1. הקוסם

במשולש הרחובות של שלמה המלך והמלך ג׳ורג יש קינג נוסף, וקוראים לו אריאל רוזנטל, או "הקוסם". מלך הפלאפל, הסביח, החציל המטוגן, הרימונדה ועוד (אגב, לאן נעלם התמרהינדי?). אפשר לפרק מנה, ובינתיים להתבונן באנשים: בעיקר בחיילים, תיירים וסטודנטים, בעיר עם חתך האוכלוסייה הצעיר במיוחד שלה. ואריאל הפעיל את קסמיו, קיבץ סביבו קהילה נאמנה והרים את פינת הרחוב שאיכלסה בעבר את חנות התקליטים המיתולוגית "חור בשחור". פעם, כשאספתי את אבי משדה התעופה, עצרנו אצל הקוסם עוד לפני שהוא פירק את המזוודות. אברה קדברה, ובתיאבון.
שלמה המלך 1

2. בית אריאלה

ברחבה שבין מוזיאון ת"א לספריית שער ציון ניצבים פסלים שנותנים לי תחושה שעזבתי את המולת העיר. כאן האנשים לא צועקים ולא צופרים, הכול מתנהל בדממה. אפילו הילדים רגועים. עולים במדרגות אל הספרייה, הדלת החשמלית נפתחת, עוברים את עמדת הביקורת ולפתע אנו מוקפים בתרבות. מצד שמאל הסטודנטים שוקדים על התזה שלהם אל מול מסכי מחשב, כולם עם אוזניות. שקט מופתי. ושם ישנו היכל ענק ובו ספריה אינסופית – ספרים, תקליטורים, ספרים דיגיטליים, ארכיון עיתונים ומגזינים מכל העולם. בימי הקיץ החמים מצאתי את עצמי לא פעם בבית אריאלה (המזגן נפלא), בעיקר בעבור הקומה התחתונה, כי שם ישנה ספריית קומיקס. קאבום!
שדרות שאול המלך 25

3. דוכן הפרחים

את הדוכן לממכר פרחים על פינת רחוב ברזילי ורחוב מקווה ישראל כל תושבי דרום העיר מכירים, עוד מהימים שגינת החשמל לא הייתה כל כך אטרקטיבית. דוד מוכר שם את הסחורה הטובה ביותר בעיר ובמחירים ממש נוחים, כל שאי אפשר לעצור בדוכן שלו בסופ"ש מבלי לחזור הביתה עם זר צבעוני במיוחד. מבחינתי, שבת בלי דוד מהפרחים זו לא שבת.
מקווה ישראל 1 (פינת ברזילי 1)

4. קפה שפירא

במרכז שכונת מגורי, במקום נסתר מן העין בין העצים, ישנו בית קפה עם כיסאות וספסלים מאולתרים שנראה כאילו מוישה אופניק בנה אותו. זה מקום מפגש לבוהמה השכונתית: אנשי רוח, ציירים, אוצרי אומנות, עורכי ספרים מוזיקאים, וגם סתם זרוקים כמוני באים ליהנות מהאווירה המיוחדת והחופשית שיש למקום להציע. ובערבי שלישי, באופן לא עקבי, ישנו אירוע רגאיי מצוין. שכיית חמדה אמיתית.
רלב"ג 15

5. הקיוסקים על רוטשילד

כשיש לי זמן פנוי ואני רוצה באמת להרגיש את הלב הפועם של העיר, תמצאו אותי בין שני הקיוסקים במקום הכי טוב בעיר – על רוטשילד, בין רחוב מאז"ה לנחמני. לשניהם יש אייס קפה. כזה מהמכונה. הפשוט. שאני הכי אוהב. אז באמת שזה לא משנה באיזה מהם לבחור, העיקר לתפוס ספסל טוב עם חצי שמש/חצי צל בין שני הקיוסקים, וליהנות מהתהלוכה הטובה ביותר בעיר. מי ברגל? מי על קורקינט? מי סוחב עגלת תינוק? זה המיקום הכי טוב שהעיר הזאת יכולה להציע. באחריות.
רוטשילד 82 (רוטשילדה), רוטשילד 78

הופעת ההשקה לאלבום הסולו הראשון (מי היה מאמין?) של נמרוד רשף, "המחברת", תתקיים במוצ"ש הקרוב, 6.5, במועדון הבארבי, עם הופעות אורח של ג'ימבו ג'יי, סאבלימינל, מוקי ומירו.לרכישת כרטיסים

• העיר שלי
• נימי נים
• שבק ס
• ראפ בעברית
• היפ הופ ישראלי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 945 // אל האינסוף

אין דבר כזה הופעות נוסטלגיות לראפרים ישראלים. כלומר, עד לאחרונה. רק בשבועיים האחרונים קיבלנו את מופע "מקורות" של סאבלימינל, ואתמול (24.9), את מופע האיחוד של שבק ס' לרגל 30 שנים להקמת הלהקה. כך שפתאום, בשנה אחת, בשנה שבה ההיפ הופ השתלט על מצעדי הלהיטים – הם שוב כאן. שנים הבטנו באחינו הגדולים הולכים למופעי נוסטלגיה, נזכרים בימי הרוקסן שלהם, בתיסלם, בכוורת חוזרת, בזקן, בילד, בארנב ובאביב, ובימים בהם הרוק היה הבון טון של המוזיקה הישראלית. אבל כמו שההיפ הופ זחל להם מתחת בניינטיז, כך גם הוא הגיע באיחור קל למופעי הנוסטלגיה. עכשיו גם לנו יש.

בכל פעם ששבק ס' מתאחדים, ולמעשה בכל פעם שמתקיים מופע איחוד, השאלה המתבקשת היא איך הם יראו. לא רק פיזית, גם ברמת הפרופורמנס – האם האנשים המבוגרים שעומדים על הבמה, אלה שדוחקים לקראת גיל 50 וכבר הפכו לאנשי משפחה, יעמדו ברף שהציבו לעצמם כשהיו בני 17 אנרגטיים? אבל השנה עלתה לי שאלה נוספת – גם אני הזדקנתי, כבר דוחק לקראת גיל 40, כך שרק מתבקש לשאול האם אני אעמוד ברף שהצבתי בצעירותי? זה העניין עם מופעי נוסטלגיה. יותר משהם עומדים מול מה שראית כשהיית צעיר, הם מעמידים אותך מול צעירותך.

אני זוכר לא רע את ההופעה האחרונה של שבק שהייתי בה. 20.7.2012, אמפי שוני, השקת האלבום "פרה פרה". בדיוק לפנ עשור. אני הייתי בן 26, עדיין מספיק אנרגטי לסחוט את עצמי לתוך החולצה שלי, לקפוץ לפוגו בזמן אססינים ולצעוק עד שאין לי קול את "נופל וקם". אבל עכשיו, בזאפה לייב פארק בראשון לציון, בעוד איימר סאונד מחממים את הקהל עם ספיישלים שהקליטו להם רביד פלוטניק וטונה – כבר הרגשתי את הגב עושה לי פוזות, עוד לפני שבאמת התחילה ההופעה. ומוזר מזה, משהו היה חסר. לא הרחתי באוויר וויד. מבט מסביב הראה את האמת הכואבת – כולם הזדקנו איתם. דאמן, זה הולך להיות קשה השנה.

אבל אז שבק ס' עלו, לראשונה מזה עשור בהרכב מלא בהחלט, עם "שוב כאן" (איך לא?) והתחילו לנקות את קורי העכביש מהמפרקים של כל הקהל. אבל זה היה רק חימום. ההופעה התחילה רשמית עם בעיטות הגיטרה של "אימפריה", שכבר הרעידו את ראשון לציון כולה עם אנרגיה מזוקקת שהוזרמה מהבמה דרך רמקולי ענק (עם סאונד לא רע בכלל), והקהל הגיב בהתאם. כשהשיר התגלגל ל"המדינה בלהבות", ונוספה גם פירוטכניקה של כדורי אש מעל מסכי הענק, כבר היה ברור שאף אחד לא הולך לצאת מפה בשלום. "אנחנו הולכים לקרוע לכם את הצורה בשעתיים הקרובות", אמר מוקי מיד אחרי. הוא לא שיקר.

אני זוכר מצוין את האיחוד הראשון של שבק, 23.8.2007, אמפי פארק רעננה. היה צפוף בטירוף, היה חם כמו הגיהנום ובשלב מסוים בהופעה איזה בחור לצידי איבד את הנעל, ונראה לי שעד היום לא מצא אותה. הייתי בן 21, משוחרר טרי, כל האנרגיות בעולם אצלי, הקהל קפץ כמקשה אחת כי מרוב צפיפות אי היה אפשר שלא. בזאפה לייב פארק כבר היה מרווח יותר, אם כי ללא ספק היה מספיק קהל להרגיש את האנרגיה. הקפיצות נשמרו לשירים מסוימים, אבל מסתבר שלשבק יש המון שירים כאלה.

כמעט כל חברי הלהקה התלבשו עם קריצה מסוימת לעבר שלהם – חמי לבש כובע טייסים שראה לא מעט הופעות; מירו כתמיד בחולצה כתומה, מעיל עור, פדורה שחורה ומשקפי שמש; נימי אמנם היה בחולצת טי שירט, אבל כזו שעוצבה כחולצת פוטבול; אפילו ג'יימס לבש את בגדי העבר שלו – בלי חולצה. שורת הלהיטים משלושת אלבומיהם הראשונים לא הפסיקה במהלך השעה הראשנה – "תרימו ת'יידיים", "לבקש ת'קש", "סכנה לחברה" איימו על הגב שלי, ומשלב מסוים גם על הרגליים, ועל האוויר כולו. ואני נלחמתי חזרה, מעלה אנרגיות מהאוב ונשאב באופן מלא לתוך המוד האנרגטי הפרוע שהוא לצעוק את כל המילים של שירי שבק ס'.

ההפסקה היחידה הגיעה לבסוף עם "רק תגידי לי", שיר הסולו של מוקי מ"כנען 2000", שקיבל טוויסט סטייל ארומה וביצוע יחסית אנמי. למעשה, זה היה הביצוע האנמי היחיד בהופעה, ועם כמה שהיה חשש מאיך מוקי יראה עם שבק פוסט ימי "ילד של אבא", ברוב מוחלט של ההופעה הוא הרגיש אנרגטי, קופצני ובועט יותר מכולם. כשהתחיל "ילד ירוק" מיד אחרי, עננת הוויד החסרה כבר עמדה מעל ראשון לציון, מסמנת את מי שהיו מחלוצי הליגליזציה הישראלית. יוסי פיין, המפיק המיתולוגי שעזר לבנות את שבק למה שהיא, עלה לבמה בהפתעה לביצוע טריפי במיוחד שגלש ל"שיר הגאנג'ה", וגלגל חזרה את הראן האנרגטי השני.

עד "תתקעו בחצוצרה" ו"מכופף הבננות" כבר הרגשתי שאין לי אוויר, ששפכתי לאגר, שאין סיכוי שאני עוד עומד בזה. מתישהו נימי עלה על הפיגומים ועשה את בית הראפ שלו מגובה 4 מטר. אבל אז הגיעו "אל תגידו לי", והלך עלי. אין איך לא להתפרע עם זה, ונימי נים – שאלוהים יעזור לי עדיין נראה צעיר כמו אז ואפילו החליף ביגוד לג'רזי הפוטבול האדום והבנדנה – רצח יחד עם מוקי את כל האמפי. סוויפט סוויפט, צ'ופ צ'ופ, דם ברחובות. כשהגיע "אין כבוד", רגע אחרי, בלי מנוחה, כבר הייתי יחד עם כל הקהל במישור אחר. זה כבר לא היתה נוסטלגיה, זה היה הדבר עצמו. שוגרנו לימים אחרים.

אני זוכר את הופעת כל הקופה הראשונה. 3.7.2003, האנגר 11 אני חושב. הזיכרון כבר מתחיל להתערפל. אז המופע חגג עשר שנות גרוב וכלל את רוב הרכבי ההיפ הופ הגדולים של אותה התקופה, כולל אחת ההופעות האחרונות של שב"ק בזמן פעילותם. לפני כחודש התקים מופע כל הקופה נוסף, הפעם ללא שבק, אבל עם תצוגת תכלית מרהיבה של ההיפ הופ הנוכחי. והלהקה הזאת, שהשלימה כעת את חלקם באיחוד הזה, הזכירו שהם האבות המסיידים, החלוצים. האנשים הראשונים שעשו ראפ בעברית, והם עדיין חדים כשם שהיו. זה רק ההיפ הופ שהתפתח, התעצם והפך למפלצת גדולה יותר מהשבק. שהחיינו.

כיאה, להדרן עלו שבק עם "מה שהיה היה" – שיר מעט מאוחר שמתמודד עם התבגרות, עם נוסטגליה ועם המבט קדימה. ואין ספק שההדרן סימן את הדרך קדימה, ולא את הזיקנה. ברור שעם הצעקה הראשונה של "אססינים" – למרות הגב, הרגליים והאוויר – רצתי עבר הפוגו, להתפרק סופית לפני ההתעלות הרוחנית שהוא שיר הסיום, "נופל וקם". לא בכדי זה הפך להיות השיר שמסמל את שבק יותר מהכל, להקה שעברה אלף גלגולים בשלושים שנות עשיית שמות על הבמות. ועכשיו הוא סימל דרך חדשה, כשכל הילדים של חברי שבק עלו על הבמה איתם לשירת ההמנון הזה. השבט שהוא שב"ק ס' עדיין מתקיים, מתפתח, הוליד ילדים (ממשיים ומטאפורים) ובועט כתמיד. עאלק זקנים. זה אנחנו שבקושי עמדנו ברף האנרגיה שלהם.

אני זוכר במעורפל את הופעת הראפ הראשונה שראיתי. שבק ס', קיץ 1999, גג הקניון הגדול בפתח תקווה. או שאולי זו היתה שנת 2000. כך או כך, אני בטוח שזו הופעה שחברי שבק עצמם לא ירצו לזכור, אם בכלל הופעה זניחה כל כך נשארה בזיכרונם. אני הייתי בן 14, והלכתי לראות את ההרכב האהוב עלי כי הם הופיעו קרוב לבית. הקהל מסביב היה מלא באמהות עם עגלות שהעבירו שעת צהריים מבוזבזת, ולא הרבה יותר מזה. אבל עבורי, הילד הנלהב היחיד בהופעה, לא הייתי על הגג של הקניון בפתח תקווה, אלא על גג העולם. לעולם לא אשכח איך שבק גרמו לי להרגיש אז, ובכל פעם שהם מבקרים עם איחוד נוסף אני נזכר בהרגשה ההיא שעדיין שמורה אצלי בפנים. דאמן, למה אף אחד לא אמר לי שהופעות נסטלגיה זה כזה כיף?

• ❤ תרבות
• ביקורת מוזיקה
• שבק ס
• מוקי
• מוזיקה
• הופעות בישראל

אתם שומעים את זה? את הקריאות העמומות ממרחקים של ארבעת האותיות? ש'. ב'. ק'. ס'. הם שוב כאן, עושים שמות על הבמות. להקת הקאלט שבק ס', חלוצי ההיפ הופ הישראלי ואגדות הראפ מארץ השוף, חוזרים לחגוג 30 (!) שנה במופע איחוד מיוחד שהולך להזכיר לכל הילדודס מי היו – ונשארו – מספר אחד על המיקרופון.

אז רגע לפני מגיע ראש השנה – תירגעו זה רק ב-24 לספטמבר – החבורה מיבנה תגיע בהרכב מלא לגמרי (כן, כולל נימינים) להופעה חגיגית בזאפה לייב פארק ראשון לציון, לחגוג שלושה עשורים מאז החלו את דרכם אי אז ברוקסן. לאורך השנים ההרכב עבר גלגולים רבים, הוציא חמישה אלבומים, הולידו הרכב צד (חלוצי החלל), קריירות סולו (מוקי) ותעשיית היפ הופ שלמה שנמצאת בעליה מתמדת. אבל אל תתנו לשנים להטעות אתכם, הם עדיין יודעים לכופף את הבננות.

כל מי שראה את האסאסנים על הבמה כבר יודע שהם הורגים מיקרופונים ושזו הופעה שאסור לפספס, אבל זה לא אומר שאתם חייבים לשלם מחיר מלא – משתמשיאפליקציית פועלים וונדרזכאים להנחה של לא פחות מ-60 ש"ח: כרטיס יחיד יעלה לכם 119 ש"ח + 30 נקודות, במקום 179 ש"ח. אז הנה זה בא, תתקעו בחצוצרה כי מלחמת מיקרופון הזהב מגיעה לפארק. המדינה, כך שמענו, עומדת להיות בלהבות.

*ללקוחות בנק הפועלים המחזיקים בכרטיס אשראי של בנק הפועלים ומצורפים לערוץ "פועלים באינטרנט".
בכפוף לתקנון התכנית באתר הבנק, לתנאים בעמוד ההטבה ולתנאי השימוש באפליקציית Poalim Wonder. עד גמר המלאי

• פועלים וונדר
• הופעות
• הופעות בישראל
• שבק ס