האיחוד של שב"ק ס' לא היה סתם נוסטלגיה. הוא היה הדבר עצמו

אין דבר כזה הופעות נוסטלגיות לראפרים ישראלים. כלומר, עד לאחרונה. רק בשבועיים האחרונים קיבלנו את מופע "מקורות" של סאבלימינל, ואתמול (24.9), את מופע האיחוד של שבק ס' לרגל 30 שנים להקמת הלהקה. כך שפתאום, בשנה אחת, בשנה שבה ההיפ הופ השתלט על מצעדי הלהיטים – הם שוב כאן. שנים הבטנו באחינו הגדולים הולכים למופעי נוסטלגיה, נזכרים בימי הרוקסן שלהם, בתיסלם, בכוורת חוזרת, בזקן, בילד, בארנב ובאביב, ובימים בהם הרוק היה הבון טון של המוזיקה הישראלית. אבל כמו שההיפ הופ זחל להם מתחת בניינטיז, כך גם הוא הגיע באיחור קל למופעי הנוסטלגיה. עכשיו גם לנו יש.

שוב כאן. שב"ק ס' בזאפה לייב פארק. צילום: מתן שרון

בכל פעם ששבק ס' מתאחדים, ולמעשה בכל פעם שמתקיים מופע איחוד, השאלה המתבקשת היא איך הם יראו. לא רק פיזית, גם ברמת הפרופורמנס – האם האנשים המבוגרים שעומדים על הבמה, אלה שדוחקים לקראת גיל 50 וכבר הפכו לאנשי משפחה, יעמדו ברף שהציבו לעצמם כשהיו בני 17 אנרגטיים? אבל השנה עלתה לי שאלה נוספת – גם אני הזדקנתי, כבר דוחק לקראת גיל 40, כך שרק מתבקש לשאול האם אני אעמוד ברף שהצבתי בצעירותי? זה העניין עם מופעי נוסטלגיה. יותר משהם עומדים מול מה שראית כשהיית צעיר, הם מעמידים אותך מול צעירותך.

אני זוכר לא רע את ההופעה האחרונה של שבק שהייתי בה. 20.7.2012, אמפי שוני, השקת האלבום "פרה פרה". בדיוק לפנ עשור. אני הייתי בן 26, עדיין מספיק אנרגטי לסחוט את עצמי לתוך החולצה שלי, לקפוץ לפוגו בזמן אססינים ולצעוק עד שאין לי קול את "נופל וקם". אבל עכשיו, בזאפה לייב פארק בראשון לציון, בעוד איימר סאונד מחממים את הקהל עם ספיישלים שהקליטו להם רביד פלוטניק וטונה – כבר הרגשתי את הגב עושה לי פוזות, עוד לפני שבאמת התחילה ההופעה. ומוזר מזה, משהו היה חסר. לא הרחתי באוויר וויד. מבט מסביב הראה את האמת הכואבת – כולם הזדקנו איתם. דאמן, זה הולך להיות קשה השנה.

שוב עושים שמות על הבמות. שב"ק ס' בזאפה לייב פארק. צילום: מתן שרון

אבל אז שבק ס' עלו, לראשונה מזה עשור בהרכב מלא בהחלט, עם "שוב כאן" (איך לא?) והתחילו לנקות את קורי העכביש מהמפרקים של כל הקהל. אבל זה היה רק חימום. ההופעה התחילה רשמית עם בעיטות הגיטרה של "אימפריה", שכבר הרעידו את ראשון לציון כולה עם אנרגיה מזוקקת שהוזרמה מהבמה דרך רמקולי ענק (עם סאונד לא רע בכלל), והקהל הגיב בהתאם. כשהשיר התגלגל ל"המדינה בלהבות", ונוספה גם פירוטכניקה של כדורי אש מעל מסכי הענק, כבר היה ברור שאף אחד לא הולך לצאת מפה בשלום. "אנחנו הולכים לקרוע לכם את הצורה בשעתיים הקרובות", אמר מוקי מיד אחרי. הוא לא שיקר.

אני זוכר מצוין את האיחוד הראשון של שבק, 23.8.2007, אמפי פארק רעננה. היה צפוף בטירוף, היה חם כמו הגיהנום ובשלב מסוים בהופעה איזה בחור לצידי איבד את הנעל, ונראה לי שעד היום לא מצא אותה. הייתי בן 21, משוחרר טרי, כל האנרגיות בעולם אצלי, הקהל קפץ כמקשה אחת כי מרוב צפיפות אי היה אפשר שלא. בזאפה לייב פארק כבר היה מרווח יותר, אם כי ללא ספק היה מספיק קהל להרגיש את האנרגיה. הקפיצות נשמרו לשירים מסוימים, אבל מסתבר שלשבק יש המון שירים כאלה.

כמעט כל חברי הלהקה התלבשו עם קריצה מסוימת לעבר שלהם – חמי לבש כובע טייסים שראה לא מעט הופעות; מירו כתמיד בחולצה כתומה, מעיל עור, פדורה שחורה ומשקפי שמש; נימי אמנם היה בחולצת טי שירט, אבל כזו שעוצבה כחולצת פוטבול; אפילו ג'יימס לבש את בגדי העבר שלו – בלי חולצה. שורת הלהיטים משלושת אלבומיהם הראשונים לא הפסיקה במהלך השעה הראשנה – "תרימו ת'יידיים", "לבקש ת'קש", "סכנה לחברה" איימו על הגב שלי, ומשלב מסוים גם על הרגליים, ועל האוויר כולו. ואני נלחמתי חזרה, מעלה אנרגיות מהאוב ונשאב באופן מלא לתוך המוד האנרגטי הפרוע שהוא לצעוק את כל המילים של שירי שבק ס'.

ההפסקה היחידה הגיעה לבסוף עם "רק תגידי לי", שיר הסולו של מוקי מ"כנען 2000", שקיבל טוויסט סטייל ארומה וביצוע יחסית אנמי. למעשה, זה היה הביצוע האנמי היחיד בהופעה, ועם כמה שהיה חשש מאיך מוקי יראה עם שבק פוסט ימי "ילד של אבא", ברוב מוחלט של ההופעה הוא הרגיש אנרגטי, קופצני ובועט יותר מכולם. כשהתחיל "ילד ירוק" מיד אחרי, עננת הוויד החסרה כבר עמדה מעל ראשון לציון, מסמנת את מי שהיו מחלוצי הליגליזציה הישראלית. יוסי פיין, המפיק המיתולוגי שעזר לבנות את שבק למה שהיא, עלה לבמה בהפתעה לביצוע טריפי במיוחד שגלש ל"שיר הגאנג'ה", וגלגל חזרה את הראן האנרגטי השני.

עוד שיר פה יופק. שב"ק ס' עם יוסי פיין. בזאפה לייב פארק. צילום: מתן שרון

עד "תתקעו בחצוצרה" ו"מכופף הבננות" כבר הרגשתי שאין לי אוויר, ששפכתי לאגר, שאין סיכוי שאני עוד עומד בזה. מתישהו נימי עלה על הפיגומים ועשה את בית הראפ שלו מגובה 4 מטר. אבל אז הגיעו  "אל תגידו לי", והלך עלי. אין איך לא להתפרע עם זה, ונימי נים – שאלוהים יעזור לי עדיין נראה צעיר כמו אז ואפילו החליף ביגוד לג'רזי הפוטבול האדום והבנדנה – רצח יחד עם מוקי את כל האמפי. סוויפט סוויפט, צ'ופ צ'ופ, דם ברחובות. כשהגיע "אין כבוד", רגע אחרי, בלי מנוחה, כבר הייתי יחד עם כל הקהל במישור אחר. זה כבר לא היתה נוסטלגיה, זה היה הדבר עצמו. שוגרנו לימים אחרים.

אני זוכר את הופעת כל הקופה הראשונה. 3.7.2003, האנגר 11 אני חושב. הזיכרון כבר מתחיל להתערפל. אז המופע חגג עשר שנות גרוב וכלל את רוב הרכבי ההיפ הופ הגדולים של אותה התקופה, כולל אחת ההופעות האחרונות של שב"ק בזמן פעילותם. לפני כחודש התקים מופע כל הקופה נוסף, הפעם ללא שבק, אבל עם תצוגת תכלית מרהיבה של ההיפ הופ הנוכחי. והלהקה הזאת, שהשלימה כעת את חלקם באיחוד הזה, הזכירו שהם האבות המסיידים, החלוצים. האנשים הראשונים שעשו ראפ בעברית, והם עדיין חדים כשם שהיו. זה רק ההיפ הופ שהתפתח, התעצם והפך למפלצת גדולה יותר מהשבק. שהחיינו.

כיאה, להדרן עלו שבק עם "מה שהיה היה" – שיר מעט מאוחר שמתמודד עם התבגרות, עם נוסטגליה ועם המבט קדימה. ואין ספק שההדרן סימן את הדרך קדימה, ולא את הזיקנה. ברור שעם הצעקה הראשונה של "אססינים" – למרות הגב, הרגליים והאוויר – רצתי עבר הפוגו, להתפרק סופית לפני ההתעלות הרוחנית שהוא שיר הסיום, "נופל וקם". לא בכדי זה הפך להיות השיר שמסמל את שבק יותר מהכל, להקה שעברה אלף גלגולים בשלושים שנות עשיית שמות על הבמות. ועכשיו הוא סימל דרך חדשה, כשכל הילדים של חברי שבק עלו על הבמה איתם לשירת ההמנון הזה. השבט שהוא שב"ק ס' עדיין מתקיים, מתפתח, הוליד ילדים (ממשיים ומטאפורים) ובועט כתמיד. עאלק זקנים. זה אנחנו שבקושי עמדנו ברף האנרגיה שלהם.

אני זוכר במעורפל את הופעת הראפ הראשונה שראיתי. שבק ס', קיץ 1999, גג הקניון הגדול בפתח תקווה. או שאולי זו היתה שנת 2000. כך או כך, אני בטוח שזו הופעה שחברי שבק עצמם לא ירצו לזכור, אם בכלל הופעה זניחה כל כך נשארה בזיכרונם. אני הייתי בן 14, והלכתי לראות את ההרכב האהוב עלי כי הם הופיעו קרוב לבית. הקהל מסביב היה מלא באמהות עם עגלות שהעבירו שעת צהריים מבוזבזת, ולא הרבה יותר מזה. אבל עבורי, הילד הנלהב היחיד בהופעה, לא הייתי על הגג של הקניון בפתח תקווה, אלא על גג העולם. לעולם לא אשכח איך שבק גרמו לי להרגיש אז, ובכל פעם שהם מבקרים עם איחוד נוסף אני נזכר בהרגשה ההיא שעדיין שמורה אצלי בפנים. דאמן, למה אף אחד לא אמר לי שהופעות נסטלגיה זה כזה כיף?