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים, ומבקשת את עזרתו בסיכול המזימה. עוד לפני שהחליט אם לערב את החברה שלו ממשרד התובע המחוזי (ריס ווית'רספון), צץ אצלו במשרד לקוח חדש עם מקרה לגמרי שונה, שנותן לו להבין שהכל קשור בהכל. “לא הזיה" כותב דוק בפנקס ההערות שלו, ושולח אותנו לכיוון ההפוך. הוא יוצא לשטח, חוטף זפטה בראש, וכשהוא מתעורר (או אולי חולם שהוא מתעורר) הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח ונעצר על ידי מפקח המשטרה “ביגפוט" ביורנסן (ג'וש ברולין ההולך ומשתבח), בריון קומיקסי המתפרנס מהצד כסטטיסט בסרטי טלוויזיה ובפרסומות.

מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשעוד ועוד דמויות קופצות על העגלה ודוק נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. העלילה היא רשת סבוכה ומסועפת, וכל ניסיון לעקוב אחריה נועד לכישלון. המספרת (האישה הראשונה בתולדות הפילם נואר המשמשת בתפקיד זה), ידידה של דוק עם קשר לעולמות שמעבר, אינה עוזרת לעשות סדר בבלגן, בדברה בשפה אליפטית ואירונית במקצב שירי, יותר מגיבה על הדברים מאשר מספקת אינפורמציה. אבל כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה. שם הסרט באנגלית מתייחס לתכונות ההרס האינהרנטיות לכל מוצר – ביצים נשברות, שוקולד נמס. וכך גם הסרט, שבהיותו חלום על פילם נואר תכונות ההשמדה העצמית טבועות בו.

השורה התחתונה: גם כשהולכים לאיבוד, זה מעורר השתאות לעקוב אחר רב אמן בפעולה

• מידות רעות
• פול תומאס אנדרסון
• ריס ווית'רספון
• מריחואנה
• ביקורות
• חואקין פיניקס
• ביקורת סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בקולנוע האמריקאי יש מסורת ארוכה של סרטי מסע על גברים שחוצים מדבריות ונהרות בחיפוש אחר החופש הטמון במרחבים הפתוחים. לפעמים נלוות אליהם נשים. אבל סרטים כמו "תלמה ולואיז" על נשים שיוצאות למסע לבדן, או בחברת נשים אחרות, ולא נתקעות בדרך, הם נדירים ביותר.

"הולכת רחוק", המבוסס על ספר זיכרונותיה של שריל סטרייד, הוא תוספת משמחת לרפרטואר המאוד מצומצם הזה. הסרט מתחיל ברגע של שיא – סטרייד מגיעה לפסגה, חולצת נעליים וחושפת בוהן רצוצה ומדממת. הפיזיות הכואבת של המסע היא מהותית לחוויה השלמה שלו. משם אנחנו חוזרים לתחילת המסע ולפלשבקים מחייה המקולקלים של סטרייד. המסע הרגלי בדרך נוף המשתרעת על פני אלף מייל במערב ארצות הברית נועד לתיקון הגוף והנפש. זה מסע לשם המסע.

ריס ווית'רספון, שהפיקה את הסרט, משילה מעליה את תדמיתה הנקייה, תרתי משמע, ומגלמת אישה פגומה, עקשנית, לא מתנצלת, שלאורך הדרך בוחנת את יחסיה את אמה האהובה והאופטימית תמיד (לורה דרן הנהדרת). היא אינה מתחנפת לצופים ואינה מצהירה הצהרות, והיא קונה את אהדתנו בזכות היושרה שלה והאותנטיות של הופעתה. בדרכה היא נתקלת בגברים למיניהם, וגם באישה אחת שיצאה למסע כמותה, והמפגש ביניהן הוא רגע של אחווה טבעית ומלבבת. אבל הסצנות היפות ביותר הן הרגעים שלה לבד עם עצמה, עם תרמיל הגב הענקי שלה ועם הנוף.

התסריט הנבון של ניק הורנבי מרסק את הרצף של המסע הארוך עם קולאז' אסוציאטיבי של זיכרונות, והבמאי ז'אן מארק ואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס") עורך אותם יחדיו עם מבחר שירים מתבקשים, כמעט מדי, על נשים ונופים. הבולט שבהם הוא "אל קונדור פאסה" בגרסת סיימון וגרפונקל, שצלילי הפתיחה שלו מושמעים שוב ושוב, ומעוררים תסכול קל בכל פעם שהם נפסקים, ותחושת סיפוק כשאנחנו סוף סוף זוכים לשמוע את השיר כולו. התעלול המוזיקלי הזה מדמה את קשיי ההתחלה של סטרייד לפני שהיא מוצאת את הקצב הפנימי שלה.

זה סרט יפה וכובש לב אך חסר בו משהו מחוויית ההתעלות שהציע "Tracks" הפחות מסחרי של ג'ון קוראן מ־2013, עם מיה ואסיקובסקה כצעירה שחוצה את המדבר האוסטרלי עם ארבעה גמלים וכלב. קצת פחות פלשבקים וקצת יותר רגעים של איחוד שקט עם הנוף היו עושים את העבודה.

השורה התחתונה:ריס ווית'רספון כובשת עוד פסגה

• ביקורות
• ריס ווית'רספון
• הולכת רחוק
• ביקורת סרטים
• תרבות