• Facebook
• Twitter
• Email

"בישראל מתקיים אפרטהייד לשוני. כן, תכתבי אפרטהייד", מתעקש פרופ' יהודה שנהב, "בסטימצקי לא תמצאי ספרים בערבית או ספרים מתורגמים מערבית. יקומו נא השמאלנים, מתנגדי הכיבוש והגירוש, ויעשו דבר קטן אך משמעותי – ילמדו ויקראו ערבית שהיא אחת משלוש שפות רשמיות במדינת ישראל".

השיחה עם פרופ' שנהב התקיימה עם יציאת התרגום לספר הילדים "הילדים צוחקים" מאת הסופר הסורי זַכַּרִיַא תאמֶר, יליד 1931 שחי כיום בלונדון בגלות. הספר הודפס במסגרת פרויקט מַכְּתוּבּ – סדרת ספרים דו לשונית המבקשת להפיץ את השפה הערבית בקרב קוראי עברית, שבה משמש פרופ' שנהב עורך ראשי. מדובר ביוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, תוך שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והוצאת הספרים עולם חדש.

סיפור הזן הקצר הזה, שנכתב בשנות ה־50 ואורכו 100 מילים בלבד, מספר על מלך שהחליט לאסור על צחוק ברחבי הממלכה שלו. המבוגרים נכנעים לגזרה, אבל הילדים מתנגדים לה. לכאורה סיפור פשוט.

"זהו סיפור על עריצות, על פחד, אבל גם על כוח ההתנגדות של ילדים", מסבירה הסופרת שהם סמיט, שכתבה את אחרית הדבר של הספר. "כשקראתי אותו עם ילדים, הם לא הבינו אותו בהתחלה. מה מצחיק בשמים כחולים, בעצים ירוקים ובציפורים עפות? מרוב שמשהו לא מצחיק, הוא מתחיל להצחיק. צחוק פתוח, מלא, בלי כל סיבה נראית לעין. מה שנקרא מצב כפית. אז לזה זכריא מתכוון בעצם".

הגרסה הדו לשונית של "הילדים צוחקים" תורגמה על ידי אלון פרגמן ואוירה על ידי רוני פחימה. האותיות הערביות מעוצבות בו באופן שמבליט את האסתטיות החזותית שלהן, והאיורים הם משהו ששווה להוריד בשבילם את המשקפיים לרגע ולהתעמק. לעומת המילים הקצובות, האיורים בספר עשירים בפרטים ובצבעים, עם קריצה אירונית שרק ההורים יבינו.

לדברי סמיט הספר פונה לילדים ודרכם להורים. "תאמר מבין את הכוח של המדיום הזה. מפני שעבד בעצמו בתור צנזור בסוריה, הוא מכיר היטב את מנגנוני הצנזורה הסורית וידע לכתוב את המסרים החתרניים כך שיעברו מתחת לרדאר. למעשה הוא כתב לספר שתי גרסאות – קודם למבוגרים ואחר כך לילדים. הוא עשה את הטריק הזה פעמים רבות, זו אחת ההתמחויות שלו".

"כולם חושבים שהסיפור הוא על משטר אסד, אבל אני הולך לקלקל לך", מוסיף פרופ' שנהב, "זה בכלל ספר על המלחמה הקרה. זו הגרסה הערבית של 'חוות החיות' שבהחלט עומדת במבחן הזמן".

מה הפרויקט מנסה להשיג?

"המטרה היא לא רק להביא את הקול של העולם הערבי ליהודים בישראל, אלא גם להראות דגם לעבודה דו לאומית של ריבונות משותפת. אין בעלות על השפה. אנחנו עובדים על טשטוש של הקשר בין לאום ושפה, וזו הדרך שלנו לבטא רעיון עקרוני פוליטי – לא רק בדיבורים, אלא בעשייה של ממש".

סמיט: "זכריא הבין שהוא צריך לפנות לדור הבא, כי האחריות עברה לילדים והמבוגרים איבדו את היכולת למרוד. להמשיך לחיות, לא רק לצחוק, זה להיות אנושי. זה לא לשתוק. ראינו בסיפור הזה הזדמנות להנכיח את השפה הערבית, להילחם בדה לגיטימציה נגדה ולהפיץ את השפה הערבית כדי שיהיה ברור שזו לא שפת האויב. זאת תרבות עשירה שיש בה יצירות ספרות נפלאות. חשוב וצריך ליהנות מהן".

• ספרי ילדים
• שהם סמיט
• ערבית
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

"אתם יודעים ממה עשויים דגני בוקר? מכל חידודי העפרונות המסולסלים האלו שמוצאים בתוך המחדד!". לו רק היינו מקשיבים לרואלד דאל לפני פרשת יונילוור הייתה נחסכת עוגמת נפש רבה. עוד לא מאוחר, לעומת זאת, לשעות לתחינותיו להסיר את הטלוויזיה מהקיר ולפנות מקום לספרים נוספים. לרגל 100 שנים להולדתו של אחד מסופרי הילדים המצליחים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה, מוציאה ספריית מרגנית מחדש רבים מספריו האהובים של דאל, מלווים באיורים המקוריים, זאת בסמיכות מקרית אך מעוררת הערכה להגעתו למסכים של"העי"ג"(בבימויו של סטיבן ספילברג), עיבוד קולנועי חדש לנובלה של דאל. מה יש בספריו של דאל שהופכים אותם לנצחיים? האם אלו ההרפתקאות והדמיון, או אולי דווקא מופעי הבוטות והסדיזם המתאימים ככפפה מלוכלכת לתקופתנו?

"קשה מאוד להיכנס לנצח הספרותי בלי המעטה המשמר של העיבוד הקולנועי", אומרת הסופרת והמתרגמת שהם סמיט. "בספרות של דאל יש את הבסיס: סיפור טוב, דמויות מאופיינות היטב ותמונות חזקות פרי דמיון פרוע, כמו העונשים הציוריים ב'צ'רלי בממלכת השוקולד' או האפרסק הענקי שמשטח דודות ב'ג'יימס והאפרסק הענק'. לדימויים האלה יש קסם פרוורטי של פנטזיות בוטות ולא מצונזרות ומנגד כתיבה אלגנטית, קרה; ניגוד בין משולחות רסן לשליטה לשונית שמאפיין הרבה דמויות סדיסטיות בקולנוע העכשווי – בדיוק כמו אצל טרנטינו והאחים כהן".

המסתייגים יאמרו שההתאמה הזאת כרוכה בדיוק במה שרע בו: בבוטות, באמירת הכל בפנים, בשנאת האדם המסוימת שיש בכתביו. מעריציו לעומת זאת יגידו שכתיבתו היא יהלום מחודד בעידן הפוליטיקלי קורקט.

"הניואנסים בהחלט חסרים לי אצל דאל. צורמים הפשטנות ולעתים החנופה לילדים. אסטריד לינדגרן, טובה ינסון ואריך קסטנר, למשל, קרובים ללבי הרבה יותר ותמיד אעדיף עידון ומורכבות על פני בוטות ואכזריות והאפקט שלהן שגובל לפעמים בפורנוגרפיה. דאל לא מעניק לי את החוויה הרגשית שמזמנות יצירות של הסופרים שהזכרתי, אבל הוא חשוב וחיוני לנו, במיוחד בעידן הפוליטיקלי קורקט והשפה המכובסת. הוא מצביע על תופעות: התבהמות קפיטליסטית, ניצול שררה, פחד מפני השכלה וידע – למשל ההורים של מטילדה כמעין צופים של ערוץ 2 – ומצייר אותן בהגזמה גרוטסקית, כמו קריקטוריסט, וזה אפקטיבי משום שזה מבריק, מקורי, מצחיק ואינטליגנטי".

אילו תחושות עולות בך כהורה ומבוגר למקרא הספרים שמפנים אצבעות מאשימות כלפי עולם המבוגרים כולו?

"חלוקת העולם לילדים – טובים, צודקים ומגניבים ומבוגרים – רעים ומבאסים זרה לי. אני מזהה את החנופה לילדים, את המבוגר המבקש להחריג עצמו מציבור המבוגרים ולהיות לילדים סחבק ובעל ברית, את הנרקיסיזם וגם את המניע הכלכלי – ולפחות בתחילת דרכו היה לדאל מניע כלכלי. אבל כל זה לא באמת מפריע לי בסוג הספרות הזאת, שכל ילד מבין שאינה ריאליסטית".

"הרבה פעמים שוכחים שכשילד קורא ספר הוא יודע שזה רק סיפור. זה לא אומר שאין השלכות מהסיפור הזה על החיים, אבל סיפור אינו בשום אופן הצעה לפעולה", מסכים הסופר והמשורר יהודה אטלס שהקדיש פרק לדאל בספרו "ילדים גדולים". "נקמה זה משהו שילדים אוהבים, שהנבל או הטמבל או החרא בא על עונשו. דאל לא דופק חשבון, הוא הולך עד הסוף".

"כשהמספר הוא טוב ומיטיב, אפילו אם הוא טיפה אקסצנטרי, הילד מכיל את זה", מסבירה אביגיל אמיר, ביבליותרפיסטית שעושה שימוש ביצירותיו של דאל בחדר הטיפולים. "היחידים שמפחדים מקטסטרופות בספרות אלו ההורים. מובן שלא צריך לחשוף ילדים טרום זמנם, אבל אם בספרות יש אלמנט קטסטרופי, יש בזה הקלה".

אבל אנחנו לא ששים לחשוף אותם לזוועות בטלוויזיה.

"מה שהופך טקסט לתרפויטי או לא זו מידת האמינות שלו, שמאפשרת להיכנס לתוכו עם עצמך. ככל שהספרים איכותיים ומתוחכמים יותר הם מאפשרים לנפש להיכנס פנימה. אצל דאל, לצד הבוטות יש גם המון תום. זה לא רוע צרוף שרק עושה לך חרא בנשמה ולא יוצא לך מזה כלום, כמו ביצירות שטוחות, אלא זה 'מרחב מאפשר', כמו שאומרים בשפה הטיפולית. גם כשהוא מגזים זה בסדר, הרי גם אנחנו כהורים מגזימים, והילדים מסוגלים לקבל את זה".

"כשאני כותב לילדים אני תמיד מצדד בהם. רוב המבוגרים שכחו כבר איך ילדים חושבים", מזכיר אטלס את אחד הציטוטים המפורסמים של דאל. אמיר מאשרת: "רואלד דאל כותב במרחב של ילדים, לא של מבוגרים. בשנאה שלו יש משהו גולמי, ילדי, לא דופק חשבון, כמו ילד שרוצה להרביץ. צריך לזכור שהוא כתב בתקופה שבה מעמד הילדים היה נמוך, והכתיבה שלו למען ילדים היא מהלך אדיר: ילד יתום בן 4 באנגליה של אז באמת צריך ענק כדי לשמור עליו. מפני שהוא אנגלי הכתיבה שלו עוסקת הרבה במעמדות, באופן שבו מעמד האצילים או הנובורישים מנצל את הפועלים".

אז אולי חלק מהפופולריות הנוכחית שלו קשורה לתודעות חברתיות מתעצמות?

"ייתכן. כמספר הוא תמיד בעד הילדים, בעד העניים ובעד החלשים. על הדרך הוא לפעמים סתם מגזים בכמה שהוא מנגח את הרעים, אבל גם זה בעצם רובין הודי".

• שהם סמיט
• יהודה אטלס
• ספרים
• ספרי ילדים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"ילדים מחפשים דרמה אבל לי חשוב להבהיר, בטח בעידן המודרני, שלא מדובר בגיבורים, אלא באנשים ששגרה היא מרכז חייהם", מסבירה הסופרת שהם סמיט, שספרי הילדים שהיא כותבת עוסקים לעתים קרובות לא בגיבורי על אלא בסופרות ילדים אחרות. השנה יצא ספרה "דודה לאה", שמתאר את חייה של לאה גולדברג, ובשנים האחרונות ראו אור גם "אגדת אסטריד" – על סופרת הילדים אסטריד לינדגרן ("בילבי"), הספר "יקינטון – סיפור על חברות ושיר" – שמספר על החברות בין לאה גולדברג לרבקה גווילי, שיצרו יחד את "פזמון ליקינטון", וגם סדרת ספרי מיתולוגיות מעמי העולם.

סמיט מכירה מקרוב את אורח החיים של סופרת ילדים. אחרי הכל, נוסף לרומנים למבוגרים ועבודה כמבקרת ספרות, מדובר באחת מסופרות הילדים הפוריות והמגוונות בישראל. "חשוב לי להגיד", ממשיכה סמיט, "אצל אסטריד לינדגרן או לאה גולדברג, שהן הולכות למכולת או תולות כביסה – שככה סופרות מבלות את רוב חייהן".

וילדים מקבלים את זה, זה מעניין אותם?

"ילדים מאוד מזדהים עם זה, כי חיי ילד הם מאוד פרוזאיים. ילדים יכולים לדבר על ולעסוק במה לאכול, נניח, במשך שעות".

גם בספרה האחרון על לאה גולדברג וגם ב"אגדת אסטריד" קיים עימות של הקורא עם מוות או עם טרגדיה משפחתית. השאיפה של סמיט לתת ביוגרפיה אמינה לפעמים מצריך ממנה כתיבה על נושאים שלכאורה פחות מתאימים לספרי ילדים, לדוגמה, היריון לא רצוי ב"אגדת אסטריד". "בכל ביוגרפיה הילדות היא חלק קצר מהחיים אבל המשקל שלה גדול מאוד", מסבירה סמיט את בחירתה שלא להשמיט את הפרט הביוגרפי הלא נעים הזה מספרה. "אסטריד עברה היריון ולידה לא מתוכננים בגיל 19, וזה חלק מהילדות ממש, היא כמעט הייתה ילדה אז. לכן הרגשתי שזה חייב להיות שם ושאני לא יכולה להוציא, כי זה להציג תמונה מאוד חלקית".

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
משבר קריאה: הקריאה בשפל, אז למה סדנאות הכתיבה פורחות בישראל?
השואה בקומיקס: נמצאה האלטרנטיבה למערכת החינוך
"אני יהודייה יקית": ד"ר רות וסטהיימר משיקה אוטוביוגרפיה

מאוד מקובל בביוגרפיות להציג אדם אחר שקשור אלייך ולהעביר דרך כך משהו מעצמך, כמו ב"גוגול" של נבוקוב או בספר של קספרוב על גדולי השחמט. יש בכך משהו מלא ענווה מצד אחד, ומצד שני משהו ששם אותך באותה שורה עם מושאי הכתיבה. "אני מסכימה וזה בכל זאת מרתיע אותי", אומרת סמיט, "הלכתי לחנות ספרים כש'דודה לאה' יצא והיו ברשימת רבי המכר ספרים שלה ושל אסטריד לצד הספר שלי. זה מפחיד. יש מושג שטבע אדם ברוך – 'טרמפ תרבותי'. אנחנו תופסים טרמפ על גבם הרחב של אנשים שהיו כאן לפנינו. אבל הייתה לי תשוקה גדולה מאוד לכתוב על שתיהן, ואני נכנעת לתשוקות שלי".

עד כמה החיבור האישי שלך עם הסופרות משפיע על הרצון לכתוב עליהן?

"זה הרבה יותר נרחב ממה שאתה אולי חושב. אני מאוד מזדהה גם עם אסטריד לינדגרן וגם עם לאה גולדברג. אולי זה לא מקרי שאצל אסטריד, מעבר לעניין הסנסציוני של היריון לא רצוי בגיל 19, יש לה חיים יחסית משעממים כאלה, של אישה שהלכה לעבודה כעורכת, הייתה אימא, שיחקה עם הילדים, זה בדיוק החיים שלי. אין שום סנסציות".

ב"אגדת אסטריד" בולט מאוד הרצון שלך לנסות לכתוב ביוגרפיה לא דידקטית.

"כן, כי זה קצת ספר על איך מספרים סיפור. בכל סיפור הדבר שהכי קשה לי הוא להתחיל. איך אתה מתחיל סיפור חיים? מה הדבר שאתה מספר? מתי ואיך היא נולדה? הרי להורים שלה גם יש סיפור. ויותר חשוב לי להעביר את התחושה של מה זה להיוולד בשבדיה, בחורף, בכפר".

לגבי ספרי המיתולוגיות – מה הנחה אותך בבחירה? הרי יש כל כך הרבה סיפורים ובטוח היו המון שנשארו בחוץ.

"בסדרת ה'גיבורים' לא הייתה בעיה, כי יש הרבה, רק היה צריך לקחת גיבור אחד מהמיתולוגיה היוונית, אחד מהנורדית וכו'".

בניגוד לספר שלך על סיפורי חז"ל, במיתולוגיות את לא מוגבלת. האם הייתה חשיבות בבחירה של סיפורים מתרבויות רבות?

"אני מקפידה מאוד שלא יהיו סיפורים רק מתרבות המערב, אלא גם תרבויות וגיבורים פחות מוכרים, אבל יש אתגר כשלעצמו בלספר סיפור שכולם כבר מכירים, לטמון את החוטם במיתוס על הסוס הטרויאני ולספר אותו כמו שלא סיפרו אותו עדיין. המון מיתוסים נכתבו כתמצית של סיפור, והקושי הוא להוסיף להם תוכן בלי לנפח אותם בצורה מלאכותית. אני ניסיתי להתעסק באדם, במחשבות של האדם, ברצונות ובלבטים שלו, שזה דבר שפחות היה קיים פעם".

סיפורים מהעולם שנתפסים כפולקלור חביב עומדים בקו אחד עם סיפורי התנ"ך. יש בזה משהו שחותר תחת האינדוקטרינציה שהילדים עוברים.

"זו בעיה שהסיפורים האלה נלמדים בבתי הספר כהיסטוריה וכדברי אלוהים חיים. גם בחינוך החילוני. וחובה עליך להכיר את המקום שאתה חי בו ולהכיר את השכנים שלך. בעיניי זו דרך להראות את המכנה המשותף האנושי ולעורר הזדהות עם תרבויות אחרות דרך זה. לא להראות הבדלים אלא דווקא להראות דמיון".

"דודה לאה" מאת שומיש / שהם סמיט, כנרת־זמורה ביתן, 414 עמודים, 53־59 ש"ח

• פזמון ליקינטון
• רבקה גווילי
• אסטריד לינדגרן
• דודה לאה
• יקינטון - סיפור על חברות ושיר
• אדם ברוך
• שהם סמיט
• בילבי
• לאה גולדברג
• ספרות
• ספרים
• ספרי ילדים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שוק ספרי הילדים נשלט על ידי קלאסיקות. רק תעיפו מבט ברוב הבתים בישראל. יש עשרות ספרים קאנוניים שנמצאים בכל בית בלי קשר לתרבות, לשנה או למשפחה. ככה זה כשהשוק מושפע במידה רבה מנוסטלגיה, והורים רוצים להקריא לילדים שלהם את אותם סיפורים שהם אהבו כילדים. חוץ מזה, למי יש כוח להתחיל לקרוא ביקורות או לרפרף במהירות בחנות הספרים כשאתה הורה? וזה חבל, כי יש ספרי ילדים חדשים נהדרים ממש, וזו בדיוק ההזדמנות להכניס חלק מהם למדף הקלאסיקות. לכבוד שבוע הספר, הנה כמה מהם.

אנחנו בתוך ספר/ מו וילמס

קצת פוסט מודרניזם לילד, למה לא? פיגי וג׳רלד – החזירה והפיל שמככבים גם בספר ״החבר העצוב שלי״ – מגלים שהם לא יותר מאשר דמויות בתוך ספר. הילדים ייחשפו למשמעות של דמויות ושל יצירה כמשהו נפרד מהחיים, המבוגרים ייהנו מתזכורת לכך שהם לא יותר מאשר עלה נידף ברוח. קנו את הספר הזה לילד שלכם ותחביאו לו אותו עד שיגיע לגיל 30.

ידיעות ספרים, 57 עמודים, 48־54 ש"ח

יקינטון – סיפור על חברות ושיר/ שהם סמיט

יש מעט מאוד דברים יפים יותר מסופר מצליח שמקדיש יצירה שלמה לקולגה נערץ. הספר "יקינטון" מביא את סיפור הרקע של אחד מפזמוני הילדים העבריים המפורסמים בכל הזמנים, "פזמון ליקינטון". העלילה כמעט לא נוגעת בשיר עצמו אלא בעיקר מתארת את החברות וההבדלים בין שתי המחברות: לאה גולדברג והמלחינה רבקה גווילי. סיפור הרקע והאיורים הנהדרים של רוני פחימה לוקחים את הקורא אחורה בזמן, אל יהדות אירופה ואל תל אביב הקטנה שבה גרו היוצרות. מקורי מאוד ומוסיף רקע לשיר שהילדים שלכם בטוח מכירים.

כנרת זמורה־ביתן, 40 עמודים, 44־49 ש"ח

הספר הגדול של בילבי גרב־ברך/ אסטריד לינדגרן

(תרגום חדש של דנה כספי) לצד טקסטים שמתכתבים עם טקסטים אחרים ודמויות שמתנגחות בעקרונות הספרות, יש גם מקום לילדים ליהנות מקלאסיקה. וההוצאה המחודשת של סיפורי בילבי היא בדיוק כזו. הספר מאגד את הספר המקורי עם שני ספרי ההמשך ורוח הדברים היא בדיוק כמו פעם: הגיבורה היא אישה עצמאית וקשוחה שיכולה לסטור גם למלח חצוף במידת הצורך.

כנרת זמורה־ביתן, 244 עמודים, 78 ש"ח

>>10 ספרי ביכורים שכדי לכם להכיר

מעשיה לנר ראשון/ עדי זליקוב רלוי

אם יש ז׳אנר שזקוק לרענון בשוק העמוס לעייפה של ספרי הילדים, זה הז׳אנר של סיפורים ומעשיות הקשורות לחגים. רוב הטקסטים שאנחנו וגם הילדים שלנו מכירים מגיעים בדרך כלל מחז"ל או מלוין קיפניס ובני זמנו, שלקחו מנדט על סוגה שלמה והשאירו דורות של ישראלים עם שירים מתקופת העליות (נכון, אחלה שירים, ובכל זאת). לנוכח זאת בולט לטובה סיפור החנוכה של עדי זליקוב רלוי שמלווה באיורים מדויקים מאוד של אביאל בסיל. הסיפור על הסופגניה שמפחדת מזריקות הוא מנה גדושה של אווירת חג כמעט כריסמסית, ממש כמו אצל הגויים המקסימים ימ"ש.

עם עובד, 58 עמודים, 52־58 ש"ח

מי דופק בדלת / מיכאל אבס

אמ;לק: פיל. הסיפור של מיכאל אבס נוגע בתחום חשוב לאללה, שהיום הופך לחשוב עוד יותר ולא מקבל תמיד מקום בספרות הילדים – הפרטיות שלהם. הסיפור על הפיל שביקש להיכנס הביתה כי קר בחוץ ובהתחלה מכניס רק חדק ואחר כך אוזן ואחר כך רגל, עשוי ללמד את הילדים שלכם מה לעשות בעולם שבו הפרטיות של כולנו הולכת ונעלמת. הספר עשוי גם לקרוץ להורים ששוקלים להיפטר מהחבר הסטלן מהצבא שנזרק אצלם לשבוע בסלון כי הוא בדיוק בין עבודות.

מודן הוצאה לאור, 32 עמודים, 42־49 ש"ח

דודה לאה מאת שומיש / שהם סמיט

בשלב הזה כבר די ברור שלשהם סמיט יש קראש רציני על לאה גולדברג. אבל מי יכול להאשים אותה? הספר עוסק בחלקים מחייה ויצירתה של גולדברג, המסופרת מנקודת המבט של "שומיש". מדוע? משום שדודה לאה נודעה בספר "נסים ונפלאות" בתור "הדודה של שומיש". מה פירוש השם "שומיש"? אלוהים ישמור, למי אכפת, זה היה בפיפטיז, אנשים קיבלו החלטות משונות בתחום השמות.

כנרת־זמורה ביתן, 144 עמודים, 53־59 ש"ח

הסיפור המעניין של שאול ומפלץ החשמל / יניב הלר

עוד ספר מלא באיורים נהדרים של אביאל בסיל, שמפרק בעדינות נקודה שלא כל סופרי הילדים אוהבים לגעת בה: סיפור על ילד עם הורים גרושים. חבל, משום שמדובר בנושא רלוונטי שממש מבקש ספר אינטליגנטי שיסביר לילדים שההורים שלהם תמיד אוהבים אותם, מתובל במעשייה על מפלצות החשמל שחיות בקירות. האם המחבר, יניב הלר, מושקע בבורסה בחברה שמייצרת מגנים לשקעי חשמל? כדאי לבדוק את הנושא.

כנרת־זמורה ביתן, 48 עמודים, 49 ש"ח

• נסים ונפלאות
• דודה לאה מאת מומיש
• מי דופק בדלת
• מעשיה לנר ראשון
• יקינטון - סיפור על חברות ושיר
• שבוע הספר 2016
• שהם סמיט
• בילבי
• ספרי ילדים
• לאה גולדברג
• עם הילדים
• חינוך