Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
11 חתולים וכלב אחד הורעלו למוות בחודש וחצי האחרונים בתל אביב. הנתון הזה מגיע מ"מיזם 100", גוף אזרחי־עצמאי שפועל נגד התעללות בבעלי חיים. הגוף הוקם על ידי שוטרים מתנדבים ונועד לייצר גשר בין הציבור והמשטרה כדי למנוע מקרי הרעלה והתעללות בכל הארץ.
"בתחילת חודש דצמבר קיבלנו פנייה בנושא הרעלה בתל אביב מתושבת רחוב שלומציון המלכה", מספר שלומי צ'צ'קס (30), מייסד המיזם. "היא התלוננה גם במשטרה וגם בעירייה על כך שבעקבות ההרעלה מתו שלושה חתולים, אבל התלונה לא הועילה. אחרי שהיא הגיעה אלינו, התחלנו מיד טיפול מקיף – במישור אחד לפענח מול מפקדי המשטרה בשטח ובמישור השני ליצור הרתעה ומניעה. כשהתחילו להתקבל דיווחים נוספים הבנו שלא מדובר במקרה נקודתי, אלא משהו שקורה בכל העיר; בין היתר בגינת הכלבים ברחוב טבריה ובשכונות הדר יוסף, רמת אביב ונווה שרת".
כך נראה הרעל (צילום: לילך פרץ)
אותה מודיעה שפנתה לשלומי ולחבריו הפכה לימים למרכזת התלונות של המיזם בתל אביב. "זה התגלגל כמו כדור שלג. הרעילו ברחוב שלי שלוש חתולות וראיתי צורך אישי לטפל בזה", אומרת אופיר נועה פרוביזור (35). "אחת מהן הייתה חתולה שהתאהבה בי והייתה מחכה לי ליד הדלת בכל פעם שהייתי חוזרת הביתה. היה לי ברור שהיא לא הולכת לשום מקום. ברגע שהיא נעלמה הבנתי שמשהו קרה וכששמתי לב שעוד חתולים נעלמו כבר הייתי בטוחה".
תחילה לא נותר לפרוביזור דבר אלא לשער השערות, אבל אז היא נתקלה בראיה חותכת. "נחשפתי לשלט שנתלה על עץ סמוך לאחד הבניינים ברחוב ועליו נכתב: 'בעלים כלבים היזהרו, פוזר רעל'. המרעיל אוהב כלבים ושונא חתולים. איך אני יודעת? זה אזור שהחתולה והחברים שלה היו נמצאים בו הרבה ובעצמי שמעתי כמה מיושבי הבניין מתלוננים על זה". לאחר מכן פנתה גם לעירייה וגם למשטרה. היא מספרת כי בשני המוסדות לא התייחסו לכך ברצינות. "כשהכרתי את שלומי, הכל השתנה. מדובר באנשים שעובדים בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל, אז זה הרבה יותר קל. כרגע אני בקשר עם שוטרים ואלה דברים שלא דמיינתי שיקרו. לנו, האזרחים, יש אחריות. אי אפשר פשוט להתלונן ולהיעלם".
"הרעל נראה כמו אבקה לבנה שמפוזרת על הרצפה", מתאר צ'צ'קס. "כאמור, רתמנו טיפול משותף חוצה תחנות במחוז תל אביב ומתבצעות בדיקות מצלמה, נאסף מידע מודיעיני ויש ניסיון לאתר עדי ראייה". לפניות למיזם 100, חפשו אותם או בפייסבוק או במייל4mezam100@gmail.com.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כולנו מכירים, גם אם לא בשמו, את הדקל הננסי – צמח נוי הפזור בפארקים ציבוריים רבים ובחצרות פרטיות ברחבי העיר. באחרונה נפוצו סיפורים על צדו היפה פחות של אותו צמח מפורסם: פירותיו רעילים ומסוכנים, וכלבים של כמה מתושבי העיר קיפחו את חייהם באוכלם את הפרי האסור. פארק הירקון וגן העצמאות הם רק שניים מתוך מרחבים ירוקים רבים המועדים לפורענות ועמוסים בעצים המסוכנים הללו, ותושבים מדווחים כי עצים ממין זה מצויים כמעט בכל רחוב במרכז העיר.
ההשלכות של אכילת פירות הצמח הרסניות. הוא מכיל רעלן (הנקרא Cycasin) שעיקרו בפירות הנקביים. הרעלן פוגע בכבד אנושות, וחומרת הפגיעה תלויה בכמות הנאכלת ובגודל הכלב. הקאות, שלשולים, השתנה מרובה, כשלים נוירולוגים, פגיעה ביכולת קרישת הדם, צהבת ואף תרדמת ומוות – כל אלה תסמינים אפשריים. הווטרינרית ד"ר מיכל שוורץ מזהירה: "הפגיעה מסוכנת ודורשת לרוב אשפוז ותמיכה ארוכה. חלק מהכלבים שנפגעו הבריאו כל עוד קיבלו טיפול נכון ובזמן, ולכן אם ראיתם את כלבכם אוכל את הפירות, רוצו לווטרינר!".
צילום: Shutterstock
רון שור, יועץ תקשורת ופעיל למען זכויות בעלי חיים, מכיר מקרוב כמה מהכלבים שנפגעו מאכילת הפרי. "לכלב שלי, טומי, יש הרבה חברים כלבים בשכונה. שניים מהם נפגעו בשנה האחרונה מהצמח: בנדיט מת לפני חודש, ומילקי היה על סף מוות לפני פחות משנה. אין שום סיבה שהעירייה תשאיר צמח מסוכן ברחובות העיר, כשאפשר בקלות להחליפו בצמחים שאינם מסוכנים״, מסביר שור.
כאמור, העירייה אינה פועלת לכריתת עצים אלה, אף שמדי שנה נכרתים עצים רבים בעיר מסיבות שונות. חגית אוריין, פעילה חברתית ובעלים מודאגת של שלוש כלבות, מביעה בשיחה עמנו את חששה ואת זעמה: "חיי חיות ובני אדם חשובים מעצים". היא מוסיפה: "בלאו הכי העירייה כורתת עצים באופן קבוע, פתאום כואב לה על כמה עצים?! הרישלא מדובר בעצים עתיקים לשימור. חיי כלבים לא שווים כלום בעיני העירייה? תל אביב היא עיר של כלבים עם אוכלוסייה של יותר מ־35 אלף כאלה! ".
שוורץ מוסיפה כי ייתכן שאפילו אין צורך בכריתת העצים. "ההרעלה מתרחשת בשל בליעת הפירות ולוקח זמן ארוך למדי לפירות להיווצר ולהבשיל", מבהירה. "לכן אפשר להסיר את התפרחת עוד לפני הופעת הפרי. העירייה יכולה גם לברור ולשתול דקלים ננסיים זכריים בלבד".
מעיריית תל אביב־יפו נמסר:"העירייה הפסיקה בשנים האחרונות לשתול את העץ המדובר. עצים קיימים לא נכרתים או נעקרים. בחודשים האחרונים לא התקבלו בעירייה פניות או תלונות בנושא".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דירה ריקה בדרום תל אביב. מיטה, סיר פלסטיק ומפיות נייר. המטפל מחטא לי את הכתף, צורב אותה בעזרת מקל בוער ומורח ג'ל על הכוויות. הראש יודע שאני לא הולך למות, אבל לגוף ברור שכן. גון בן ארי ניסה להתחמק מטיפול בארס של קרפדות, אבל בסוף הקמבו קרא לו
ילד בן 6 אוכל עוגיות על מזרן בסטודיו יוגה ברוקלינאי שנסגר לקהל הרחב ומסתכל באבא שלו, השאמאן, מבעיר קצה של מקל. כשהקצה מגחיל, השאמאן מתכופף לצד גבר ממושקף ששרוולי חולצתו מופשלים, וצורב בזהירות שלוש כוויות בעור הכתף החשופה. עם היד השנייה הוא מגרד ממגש עץ ג'ל שקוף, עשוי ארס של קרפדה, ומורח אותו בזהירות ישר לתוך הכוויות הטריות.
בהתחלה לא קורה כלום, ואחר כך מופיעים הסימפטומים בגלים. הגבר משתעל. מתמתח. מתקפל. דקות לאחר מכן הוא רועד בתנוחה עוברית, גונח בחייתיות, פניו מאדימות מחוסר חמצן, שרירי הגב מאיימים להתפקע, כל סיב בגוף מתאבן מהרעל. הוא יורק ומקיא לתוך הסיר שמולו לפני שהוא מתמוטט על הרצפה, הראש בין הידיים. כמה דקות מאוחר יותר הוא קם, מנגב את הפנים הנפוחות במפית ונותן לאחת מבנותיו של השאמאן להוביל אותו לשירותים. הילד כבר איבד עניין. הוא ראה את זה 100 פעם. ברגע שהגבר יוצא מזווית הראייה שלו, הוא חוזר להתעמק בשקית העוגיות.
״מי הבא בתור לקבל קמבו?", שואל השאמאן. הדקוּת הלשונית מכוּונת: קמבו הוא לא סם, לא חומר שנוטלים, אלא תרופה מקודשת, חומר ש"מקבלים". בחורה בת 20 מרימה את היד והוא ניגש אליה ומנקב לה את הכתף. אני יוצא מהחדר לפני שיגיעו אליי.
לבטל את הריח האנושי
אגדה שמקורה באמזונס מספרת על שבט שחלה במגפה חשוכת מרפא. קאמפו, השאמאן אובד העצות של השבט, יצא לג׳ונגל לבדו, פתוח מהשפעת סם ההזיות אייוואסקה, לבקש את עצת רוח היער. היער הסביר לו איך לאסוף את הארס של קרפדת הפילומדוסה ביקולור ולרפא בעזרתו את השבט. אותה הטכניקה בשימוש עד היום: השאמאנים יוצאים לחפש קרפדות אחרי הגשם, מאחר שהן שרות כשהן נרטבות וכך קל לאתר אותן. כששאמאן מוצא קרפדה, לרוב היא קופצת ישר לידיים שלו. הקרפדות חסרות פחד, ככל הנראה בגלל שהרעל החזק בגופן גורם לכך שלא יהיו להן טורפים בג׳ונגל.
השאמאנים קושרים את ארבעת רגליה של הקרפדה לעמודים ומדגדגים אותה בעדינות, גורמים לה להזיע מעט מהארס, אוספים אותו מגבה ומשחררים אותה. החוטים מותירים על רגלי הקרפדה סימן לבן שדוהה תוך חודשיים־שלושה, ובתקופה זו אסור לחלוב את אותה קרפדה שוב. הציידים השבטיים טוענים שהקמבו מחדד להם את החושים, מבהיר את המחשבה, טוען אותם באנרגיה, מחסן ממחלות ואפילו מבטל את הריח האנושי, כך שהם נהיים "בלתי נראים" לחיות מסוימות. הקמבו משמש גם לטיפול במלריה, בנשיכות נחש, בחום גבוה, בזיהומים, בבעיות פוריות, בעייפות ובכאבים שונים.
אחרי הטקס בברוקלין, מקבלי הקמבו המערביים עומדים על הגג ומריחים את האוויר. אחד אחד הם מספרים על החוויה שלהם. "חשבתי שאני הולך למות", אומרים כולם, מותחים חיוך זהיר מתחת למשפט. ״בפעם הראשונה שקיבלתי קמבו״, מספר הממושקף, "יצאתי מהטיפול, נכנסתי למכונית והתחלתי לנהוג וחשבתי, 'משהו שונה, אבל קשה לי להגיד מה'. וכשעצרתי באור אדום, פתאום הבנתי מה זה: שקט. זה היה שקט. אני בן 40, ובפעם הראשונה בחיים היה לי שקט בראש". אחת הנשים מספרת שלפני כמה חודשים גדלו לה ציסטות על היד. היא הייתה בטוחה שהן סרטניות והחליטה, עוד לפני שהיא בודקת, לקבל קמבו. "במשך הטקס חשבתי שאני הולכת למות", היא אומרת, כנהוג. "חצי שעה לאחר מכן כל הציסטות נעלמו לגמרי".
לצערי אני מתקשה להאמין לסיפורים כאלה. כשאני מנסה, הספקנות שלי מגיבה בטוויית תיאוריות קומפולסיבית. ייתכן, אני חושב, שהחלק הפעיל בטיפול הוא לא הארס של הקרפדה, אלא דווקא אותו ״חשבתי שאני הולך למות״, המחויך הזה. האופוריה הנלווית יכולה להיות פשוט סימפטום של חוויה של טרום מוות. במילים אחרות: אולי אנשים עושים קמבו מאותה סיבה שהם מעשנים, קופצים בנג'י, רואים סרטי אימה – כדי להתקרב למוות. כדי לחשוב לרגע ״אני הולך למות״ ולהתבדות.
המטופלים הטריים על הגג בברוקלין שואלים אם גם אני אקבל קמבו היום. אני שומר את התיאוריות לעצמי ואומר את האמת: אני לא מעז. ״לא בכוח״, אומר הממושקף. ״יום אחד זה פשוט יקרא לך. פתאום זה ייראה הגיוני".
התוספתן בוער
חצי שנה עברה מאז הערב ההוא. מאז נראה שהפופולריות של הקמבו נסקה פלאים. פתאום אני רואה קמבו בכל מקום: סרט דוקומנטרי ב־Vice, וידיאו ויראלי בפלייבוי, סצנות ארוכות ב־The Human Planet של BBC ודיסקברי. לאחרונה פרסמה אוניברסיטת קווינס בבלפסט את הממצאים ממחקר הקמבו שלה, המוכיחים פוטנציאל גבוה לטיפול בסרטן, סוכרת, שבץ והחלמה אחרי השתלת איברים. זוכה פרס הנובל האיטלקי, ויטוריו ארספמר (Erspamer), האיש שגילה את הסרוטונין, טוען שהקמבו מכיל "קוקטייל פנטסטי בפוטנציאל הרפואי שלו".
בביקור האחרון שלי בתל אביב סיפרתי לחברים על הטקס שלא העזתי להשתתף בו. ידידה העירה שבמקרה, בדיוק ביום רביעי הבא, מגיע לעיר מטפל קמבו מוסמך ליום אחד. "מה אני אגיד לך", היא משכה כתפיים. "נראה שזה קורא לך". דירה ריקה בדרום העיר, מיטה, סיר פלסטיק ומפיות נייר. המטפל, באמצע שנות ה־30 לחייו, מסתובב בחדר בלא חולצה, חושף את הקעקועים המינימליסטיים, הדומים למסרי מורס, שטיפולי קמבו רבים השאירו על כתפיו.
״לאחרונה הגעתי לטפל בבחורה שחולה במחלה אוטואימונית שמתבטאת בניוון פרקים", הוא מספר. ״היא בקושי יכלה ללכת כשהתחלנו את התהליך, וכבר אחרי שתי פגישות הייתה מסוגלת ללכת בלי כאבים. יום אחד התקשרה להגיד לי שיורד לה דם, אבל לא של מחזור, אלא בצבע זרחני. נבהלתי. התברר שהיא שכחה להגיד לי שיש לה ציסטה ושתי מיומות ברחם. למחרת ביקרה אצל הגניקולג, ולמרבה ההפתעה הציסטה נעלמה והמיומות הפסיקו להיות פעילות".
הוא מורה לי לשתות שני ליטרים של מים לפני הטיפול. "התרכובת של הארס עשירה בפפטידים מקבוצות שונות", מסביר המטפל, "הם מתפשטים דרך הדם לכל הגוף ו'מעירים' קולטנים רדומים ברמה התאית, שעושים אתחול לכל המערכת. ברמת האיברים הפנימיים הוא מכווץ ומרחיב אותם על מנת להביא לניקוי עמוק שלהם".
ירוק עף. קרפדת הפילומדוסה
מטעמי יהדות אני מתמקח על המינון. המטפל מסביר שנעשה טיפול של שלושה "שערים" – כלומר שלוש כוויות שלתוכן יוחדר הרעל. טיפול קלאסי, מלא, יהיה בנוי משלוש פגישות – הראשונה של שלושה שערים, השנייה של חמישה, השלישית של שבע – אבל לנו יהיה זמן רק לפגישה אחת. אני מבקש להתחיל דווקא מחמישה, מהחשש שלא ארגיש את הרמה הראשונה של הטיפול. מגיעים לפשרה: הוא ינקב לי חמישה שערים, אבל ימרח את הקמבו רק על שלושה מהם. אם ארגיש שאני צריך עוד, הוא ימשיך גם לשניים הנותרים. אני מתיישב על המיטה. המטפל מחטא לי את עור הכתף, צורב אותו בעזרת המקל הבוער ומורח את הג׳ל השקוף על הכוויות. "על כל פעולה שאתה מרגיש שהקמבו עושה בגוף שלך", הוא אומר, "במקום להתנגד לו, תנסה להגיד לו תודה".
העצה, שנשמעת מופשטת בהתחלה, נעשית יעילה למדי בתוך כמה דקות. הראש יודע שאני לא הולך למות, אבל לגוף ברור שכן: הלב נכנס לדהירה, שולח ברקים של חשמל לשרירים שמסביבו. כיס המרה, הכליות והתוספתן מתחילים לבעור. אני מזיע כמויות של נוזלים. שרירי הגרון שלי מתכווצים, הפה מתייבש ותחושה של נימול עצבני מתפשטת בבשר. איזו מערכת ביטחון עתיקה של הגוף עוברת נואשות, אחד אחד, על כל האיברים הפנימיים ומרוקנת את תכולתם, בניסיון למנוע מהרעל שחדר לגוף להפוך אותם לאבן. הקיבה מתכווצת ובחילה קשה עולה מהבטן התחתונה לכיוון החזה, אבל בעזרת נשימות אני מצליח לחוות את הכאב בלי לתת לו לקפל אותי. הפעולה כמעט מהנה.
אחרי עשר דקות שבהן אני מרגיש את הגוף שלי נסחט לתוך עצמו, המטפל שואל אם אני מוכן לשני השערים הנותרים. אני מהנהן. עם המנה החדשה החשמל שוב תופס את כל השרירים בגוף. הפעם זה מגיע לראש – דרך העורף זורם החשמל לשרירי הלסת, למצח, לקרקפת. בשלב מסוים הבחילה חזקה כל כך שנראה שאם לא אקיא הגוף שלי לא יעמוד בזה, ואני מתכופף אל הסיר. ההקאה יסודית במיוחד. נדמה שכל קיר בכל פינה נידחת של כל איבר נסתר מגורד עד ליסוד, והסחופת שציפתה אותם שנים משתחררת לתוך המים בקיבה. אני מקיא במשך דקות ארוכות ונשכב על המיטה לנוח.
הקמבו הוא לא תרופה פסיכדלית. הוא לא מרחיב תודעה – הוא מנקה ומייצב אותה. אחרי הטיפול אני מרגיש מפוקס, בהיר מחשבה ומלא אנרגיה בצורה יוצאת דופן. הפקפוק שהרגשתי כלפי התרופה גווע: למה היה נראה לי נאיבי להאמין באלמנט של רפואה שאמאנית? הרי בבירור נאיבי יותר לסמוך בטוטאליות עיוורת דווקא ברפואה הלא שאמאנית – הרפואה הקפיטליסטית, אולי צורת המחשבה המשוחדת, הצינית והמושחתת ביותר בהיסטוריה – רק מפני שנולדתי לתוכה.
מה הסתירו מאיתנו?
היום, כשכבר כמעט לא נותרו קולות רציונליים שמתנגדים למדיקליזציה, אם לא ללגליזציה כוללת, של מריחואנה, הולכת ומתחדדת השאלה המתבקשת הבאה: מה עוד לא סיפרו לנו? אם עכשיו הולכות ממשלות העולם ומודות שהן שיקרו לגבי המריחואנה מטעמי לוביזם של חברות תרופות פסיכיאטריות, אך הגיוני להניח שיש עולם שלם של תרופות טבעיות שנמנע מאיתנו.
המחקרים הספורדיים, האזוטריים עדיין, שעוסקים ברפואה השאמאנית, מגלים ששורש האיבוגן האפריקאי הוא התרופה הטובה והמוכחת ביותר להתמכרות להרואין, שפטריות סילוסיבין הן התרופה הטובה והמוכחת ביותר להתמכרות לסיגריות, שחומרים כמו אייוואסקה מוציאים אלפים מדיכאון קליני. הרואין, סיגריות, דיכאון – נראה שכל החוליים שהמין האנושי הכה את עצמו בעזרתם, יצר ההרס העצמי כולו, הם תוצר הצִנזור של אבני היסוד של הדיאטה המקורית שלנו: מאז היווצרות אימפריית התרופות הפסיכיאטריות, נאסר עלינו לצרוך דווקא את הצמחים שדאגו לרגולציה של פעילויות מנטליות.
ארגונים ברזילאיים רבים עסוקים כיום בניסיון להציל את הקמבו ממסחור שיוציא את הזכויות עליו מידיהם של השבטים שגילו אותו. הם זוכרים בכאב את המקרה של 1975, כשענקית התרופות האמריקאית מגלגלת המיליארדים Squibb תפסה בעלות על תרופה אחרת מהיערות – הג׳ראראקה, נחש הצפע האמזוני, שמהארס שלו מופק החומר הפעיל בקטפרופיל, תרופה נפוצה לוויסות לחץ דם ולטיפול באי ספיקת לב (התרופה פופולרית גם בישראל, בשיווק חברת טבע). השבטים שגילו את הג׳ראראקה לא הרוויחו דבר מייצור התרופה. התופעה הזאת מכונה ביו פיראטיות, שוד משאבים פרמקולוגי, והברזילאים חוששים שזה גם עתידו של הקמבו. "אם הקמבו ממוסחר", הם אומרים, "יש שבטים שצריכים לקבל חלק מהרווח".
אבל המגמה ההולכת וגוברת בעולם, שמביאה את הקמבו באופן פרטי לצעירים בברוקלין ובתל אביב, צועדת צעד נוסף קדימה. יותר ויותר אנשים מאמינים היום שכל ידע אנושי שיכול להועיל לאנושות לא שייך לאף אדם, מדינה או קבוצה. הוא שייך, בפשטות, לאנושות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
