אחרי עוד סאגה מגוחכת ומחרידה תוצרת ממשל טראמפ האמריקני, סוג מסוים של סדר שב על כנו: ג'ימי קימל חזר אתמול (בין שלישי לרביעי) להגיש את תוכניתו "ג'ימי קימל לייב" ברשת ABC. כזכור, לפני שישה ימים המעסיקים שלו בתאגיד דיסני החליטו להוריד אותו מהאוויר אחרי לחץ כבד של הממשל האמריקני, באמצעות זרוע הרגולציה התקשורתית שלו, ה-FCC (רשות התקשורת הפדרלית, שתפקידה לפקח על השידורים).

הטריגר הרשמי (וסליחה על הביטוי המטרגר כשלעצמו) קרה בעקבות האירוע שזעזע את אמריקה, ההתנקשות המחרידה בפודקאסטר וכוכב האלט-רייט צ'ארלי קירק. קימל הגיב בתוכנית לרצח בטענה ש"שמרנים מנסים לזכות בנקודות בשל מותו", והסתבך בעיקר עם הנשיא דונלד טראמפ, שקרא בגלוי להורדת התכנית. ברנדן קאר, האיש שעומד בראש ה-FCC הסכים איתו וטען (גם כן בגלוי) ש-ABC צריכה לנקוט צעדים נגד קימל, או שלרשות "תהיה עוד עבודה". איום מרומז שעשה את העבודה: ורשת ABC הורידה אותו מהאוויר ב-17.9.

מה קרה מאז ועד אתמול? ראשית, התגייסות המונית של כל מגישי הלייט נייט בארה"ב כולל מתחרים ישירים של קימל, דוגמת סטיבן קולבר, ג'ון סטיוארט, ג'ימי פאלון וסת' מאיירס; וגם של מגישי עבר אגדיים דוגמת קונאן אוברייאן, דייויד לטרמן וג'יי לנו שהתבטאו פומבית נגד המהלך. היו גם לחצים מצד הקהל וקמפיין לביטול מנויי דיסני+, אבל מה שכנראה הזיז את המקל היה דווקא קולות שמרניים – הבולט שבהם היה הסנאטור טד קרוז, מהקיצוניים במפלגה שלו, שטען כי "אם הנשיא מחליט מה אפשר ומה אי אפשר להגיד, זה יהיה רע מאוד". נשמע אלמנטרי, אבל במציאות המקוטבת של ארה"ב זה היה ממש לא מובן מאליו. אחרי כל הלחצים הנגדיים, "דיסני" התקפלה והודיעה שקימל חוזר.

>> "ילד רע" ועוד 19: הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> אורות, מצלמה, אקשן: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

הלילה, בפרק שהוקלט מראש (אולי כדי להימנע מגליצ'ים נוספים), הגיש קימל מונולוג ארוך מהרגיל (קרוב לחצי שעה) שבו הודה לתומכיו, ואפילו סוג של התנצל "בפני מי שנפגע". אבל בעיקר, הוא עמד על העיקרון החשוב היחיד – והוא חופש הביטוי. "התכנית הזאת לא חשובה", הוא אמר במהלך המונולוג, "מה שחשוב הוא שאפשר לעשות תכנית שכזאת. זכות שחשבתי שמובנת מאליה, אבל רק כשניסו לפגוע בחברי סטיבן, הבנתי אחרת".

וזה כנראה הסיפור האמיתי: ההתבטאות המקורית של קימל אולי לא היתה מוצלחת, אבל היא היתה רק תירוץ. הסיפור הוא מאבק הרבה יותר גדול: הנשיא טראמפ מחליט, דרך לחץ כלכלי ואיומים בתביעות השתקה כבדות, להשתיק את כל הקולות שמתנגדים לו בתקשורת. הוא הצליח חלקית עם סטיבן קולבר, שהיה ממבקריו החריפים ובסוף העונה הנוכחית CBS תוריד מהאוויר. הוא הצליח לכופף במידת מה את ABC, ועכשיו הוא כבר קורא בגלוי (כי הכל אצלו גלוי) להוריד גם את ג'ימי פאלון וסת' מאיירס מהאוויר של NBC – מלחמה גלויה וברורה על הלייט נייט האמריקני שנחשב למעוז ליברלי.

קימל הוא, לכאורה, לא בדיוק מועמד אידיאלי להיות גיבור שכזה – קומיקאי שצמח ברדיו, והתפרסם לראשונה כמגיש "The Man Show" – תכנית מערכונים פרועה (ושוביניסטית במיוחד) ב"קומדי סנטרל". אבל ב-22 השנים שבהן הוא מגיש את "ג'ימי קימל לייב" (תכנית שבשקט בשקט, כבר שברה כמה שיאים בלייט הנייט האמריקאי), קימל בהחלט התפתח מהמקום שלו כג'וקר קליל ולא היסס להביע עמדות ליברליות ברורות באוויר. אולי בגלל שיש למגיש המזוקן גם נגיעה לקהלים שהם לא ליברליים קלאסיים, כנראה שהדחתו היתה צעד כוחני אחד יותר מדי של טראמפ.

מה שהיה לנו כאן, אולי בפעם הראשונה, זו התנגשות אמיתית בין ממשל טראמפ המאוד כוחני ואגרסיבי ביחס שלו לתקשורת לבין הציבור האמריקני, שהלחץ מכיוונו, בסופו של דבר, היה זה שהחזיר את קימל לאוויר. הבחירה הייתה קפיטליסטית לחלוטין ולא אידיאולוגית, היא הייתה בין איבוד נקודות בממשל, לבין אובדן של קהל שמשלם לדיסני+. להסיק כאן מסקנות פוליטיות יהיה מרחיק לכת, אבל היה בהתקפלות גם מסר אופטימי: עמידה נחושה על עקרונות כמו חופש הביטוי, מביאה בסופו של דבר תוצאות. קצת כמו "סאות' פארק", שדווקא אחרי סאגת קולבר ו"פרמאונט" ואחרי שיוצריה חתמו על חוזה חדש ויוקרתי – החליטה להיות הכי אגרסיבית כלפי טראמפ ונשארה בחיים.

וזה הדיסוננס הגדול אצל כל המנהיגים הסמכותניים שאנחנו מכירים – כלפי חוץ, הם אוהבים לשדר עוצמה וכוח; אבל במציאות, הם חלשי אופי ברמות בלתי נתפסות. טראמפ, שמאיים על כל העולם ומדבר קשוח מול המיקרופונים, לא הצליח להתמודד עם זה שמגישי לייט נייט צוחקים עליו. קצת כמו שנתניהו יודע לאיים על איראן, ולא מסוגל להתמודד עם שאלות של רביב דרוקר ובן כספית; בטח לא עם "ארץ נהדרת", שאותה הוא ניסה לעדן באמצעות לחץ על "קשת". נשמע מוכר? גם בארץ וגם בארה"ב, הניסיונות האלה עלו בתוהו (עם התוכנית של ליאור שליין זה עבד לנתניהו קצת יותר טוב, והלוואי שהיינו רואים אז גילויי סולידריות ותמיכה כמו במקרה הנוכחי של קימל).

אין הרבה סיבות לאופטימיות לאחרונה, אבל לפחות בנושא הזה מדובר במשב רוח מרענן. המלחמה של טראמפ בתקשורת ובמתנגדים שלו תימשך, אבל בקרב על קימל הוא הפסיד מול חומה בצורה של אנשים מספיק נחושים, ועקרונות יסוד שהפכו למכנה משותף בציבור. באופן אבסורדי, המסקנה מפרשת קימל מתחברת דווקא למסר שיוצא מההתנקשות בקירק: אלימות היא דרך רעה, לא משנה היכן היא מתרחשת ובאיזה צד, וחופש הביטוי חייב להיות קודש לכולם, כולל אנשים שטועים מאוד,כולל אסהולז. מבלי משים, יכול להיות שקימל ניסח קונצנזוס חדש מול הסערה האמריקנית הפנימית שממשיכה לגעוש. ובעיקר – הוא הפגין אומץ נדיר שיש מה ללמוד ממנו, גם בקרבות שרחוקים מאוד משם, בארץ קטנה במזרח התיכון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ארצות הברית
• לייט נייט
• רשת ABC

• Facebook
• Twitter
• Email

הנה תרגיל מחשבתי קטן: האם אתם יכולים למנות חמש סדרות טלוויזיה עלילתיות שאחד ההורים שלכם צופה בה? אם אתם מתקשים כנראה זה לא במקרה. הטלוויזיה של היום פשוט לא מותאמת למבוגרים, וזה לא רק אופן הצפייה. עדיין יש ערוצי טלוויזיה מסורתיים, וההורים שלכם לא צריכים לדעת להתעסק עם טורנטים או לחפש סטרימינג כדי לצפות בטלוויזיה, הבעיה היא שפשוט אין להם במה לצפות. סדרות הדרמה והמתח המשודרות בטלוויזיה פונות בעיקר לבני 20־30. הן מתחכמות מדי ועוסקות בנושאים שמעניינים בעיקר את דור ה־Y.

"ברוד סיטי", "בנות" ו"לואי" הן הקומדיות הבולטות של השנים האחרונות, ועל גזרת הדרמות משתלטים תכנים מבוססי קומיקס כגון "דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס". יש גם סדרות של שונדה ריימס, כגון "האנטומיה של גריי" ו"תופסת", שאמנם פונות לשכבות גיל מגוונות אבל מי שלא מתחבר לסגנון הספציפי מאוד שלהן פחות או יותר מנודה מהפריים טיים. אם נביא בחשבון שהמבוגרים גם לא פותחים חשבון בנטפליקס, מה בעצם נותר להם? כנראה בעיקר ריאליטי אוכל.

לריק הטלוויזיוני הזה נכנסת "המשפחה", דרמת מתח חדשה של רשת ABC שנוצרה על ידי ג'נה באנס. באנס לא חדשה בעולם סדרות המתח – היא הייתה תסריטאית ב"עקרות בית נואשות" ובשנים האחרונות עבדה צמוד לשונדה ריימס ככותבת ומפיקה ב"אנטומיה של גריי" ו"סקנדל" – אבל "המשפחה" כלל לא דומה לדרמות של ריימס, היא דרמת מתח עשויה לעילא עם כתיבה זהירה שלא נופלת למחוזות הקיטש, דמויות אנושיות ואמינות ועלילה מותחת אך לא מופרכת. למרות השנים הרבות לצד ריימס, באנס הצליחה לא להידבק בנטייה שלה לאובר דרמטיות וריבוי בפרטי עלילה מפותלים שאמורים לנגן אך ורק על מיתרי הרגש של הצופים. במקום זאת היא מכוונת גם למוח שלהם.

אז מה הקאץ'? עבור הצופה הטלוויזיוני שרגיל לצרוך קיתונות של אירוניה, רפרנסים לתרבות פופולרית ודמויות מרוכזות בעצמן כמו האנה של לינה דנהאם – "המשפחה" עלולה להיראות מיושנת. למעשה סביר שרוב הצופים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם אפילו לא ייתנו לה הזדמנות, מכיוון שאין בה שום דבר ממה שמושך אותם בעשייה הטלוויזיונית של ימינו, אבל דווקא בגלל הזרות שלה בתוך עולם של קומדיות ודרמות שמתאמצות יתר על המידה, "המשפחה" מצליחה להיות מרעננת. היא פשוט דרמה מהסוג שהיו עושים פעם: בלי התחכמויות, בלי דיאלוגים מהירים, בלי גיבורים מתוסבכים ובלי גבולות מוסריים מעורערים.

האישה הטובה

השחקנית ג'ואן אלן (59) מגלמת את הדמות הראשית קלייר וורן, ראש עיר של העיירה הפיקטיבית רד פיינס שבמדינת מיין. הדמות שלה חזקה ובוגרת – מחזה נדיר בתעשיית הסרטים ההוליוודית למשל. "אני חושבת שהרבה מהכתיבה הטובה בימינו היא בטלוויזיה, כך שבמדיום הזה נוצרו יותר הזדמנויות לנשים, ואני אסירת תודה על כך", היא אומרת בריאיון טלפוני ל־Time Out לרגל עליית הסדרה. "אם להיות כנה, אני לא חושבת שהיו נותנים לי לשחק תפקיד כזה בקולנוע. כנראה בכלל לא היו מפיקים סרט עם סיפור מהסוג הזה. עושים יותר בלוקבאסטרים. סרטי אינדי, שאלה רוב הסרטים שעשיתי, נעשים פחות".

יש הרבה נשים כותבות בטלוויזיה בימינו, בעוד בקולנוע עדיין קיימת אפליה מגדרית.

"בהחלט, וזה רק טבעי שנשים יכתבו תפקידים טובים עבור נשים".

לצד אלן ("פלזנטוויל", "סופת קרח", "חדר") משחק גם רופרט גרייבס ("שרלוק") כאב המשפחה ג'ון. העלילה מזגזגת בין ההווה לעשר שנים לאחור, אז בנם הצעיר של הזוג – אדם – נחטף בזמן ששאר בני המשפחה היו עסוקים באחד הקמפיינים הפוליטיים של קלייר ועקבותיו נעלמו. האנק (אנדרו מקרתי, "יפה בוורוד"), השכן של משפחת וורן, נמצא אשם בחטיפה וגם ברצח של אדם, אף שהגופה מעולם לא נמצאה, והוא מבלה את עשר השנים הבאות מאחורי הסורגים. בתחילת הסדרה אדם שב מהמתים, ומתברר שהאנק הופלל ברצח והוא משוחרר, תוך שהמשפחה והמשטרה מנסות לאתר את האיש שחטף את אדם, כלא אותו במרתף והתעלל בו במשך עשור. בקלחת הזאת נמצאים גם ווילה (אליסון פיל ששיחקה גם ב"ניוזרום"), חברת ילדות שהיא כיום עיתונאית, השוטרת שליוותה את המקרה מתחילתו ואחיו של אדם, דני.

הכתיבה הטובה של "המשפחה" והקאסט המצוין הם אלמנטים שהופכים אותה לאופציה מעולה עבור צופים שלא מתחברים לסדרות המתחכמות מדי אבל גם לא מסוגלים לראות עוד פרק של "משחקי השף". אבל מה שהופך אותה לאטרקטיבית ומעניינת גם לצופים צעירים יותר, היא העובדה שמאחוריה עומדת אישה – לא בחירה מובנת מאליה לסדרת מתח. התוצאה היא דרמה שיש בה דמויות נשיות חזקות ומרתקות – ראשיות וגם משניות – והיא עוקפת מדי פעם מהלכים תסריטאיים נדושים בעזרת היפוך מגדרי מעודן ואגבי. במילים אחרות, תנו לאבא לצפות בסדרה כדי שייחשף למסרים פמיניסטיים בלי לשים לב.

אני אוהבת ש"המשפחה" היא סדרה מטריארכלית. הדמות שלך היא זו שמנהלת את העניינים, וגם הדמות של אליסון פיל מאוד בשליטה, בעיקר יחסית לגברים במשפחה. כך נכתבו הדמויות מלכתחילה או שזה משהו שאליסון ואת הבאתן איתכן לדמויות?

"זה בהחלט מכוון. מה שג'נה עשתה, מהרגע הראשון, הוא להפוך על הראש את מה שהייתם מצפים שהורים יעשו בסיטואציה שכזאת. דווקא הבעל, ג'ון, הוא זה שקופא בזמן. הוא מתחיל לכתוב ספרים על אבל ואובדן, ויש לו מפגשים עם אנשים שעוברים את אותו הדבר. לעומת זאת הדמות של קלייר עיבדה את הטראומה באופן אקטיבי יותר. באופן מסורתי היית מצפה שהגבר הוא זה שיקבור את עצמו בעבודה, ואילו כאן זה הפוך. קלייר היא אישה שהתמודדה עם הטראומה ועם האובדן ותיעלה אותם לעבודה שלה. היא באמת חושבת שהיא יכולה לשפר את המצב עבור אנשים אחרים, היא הופכת להיות אקטיביסטית במובן מסוים. במקום להתמוטט היא אומרת 'אני אנסה לעשות שינוי, כדי שזה לא יקרה לאחרים'. זו בחירה מאוד חזקה. גם הבת ווילה מאוד חזקה ויש ברית מאוד מעניינת בין שתיהן".

אף שמדובר בסדרת מתח, אל תצפו להתעללות תסריטאית ולבחינת גבולות הסבלנות שלכם. זה אינו מקרה של תעלומה שתימתח על פני חמש עונות ותזכה לפתרון רק כשהרשת תחליט לבטל את הסדרה. "ג'נה אוהבת לשמור את הקהל במתח, אבל היא לא אוהבת לסחוב את זה יותר מדי", אומרת אלן. "מה שנחמד לגבי הכתיבה שלה הוא שברגע שהצופה מקבל את התשובה לשאלה שנראית לו הכי חשובה – צצות חמש שאלות נוספות".

"המשפחה", סלקום TV,יHOT Plus ו־HOT VOD, שבת 22:00

• אליסון פיל
• אנדרו מקרתי
• רופרט גרייבס
• רשת ABC
• ג'ואן אלן
• המשפחה
• מתח
• המסך
• סדרות
• תרבות