הספר הדו לשוני שיגרום לכם להפסיק לפחד מערבית

"בישראל מתקיים אפרטהייד לשוני. כן, תכתבי אפרטהייד", מתעקש פרופ' יהודה שנהב, "בסטימצקי לא תמצאי ספרים בערבית או ספרים מתורגמים מערבית. יקומו נא השמאלנים, מתנגדי הכיבוש והגירוש, ויעשו דבר קטן אך משמעותי – ילמדו ויקראו ערבית שהיא אחת משלוש שפות רשמיות במדינת ישראל".

השיחה עם פרופ' שנהב התקיימה עם יציאת התרגום לספר הילדים "הילדים צוחקים" מאת הסופר הסורי זַכַּרִיַא תאמֶר, יליד 1931 שחי כיום בלונדון בגלות. הספר הודפס במסגרת פרויקט מַכְּתוּבּ – סדרת ספרים דו לשונית המבקשת להפיץ את השפה הערבית בקרב קוראי עברית, שבה משמש פרופ' שנהב עורך ראשי. מדובר ביוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, תוך שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והוצאת הספרים עולם חדש.

סיפור הזן הקצר הזה, שנכתב בשנות ה־50 ואורכו 100 מילים בלבד, מספר על מלך שהחליט לאסור על צחוק ברחבי הממלכה שלו. המבוגרים נכנעים לגזרה, אבל הילדים מתנגדים לה. לכאורה סיפור פשוט.

"הילדים צוחקים" (יח"צ)

"זהו סיפור על עריצות, על פחד, אבל גם על כוח ההתנגדות של ילדים", מסבירה הסופרת שהם סמיט, שכתבה את אחרית הדבר של הספר. "כשקראתי אותו עם ילדים, הם לא הבינו אותו בהתחלה. מה מצחיק בשמים כחולים, בעצים ירוקים ובציפורים עפות? מרוב שמשהו לא מצחיק, הוא מתחיל להצחיק. צחוק פתוח, מלא, בלי כל סיבה נראית לעין. מה שנקרא מצב כפית. אז לזה זכריא מתכוון בעצם".

הגרסה הדו לשונית של "הילדים צוחקים" תורגמה על ידי אלון פרגמן ואוירה על ידי רוני פחימה. האותיות הערביות מעוצבות בו באופן שמבליט את האסתטיות החזותית שלהן, והאיורים הם משהו ששווה להוריד בשבילם את המשקפיים לרגע ולהתעמק. לעומת המילים הקצובות, האיורים בספר עשירים בפרטים ובצבעים, עם קריצה אירונית שרק ההורים יבינו.

מתוך "הילדים צוחקים"

לדברי סמיט הספר פונה לילדים ודרכם להורים. "תאמר מבין את הכוח של המדיום הזה. מפני שעבד בעצמו בתור צנזור בסוריה, הוא מכיר היטב את מנגנוני הצנזורה הסורית וידע לכתוב את המסרים החתרניים כך שיעברו מתחת לרדאר. למעשה הוא כתב לספר שתי גרסאות – קודם למבוגרים ואחר כך לילדים. הוא עשה את הטריק הזה פעמים רבות, זו אחת ההתמחויות שלו".

"כולם חושבים שהסיפור הוא על משטר אסד, אבל אני הולך לקלקל לך", מוסיף פרופ' שנהב, "זה בכלל ספר על המלחמה הקרה. זו הגרסה הערבית של 'חוות החיות' שבהחלט עומדת במבחן הזמן".

מה הפרויקט מנסה להשיג?

"המטרה היא לא רק להביא את הקול של העולם הערבי ליהודים בישראל, אלא גם להראות דגם לעבודה דו לאומית של ריבונות משותפת. אין בעלות על השפה. אנחנו עובדים על טשטוש של הקשר בין לאום ושפה, וזו הדרך שלנו לבטא רעיון עקרוני פוליטי – לא רק בדיבורים, אלא בעשייה של ממש".

סמיט: "זכריא הבין שהוא צריך לפנות לדור הבא, כי האחריות עברה לילדים והמבוגרים איבדו את היכולת למרוד. להמשיך לחיות, לא רק לצחוק, זה להיות אנושי. זה לא לשתוק. ראינו בסיפור הזה הזדמנות להנכיח את השפה הערבית, להילחם בדה לגיטימציה נגדה ולהפיץ את השפה הערבית כדי שיהיה ברור שזו לא שפת האויב. זאת תרבות עשירה שיש בה יצירות ספרות נפלאות. חשוב וצריך ליהנות מהן".