בשעה שפוליטיקאים רבים מחרחרים פחד ושנאה בין הקהילות היהודיות והערביות בישראל ומזהירים בקריצה מפני "שומר חומות 2" שעד כה רחוק לחלוטין מלהתממש, יוזמות מעוררות תקווה, המבוססות על שותפות יהודית-ערבית, צצות ברחבי הארץ כמו פטריות משמחות מאוד אחרי הגשם. כשהקרקע הישראלית מבעבעת וכל צעד לא מספיק זהיר מלווה בתחושת סכנה אמיתית, ישנן נשים אמיצות שבוחרות להתעלות מעל הפחד ולפעול על פי צו השעה וצו המצפון – שותפות. עורכת הדין חנאן אלסאנע מבאר שבע ושיר נוסצקי מתל אביב (ומארגון "האם ראית את האופק לאחרונה?"), חברו יחד להקמת חמ"ל התנדבות יהודי-ערבי ברהט, הפועל ללא הרף כדי לסייע למשפחות יהודיות וערביות כאחד לצלוח את תקופת הלחימה הקשה.

>> "באין מדינה": הסדרה הישראלית שוועדת החקירה תצטרך לראות

מדובר בסיפור על החברה הבדואית, קהילה עצומה שנשכחה והוזנחה לחלוטין על ידי מקבלי ההחלטות, אבל עדיין רוצה להירתם למען האחר שבקרבו היא חיה. מדובר בסיפור על תושבים יהודים מפוחדים שהחליטו, גם ברגעי חשש גדול מהשונה, לפעול יחד עם שכניהם נגד ההפרדה הכפויה שנגרמת מהמצב הקשה והמתוח בארץ. זה סיפור על תקווה, על עוצמה נשית, ועל שלום קטן, בתוכנו.

"לחברה הבדואית לא רק נשבר הלב בשבעה באוקטובר, היא ממש נפגעה אנושות", אומרת אלסאנע, "בתים נהרסו מטילים, יש נרצחים מהחברה, למשפחות רבות עדיין יש קרובים נעדרים, ובעיקר – אין אזעקות. כיפת ברזל מגדירה את הכפרים הבדואיים הלא מוכרים כשטחים פתוחים, אז היו שישה הרוגים בכפרים מירי טילים. יש 2,600 הריסות בתים בשנה בכפרים הלא מוכרים, ועכשיו עוד בתים נהרסים על ידי חמאס".

"כשפרצה המלחמה ידעתי שבחברה הבדואית היו הרבה נפגעים, וששם מראש המצב הסוציו-אקונומי הוא מאתגר – אין מיגוניות, ויש משפחות שאיבדו את הבית ואת יקיריהן", אומרת נוסצקי, "בעקבות ההיכרות עם חנאן, שמכירה מאוד את השטח ועובדת עם משפחות ונשים בכפרים הלא מוכרים, יצרתי איתה קשר והצעתי שננסה לעזור".

"התחלנו באופן ממש ספונטני ב-9 באוקטובר. התחלנו לשלוח סלי מזון דרך רכבים פרטיים לכפרים הלא מוכרים, ואז לשדרות ונתיבות", מספרת אלסאנע כיצד נרקם החמ"ל המשותף, "אחר כך, הצטרפו אלינו הרבה יוזמות של נשות עסקים מירושלים ומחיפה, וגייסנו לזה ארגונים שעובדים גם בכפרים וגם בעוטף".

"גייסנו תרומות בלי הפסקה, כולל מהחמ"ל האזרחי שהמחאה הקימה, ואחרי יומיים-שלושה של סיוע הומניטרי נטו וניסיון להעביר סלי מזון וצרכים בסיסיים לחברה הבדואית, הבנו שיש כאן משהו הרבה יותר גדול", מוסיפה נוסצקי. "אנחנו חברות, עובדות ביחד, וראינו איך סביבנו יש המון אנשים שעובדים בלהלהיט את הרוחות, לחזק את הפחד אחד מהשני ולהעמיק את הגזענות. בין זה לבין החוויה שלנו כשותפות שמנסות לסייע לשני העמים ועובדות ביחד, היה פער גדול. הבנו שחלק ממה שצריך עכשיו זה גם עזרה סולידרית ברמה הרגשית".

"הרגשתי ערבות הדדית", מעידה אלסאנע, "אנשים שמתנדבים יחד, ערבים ויהודים, לעזור למשפחות נפגעי מלחמה. ראינו נקודת אור בתוך החושך הזה".

"הרגע הזה הוא רגע מאוד מפחיד עבורנו כישראלים, ואני חושבת שכולנו זקוקים מול זה לסולידריות, לתקווה ולתזכורת שאנחנו ביחד", משלימה נוסצקי את אלסאנע, ומוסיפה: "יש פה 20 אחוז ערבים בישראל, 80 אחוז יהודים, וביחד כמעט עשרה מיליון בני אדם שהחיים שלהם התהפכו בשבעה באוקטובר. אנשים ששילמו מחיר כבד וחיים מאז בפחד שלא הכרנו. מול זה יש מי שמבקש להסית ולהפריד ואנחנו מבקשים ומבקשות לחבר, ולהזכיר שאנחנו שותפות לגורל".

"אם השכנים שלנו זועקים לעזרה – נעזור למרות המצוקה שלנו"

בשבוע הראשון של פעילותו, החמ"ל עזר ליותר מ-750 משפחות יהודיות וערביות בתרומות מזון. בשבוע השני, כשהובן שהפעילות מתקיימת בנפח גדול ויש צורך במקום קבע, היכל התרבות והמתנ"ס ברהט העניקו לאלסאנע ונוסצקי בית לפעילותן המשותפת, הכוללת מאות מתנדבים משני הצדדים.

>> מנהלת ער"ן: "חיילים מפחדים לדווח למפקדים על החרדה שלהם"

"לפני שבועיים הרגשנו שסלי המזון לא מספיקים והתחלנו לספק גם תרופות וטאבלטים למשפחות וסטודנטים שאין להם ולהן גישה לאינטרנט ומנותקות ממערכת החינוך. אנחנו עובדים ברכבים פרטיים, מתנדבת בדואית ומתנדבת יהודייה מגיעות יחד – גם לכפר לא מוכר בנגב, וגם לנתיבות", מספרת אלסאנע בגאווה, "עד היום עזרנו כבר ל-2,200 משפחות, ופתחנו מוקדי חירום ב-16 כפרים לא מוכרים. בכל כפר יש לנו רכזת, ועזרנו עד כה ל-950 משפחות חד הוריות, חסרות מעמד ואלמנות. כולן מבקשות טיפול רגשי, שיראו אותן, שהמדינה תראה אותן".

"עד עכשיו חילקנו כ-2,000 סלי מזון, המורכבים ממזון יבש, מזון לתינוקות, חיתולים וטואלטיקה וגם סייענו בחלוקת ערכות יצירה, צעצועים ואפילו אופניים וקורקינטים", מוסיפה נוסצקי. "לצד זה, גם התחלנו לחלק ערכות עזרה ראשונה ולייצר הדרכות סביבן. יש לנו מבצע אחד גדול שקורה בימי רביעי, ובין לבין יש מבצעים קטנים לפי צורך. היה לנו יום של ערכות יצירה, יום של ערכות עזרה ראשונה, כמעט כל יום יש משהו".

עו"ד חנאן אלסאנע, 44, היא אימא לארבעה מבאר שבע. את משפחתה, המונה תשע אחיות ושני אחים, היא מגדירה כ"משפחה בדואית, שמרנית ואותנטית" מהיישוב לקייה, משבט אלסאנע. "כל האחיות שלי חכמות מאוד", היא מספרת, "אבל מלבד אחות אחת ומלבדי – אף אחת לא סיימה תיכון. זה נובע ממניעים תרבותיים, כאשר לפי המסורת אנחנו לומדות עד כיתה ט' ומתחתנות בגיל 17 או 18".

"נשים כן עובדות בחברה הבדואית, אבל כל 'תחום של גברים' הוא מחוץ לתחום", היא אומרת, "האישה לא בוחרת את בחיר ליבה, לא יכולה להיות מעורבת בנושאים פוליטיים ובהחלטות ציבוריות הקשורות לשבט. לי אפשרו לעבוד בחינוך, אבל לא יכולתי לבטא את העובדה שהחלום שלי הוא להיות עורכת דין".

בשנת 2015 אלסאנע הגשימה את החלום, וכעת היא לומדת לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטת תל אביב. "תמיד אמרתי שאני צריכה לחקור וללמוד למה אין שינוי משמעותי במעמד האישה, למה הוא כל כך איטי. דרך זה פיתחנו פמיניזם מקומי בדואי, הקמנו מודל עבודה להעצמת נשים בדואיות בתוך חברה שמרנית. השתתפתי ב-11 ועדות באו"ם בהן דיברתי על הנושא הזה, והיום אני עובדת בארגון 'איתך-מעכי – עורכות דין למען צד חברתי', ומנהלת את המרכז לזכויות נשים בדואיות בסניף הדרומי. אנחנו עובדות בשינוי מדיניות, ייצוג משפטי, ומלוות את הנשים בכפרים הלא מוכרים".

>> הדס בשן נלחמת באמצעות החזרת אהבה: "אין סלב שלא שמע ממני"

"לחברה שלנו היה קשה לקבל אותי, אבל ראו את הכישרון שלי", אומרת אלסאנע, "ראו שאני רוצה להיות יצרנית ולא צרכנית, רציתי להיות אישה פעילה. נדבקתי מהאנרגיות של אבא שלי לחפש צדק, ורציתי לחפש אותו עבור נשים. התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון מזרח תיכון ותקשורת, עבדתי שנה בחינוך, אבל הבנתי שזה מגביל את העשייה שלי ושני רוצה להיות אקטיביסטית למען זכויות נשים".

"בשנת 2000 התחלתי ללמד נשים בדואיות קרוא וכתוב ובשנת 2002 סייעתי למשרד החינוך לפתוח כיתות בבתי ספר בתוך הכפרים הבדואיים הלא מוכרים כדי ליצור בהם תשתית השכלה", היא מתגאה. "הצלחתי להקים בכפרים כיתות קרוא וכתוב עבור 6,000 נשים בשיתוף פעולה עם מנהיגים מקומיים ושייחים, כדי שיוכלו לדבר עברית. התקדמנו משם לשילוב נשים בדואיות בתקשורת ולזכויות נשים בדואיות בתעסוקה, כאשר נשים בדואיות אפילו התחילו להשתתף בהפגנות שקשורות אליהן. זה היה שינוי מאוד איטי, אבל הוא התחיל לחלחל: התחלנו לעודד נשים מהכפרים הלא מוכרים לצאת לבחור את המנהיגים שלהן בכנסת וברשויות המקומיות, והצמחנו מנהיגות נשים מקומית בכפרים".

שיר נוסצקי, אימא לשניים בת 39 מתל אביב, היא אקטיביסטית, פעילה פוליטית ומנהלת עמותת "האם ראית את האופק לאחרונה?", המקדמת שותפות פוליטית יהודית-ערבית. "ב-2011 הייתי מהיוזמים של מחאת האוהלים והשנה הייתי מהמארגנות של המחאה נגד ההפיכה המשטרית. את חנאן הכרתי כשגייסתי אותה לנאום בקפלן, היא הייתה אחת הנשים היחידות מהחברה הערבית שהסכימו לבוא לנאום, ואז עבדנו ביחד על הנאום והתחברנו מיד. התחלנו לעשות כל מיני פרויקטים ביחד בעקבות החיבור הזה".

"כשאין נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות זו נקודת חולשה"

החמ"ל המשותף, בימים בהם הסולידריות עומדת בסימן שאלה, הפך גם למוקד עניין תקשורתי ופוליטי. הגיעו לבקר בו עד כה נשיא המדינה יצחק הרצוג, השר בני גנץ, שר הפנים משה ארבל מש"ס, ועוד רבים. "התקשורת התחילה להתעניין. מגיעים בשביל החמ"ל ופתאום רואים נשים בדואיות יוצאות לדרך אל משפחה יהודית בשדרות. זה מגייס עניין לכפרים הלא מוכרים, הם שומעים את הסיפור ומלווים את הנשים בשטח, אל הכפרים. יש לנו מתנדבות שהבתים שלהן נהרסו – והן אומרות בפה מלא שאי אפשר שלא לעזור למשפחות אחרות במצוקה, ללא קשר למוצא. זה בתרבות שלנו, אם השכנים שלנו זועקים לעזרה – אנחנו נעזור למרות המצוקה שלנו".

"היוזמה הענקית הזו הגיעה משתי נשים. כמובן שיש גם גברים רבים שהתנדבו ורבים מגוייסים, אבל התפקיד של הנשים כאן הוא מאוד בולט", אומרת אלסאנע, "עצם זה שבקבינט אין נשים סביב השולחן זו טעות איומה, שמתווספת לכך שבמשרדי הממשלה אין נשים בתפקידים בכירים. כשאין נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות, זו נקודת חולשה עצומה למדינה. עובדה, כששרים מגיעים אלינו, הנשיא, בני גנץ ועוד רבים, הם רואים מיזם שהתחיל כמשהו קטן של בדואית ויהודיה, ועכשיו כולם פה בשטח: מהימין ומהשמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, כינסנו את כולם תחת קורת גג אחת, וזה נותן אור ואמונה לכל כך הרבה אנשים".

מדי שבוע ביום רביעי, נוסף עוד פרויקט לחמ"ל – יציאה של מתנדבים משני העמים לנחם משפחות ברחבי הארץ. "אנחנו הולכים גם למשפחות מהחברה היהודים וגם מהחברה הערבית", משתפת אלסאנע, "התגובות מדהימות וזה עומד אל מול הניסיון לפילוג. בשטח לא רואים פילוג, למרות האמירות הקשות של בן גביר ודומיו, הן לא מצליחות להבעיר את השטח. החברה הערבית עסוקה בעזרה ראשונה, בסיוע למשפחות, באיתור נעדרים, בטיפול בסורוקה, בפינוי משפחות, היינו עסוקים בלהגן על אזרחי המדינה מהעורף".

יש בחמ"ל שיח על המצב בין המתנדבים היהודים והערבים?
נוסצקי:"בכנות, הייתי אומרת שאין כל כך שיח. זו תקופת חירום, אנשים באים מאוד מגויסים פשוט לעזור, ויש בזה משהו מאוד מרענן. עזבי את מה אני מגנה ואיך אני מגדירה את זהותי הלאומית. אנשים בפחד, במצוקה, ומה שמעניין עכשיו זה האם אתה בא לסייע ולהושיט יד או לחרחר ריב ולהסית כנגד האחר. העזרה ההדדית פשוט יותר חזקה מהכל. התקשורת העיקרית בין אנשים בחמ"ל מורכבת בעיקר מ'שמת כבר אורז בקופסה הזו או לא?'. את רואה את החיוך הקטן, את הושטת היד, את זה שברור לכל אחד שמגיע לחמ"ל שהוא בא לתת אבל גם לקבל משהו שהוא מעבר לסל מזון – סולידריות, תזכורת של אנושיות".

אלסאנע:"אחד המתנדבים היהודים שלנו הגיע לראשונה לכפר לא מוכר, וחזר עם חיוך ענק על הפנים אחרי שהוא הכיר את המשפחות ושיחק עם הילדים. תושבי הכפר הציפו מולו את בעיית המוגנות אצלם, והוא הרגיש שהוא חייב להשמיע את הקול שלהם בחוץ. החמ"ל כן מעלה הרבה מודעות לסוגיית התושבים האלה – שהם מחוסרי הגנה כמעט לחלוטין – כי לראשונה המתנדבים היהודים שלנו נחשפים לזה, לעולם האחר הזה בתוך המדינה, ורוצים להעלות את זה למודעות".

איך זה מרגיש לעבוד ברהט, עיר שספגה מטחים קשים ואבידות רבות בסבב הזה?
נוסצקי:"יש ברהט רק חיסרון אחד: אין קליטה. העיר הערבית הגדולה בישראל – יותר מנצרת – וזה פשוט לא יאומן שאי אפשר להרים שם שיחת טלפון. אחד הדברים שמלחיצים אותי זה שיש לי שני ילדים קטנים וקשה לי להיות זמינה. זו איזושהי תזכורת לחוסר השוויון שמתקיים כאן ואיך המדינה לא מטפלת באזרחים הערבים שלה. כשאנחנו מחלקים מזון בכפרים הלא מוכרים ופתאום יורים עליהם רקטה, אין להם אזעקה ולא מיגונית או ממ"ד לרוץ אליהם. יש לנו מתנדבת בחמ"ל שהבית שלה נהרס מטיל של חמאס לפני שבועיים ועכשיו היא בבית זמני, אין לה איפה לגור עם הילדים, והיא עדיין באה להתנדב בחמ"ל ולארוז ארגזים למשפחות יהודיות. חוץ מזה יש ברהט תחושה מאוד נעימה ובטוחה. אנחנו מתארחות בהיכל התרבות וכל צוות המתנ"ס מארח אותנו בשיתוף פעולה מלא של התושבים המקומיים וראש העיר. זה מרגיש מאוד טבעי".

אלסאנע:"אני עובדת עכשיו עם קבוצות נשים בדואיות, שהן נפגעות חרדה לא מטופלות. אתמול היה לנו מפגש של 24 נשים, והיה המון בכי. הן חשות שלא רואים אותן ומרגישות חסרות אונים. הן לא יכולות להתמודד עם הזעקה של הילדים שלהן, ובמקביל אין להן אינטרנט לחבר את הילדים לזום. בסוף המפגש, מטפלת רגשית נתנה להן כלים איך לשרוד את התקופה – ונזכרתי שהגענו לרהט כדי לעבוד איתן, עם הנשים האלה. פתאום הבכי נעלם, העצב נעלם, יש חיוך – אנחנו יוצרות את התקווה".

>> פורסם לראשונה במגזין "את" ויש שם עוד הרבה מה לקרוא

• תל אביב נרתמת
• יהודים וערבים
• מחדל נתניהו
• בדואים
• שיר נוסצקי

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום שישי האחרון עלתה שורת סטנדאפיסטים צעירים על במת האוזןבר במטרה להיכנס חזיתית בדפני ליף, במסורת ערבי הרוסט (Roast) המוכרים של קומדי סנטרל. "חמש שנים עברו מאז שליף גררה את כולנו לרחוב, גרמה למאות אנשים לא להתקלח ולעוד יותר אנשים להיות בהופעה של שלמה ארצי", נכתב בעמוד האירוע. "אחרי חמש שנים אנחנו יכולים להגיד בוודאות – זה היה על פארש, כלום לא השתנה כאן, ועכשיו זה הזמן שלנו לנקום".

ליף נצלתה כהוגן. היא סומנה כאימו הפוליטית של יאיר לפיד (תם אהרון: "חשבת שאת צ'ה גווארה? את בעצם טומי לפיד"), שמה הפך לבדיחה (גלית חוגי: "למה את מכריחה אותי לקרוא לך בכינוי חיבה? אני לא מבקשת ממך לקרוא לי גלונה") בחירותיה האופנתיות הוגחכו (שיר ראובן: "באמת חשבת שאת יכולה להנהיג מחאה רצינית עם כובע קש?") כמו גם הביוגרפיה שלה (יואב רבינוביץ': "מי יותר מתאימה לנהל מהפכה חברתית מעורכת וידאו מכפר שמריהו?"). אבל בסוף הערב, כל המשתתפים והנוכחים שבו לדירותיהם – שמחיריהן עלו מאז המחאה החברתית ב־30 אחוז לכל הפחות. הבדיחה על חשבונם. על חשבוננו.

ובכל זאת, יש להעריך את הרגע שבו צעירי תל אביב מרשים לעצמם לאמץ עמדה אירונית אל מול כישלונה המעשי של המחאה. חשיבותו של קיץ 2011 הייתה בסדק שנפער בציניות האוטומטית שאפיינה את יחסם של רבים לפוליטיקה; זה היה רגע משכר של אמונה ביכולות שלנו כקבוצה. אך החזרה לעמדה האירונית היא לא התפכחות מחוויה שקרית, אלא השלמתו של תהליך חשוב של החלמה. למאבק הבא אנחנו נצא חכמים יותר.

חמש שנים אחרי הקיץ ההוא ניסינו לבדוק היכן נמצאים בוגרי המחאה, אלה שהובילו אותה מהימים הראשונים על אותו ציר של עיבוד והשלמה. ליף, אם תהיתם, התייאשה משדרות רוטשילד והרחיקה עד לעג'מי. כיום היא משמשת כיום כמעין פרזנטורית לאפליקציהFairi, הקוראת להמונים לדרג את הדירות שהם שוכרים במטרה להקל על השוכרים הבאים. איציק שמולי הספיק להפוך מיו"ר התאחדות הסטודנטים לחבר כנסת מטעם המחנה הציוני ולהעתיק את מגוריו ללוד, במסגרת פרויקט לשיקום שכונות. חברתו למפלגה, סתיו שפיר, דווקא שיפרה את מעמדה (בכל זאת, חברת כנסת) וזנחה את דירת השותפים היפואית שהתגוררה בה לטובת דירה שכורה בתל אביב. עם האחרים ביררנו מה הם זוכרים לטובה מקיץ 2011, מהם הלקחים שהפיקו ממנו ואם שוק הדיור ממשיך להתאכזר אליהם. רובם ככולם עדיין מאמינים שעוד ניתן לעורר שינוי של ממש בשוק הדיור הישראלי. מצד שני, האם היינו באמת מרשים
להם לענות אחרת?

ברק לוי סגל, 32

מנהל קמפיינים

"החלפתי מאז המחאה שתי דירות. לשמחתי לא נאלצתי לעבור מסיבות כלכליות. למעשה, למעט שנתיים בתקופת האוניברסיטה שבהן גרתי ברחוב איינשטיין מעולם לא גרתי בתל אביב. לא נאלצתי לעזוב אותה, שהרי מעולם לא באמת גרתי בה לאורך זמן. אפשר להגיד אפילו ששיפרתי את מצבי. היום אני גר בצמוד בצומת חולון, משלם גרושים, ויש לי גינה של 100 מ"ר. עבור אחרים המחירים בהחלט עלו ועוד יעלו בעקבות כשלים מבניים, ביורוקרטיים והרבה פוליטיקות של מקורבים ושחיתות. עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל אין ספק שהמצב היה הרבה יותר חמור אלמלא המחאה והאירועים שקרו מאז".

וואלה. דברים שרואים מחולון כנראה. מאז המחאה התבטאת ופעלת בעיקר נגד שחיתות. אתה מעודד מההרשעה של דנקנר באשר להרצת המניות?

"ההרשעה של דנקנר לא מחדשת הרבה. הרי מדובר באדם שביצע לכאורה הרבה מהלכים לשמירה על מונופול שפגע במשפחות רבות לאורך השנים, ואין לשמוח בנפול אויבינו. אני מאמין שגם יצחק תשובה וכל השאר ייפלו אחריו".

אלון־לי גרין, 28

פעיל חברתי ופוליטי

"בשדרה כמעט לא ישנתי. למען האמת, בחודש וחצי הראשונים למחאה, עד אחרי צעדת המיליון, כמעט לא ישנו בכלל. היינו עובדים מכל מיני משרדים, דירות ובתי קפה משעות הבוקר המוקדמות עד שלוש או ארבע בלילה, ישנים שלוש שעות וחוזר חלילה. אחרי צעדת המיליון החלו מאהלים רבים ברחבי הארץ להתקפל ופעילים רבים חזרו לשגרת חייהם. הטעות שעשינו באותם הימים הייתה שלא ידענו לתרגם, עוד בימי השיא של המחאה, את הכוח העצום הזה שהתגייס למען שינוי חברתי עמוק בחברה שלנו לכוח מאורגן וארוך טווח, לתנועה חברתית־פוליטית".

כמה דירות עברת מאז?

"שלוש. בדירה שגרתי בה בזמן המחאה שילמתי 2,500 ש"ח על השכירות עם שותפה אחת, מאז גרתי בדירת שותפים ביפו עם עוד שלושה שותפים שבה גם שילמתי 2,500 ש"ח, והיום אני גר בדירה עם בן הזוג שלי, שבה אנחנו משלמים יחד כ־5,600 ש"ח לפני חשבונות. ברור שמאז המחאה לא חל שינוי חיובי בשוק הדיור. המחירים האמירו, מצב הדירות נשאר מוזנח כשהיה ולא הופיע כאן, אפילו פעם אחת, פתרון דיור רציני מצד הממשלה או העירייה".

שיר נוסצקי, 31

מנכ"לית המשרד לתקשורת חברתית

רגב קונטס, 40

במאי ומרצה

"הטריגר לצאת מהבית למאהל היה הטלפון מדפני", נזכר קונטס, "היא התקשרה אליי שבוע לפני והזמינה אותי להצטרף אליה לתכנון המחאה. זה התאים לנו בדיוק, כיוון שבעל הדירה של שיר ושלי בדיוק ביקש שנפנה את הדירה במיידי אחרי כמעט עשור של מגורים. הייתי זקן החבורה, אז בן 35, ובגיל שאנשים כבר מפסיקים לחפש הרפתקאות ומהפכות ומחאות ומחפשים בעיקר לקנן, אבל מה לעשות שזרקו אותי מהקן שלי. מהר מאוד הפסקנו לישון בשדרה, בעיקר כי הפסקנו לישון. המחאה גדלה במהירות ונאלצנו לוותר על הכל ולעבוד באינטנסיביות, ועוד במקצועות שלא התנסנו בהם קודם לכן כמו הדיפת ספינים מושחזים של אלופי הארץ בתקשורת".

מה היה מוציא אתכם לשדרה היום?

"אני לא חושב שיש משהו שהיה מוציא אותי לגור שם היום. כל מי שלקח חלק מרכזי במחאה שילם מחיר אישי כבד. מה לעשות, המהפכה טובה למדינה אבל רעה מאוד למהפכנים".
"במובן מסוים עד היום לא ממש חזרנו הביתה" מוסיפה נוסצקי, "עם זאת, רק אחרי בחירות 2013 זה הכה בי שהמחאה בצורתה המקורית נגמרה ושבמשך הרבה זמן ניסינו להחיות גופה שכבר הרקיבה".

מתגעגעים לתקופה ההיא?

"אנחנו מתגעגעים למחירים שהוציאו אותנו לרחובות. רגב ואני גרים בשכירות באותה דירת שלושה חדרים בתל אביב שגרנו בה אז. רק שהיום אנחנו משלמים 30 אחוז יותר".

רועי נוימן, 32

יועץ תקשורת

"שבועיים לפני הירידה לרוטשילד דפני הזמינה אותי למפגש בבית שלה. זאת הפעם הראשונה שישבתי בחדר עם קבוצה של אנשים שלא פחדו להגיד שהחיים שלהם לא מושלמים ושקשה להם להתקיים. כולנו היינו אנשים עובדים שלא הצליחו לסגור את החודש, בתחושת ייאוש גדולה מאוד. מהיום ששמנו את האוהל הראשון ברוטשילד עזבתי את העבודה והייתי שם עד שפירקו את המאהל".

ולאן התגלגלת משם?

"עד יולי 2014 שילמתי 3,400 ש"ח על דירת 20 מ"ר במרכז תל אביב. עברתי מאז לדרום העיר, שם אני מוציא הרבה יותר על דיור ובאחוזים גבוהים יותר מהמשכורת שלי".

היית עושה את זה שוב?

"בטח, רק שמישהו יקרא לי. הרי לא באמת עזבנו את השדרה. המחאה ממשיכה בהמון דרכים עד היום, ממאבק הגז, לקונגרס החברתי, לפתרון מצוקות הדיור ולעשרות המאבקים שמתנהלים. אבל בסופו של דבר הפתרונות חייבים לבוא מהממשלה ומהעומד בראשה. חמש שנים אחרי, אפשר להגיד בוודאות שנתניהו לא הולך לשפר את חיי האזרחים בישראל".

ג'וליאן פדר, 34

איש תקשורת ותוכן

"במהלך תקופת המחאה סיבלטתי את הדירה שלי בפלורנטין ונדדתי ברחבי הארץ למשך תקופה של כחצי שנה. בחלק מהזמן הזה שהיתי בשדרה, ובחלקו – במוקדי מחאה אחרים בארץ, בעיקר בבאר שבע, ירושלים וחיפה. לאחר שמאהלי המחאה ברחבי הארץ התפנו החלה תקופה קצרה של השתלטות על מבני ציבור נטושים, כדי לדרוש מהעירייה להשמיש אותם לרווחת הכלל. אחרי התקופה הזאת עברתי לדירת השותפים שבה אני מתגורר היום והמשכתי להיות פעיל במשך עוד כמה שנים. אפשר להגיד שאני משלם בערך את אותו הסכום. אז גרתי לבד בדירת חדר מחולקת, וכיום אני גר בדירה מרווחת עם ארבעה שותפים נוספים. בכל מקרה, שוק הדיור ימשיך כנראה להיות משוגע עוד הרבה מאוד זמן. בעיניי זה בעיקר סימפטום ואין באמת סיבה להתייחס אליו כאל אבן הבוחן למצב החברתי הרחב יותר בארץ".

מה היה מוציא אותך לגור בשדרה כיום?

"אני לא חושב שמה שהחברה הישראלית צריכה היום זו תנועת מחאה המונית, ולכן לא הייתי שב למאהל. מה שהחברה הישראלית זקוקה לו היום הוא בחינה מחדש של המצב שלנו ושל המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע במבט רענן. אין צורך באוהל בשביל זה".

יונתן לוי, 31

עמית מחקר במכון מולד וסטודנט לתואר שני ב־LSE, לונדון

"מאז המחאה עברתי דירה פעמיים, ואז עזבתי ללונדון. באחת הפעמים בעל הבית שלי פשוט החליט בוקר אחד שהוא פולש לדירה שלנו ותולש מהמטבח את הכיור. נאלצנו לעזוב כי לא היה לנו איך להכין אוכל. שום דבר לא השתנה בשוק הדיור מאז המחאה ואין פלא: הממשלה לא באמת נקטה שום צעדים משמעותיים – רק מיחזרה שוב ושוב תחת שמות שונים את אותה גישה כלכלית כושלת שהביאה אותנו מלכתחילה למצב הנוכחי. ההתקדמות היחידה הייתה חוק השכירות ההוגנת של סתיו שפיר. גם אותו הממשלה דאגה לעקר כמעט לחלוטין מתוכן, אבל הוא בכל זאת מסמן התקדמות. זו הפעם הראשונה זה עשרות שנים שהמדינה מתערבת בשוק השכירות".

למה עזבת ללונדון? היה לזה קשר למחירי הדיור?

"לא עזבתי. אני לומד כאן לתואר שני בתיאוריה פוליטית, וזה בהחלט קשור למחאה. אין יום שאני לא חושב עליה".

• ג'וליאן פדר
• רועי נוימן
• רגב קונטס
• מחאת 2011
• ברק לוי סגל
• תל אביב בכל מחיר
• מחאת האוהלים
• שיר נוסצקי
• אלון לי גרין
• ב' זה אוהל
• שדרות רוטשילד
• דפני ליף
• סתיו שפיר
• יונתן לוי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עוד בטרם עליית סדרתם המדוברת ״מגש הכסף״, הציבו הבמאי דורון צברי ושותפו אמיר בן דוד רף גבוה למידת הצלחתה: האם היא תגרום להמונים לצאת שוב לרחובות ולדרוש שינוי?

שלושת פרקי הסדרה – שבהם מככבים העיתונאי גיא רולניק, החשב הכללי לשעבר ירון זליכה ופרופ׳ דני גוטוויין – מעוררים אמוציות רבות מאז שידורם ומהדהדים את קריאתם לפעולה נגד העוולות הכלכליות. הם קוראים למחאה חברתית חדשה מודל 2015, שאין לאיש מושג אם אכן תתממש וכיצד תיראה. האם מחאה חדשה צריכה להיות דומה באופייה למחאת 2011 רק ממוקדת ונחושה יותר, או שמא היא צריכה לוותר מראש על הרצון לשחזר את מפגני הענק ברחובות ולהתמקד בשינויי עומק של יצירת אלטרנטיבות? ואולי יש דרכים אחרות שעדיין נסתרות מן העין? תלוי כמובן את מי שואלים.

דפני ליף, יוזמת מחאת האוהלים

תוכנית מפורטת לחמש שנים

את יוזמת מחאת 2011, דפני ליף, תפס ״מגש הכסף״ בתזמון לא הכי נוח מבחינתה ועדיין אין לה תשובות ברורות כיצד צריך להיראות הסיבוב הבא. היא בדיוק חזרה עמוסת חוויות ורשמים ממסע בן 45 ימים בכל הארץ בשם ״הדרך הביתה״, שאותו היא מגדירה כסיכום של ארבע שנות למידה מאומצות. במהלך המסע ביקשה ליף, עם שותפתה המוזיקאית יעל דקלבאום, לאסוף תובנות לשאלה מה צריך לקרות בישראל כדי שתהפוך למקום בו כולנו רוצים לחיות, ואז הגיע ״מגש הכסף״.

״מאז שידור הסדרה אני מקבלת אינספור פניות מאנשים ששואלים מה עושים עכשיו ורוצים לקחת חלק במחאה חדשה״, היא אומרת. ״החלטתי לקחת את השבועיים הקרובים כדי לבנות תוכנית פעולה מפורטת לחמש השנים הקרובות של חיי שיוקדשו גם הן לעשייה חברתית ולקידום שינוי. כל מה שאני יכולה להגיד הוא, שבניגוד למחאת 2011 – הפעם ייבנה מנגנון משמעותי ומאורגן והפרטים יתגלו בהמשך״.

שיר נוסצקי, הקונגרס החברתי

נושאים ספציפיים, לא רק ארבע מלים

חברתה של דפני ליף לארגון האירועים הבולטים של מחאת 2011, שיר נוסצקי, סבורה שדרישתה הכללית של המחאה לצדק חברתי הייתה אפקטיבית בכך שיצרה מטרייה למאבקים שבאו אחריה. עם זאת היא מאמינה שהשלב הבא מצריך שינוי עומק והצבת אלטרנטיבות מפורטות שכוללות התארגנויות ציבוריות סביב נושאים ספציפים. ברוח זו יתקיים ביום ראשון הקרוב הקונגרס החברתי שנוסצקי נמנית עם יוזמיו, בהשתתפות כ־30 ארגונים חברתיים וגורמים נוספים במטרה למצוא פתרון למשבר הדיור.

״כשיוצאים מיליון איש לרחובות אפשר להעביר מסר אחדעם מקסימום ארבע מילים״, היא אומרת. ״בשלב הבא והעמוק יותר נצטרך לעבוד כקרן לייזר מונחית מטרה ולא כפצצת נפלם״.

רני בלייר, במאי וממקימי ארץ חדשה

לא לשלם מסים, לא ללכת לצבא

גישה רדיקלית יותר מציע הבמאי רני בלייר, שהתמודד לכנסת במסגרת ארץ חדשה בראשות חברו אלדד יניב. ״המחאה צריכה לשנות צורה. במקום לנסות ולהוציא את ההמונים לרחובות יש להניע אותם בכיוון ההפוך ולשכנעם להחרים מוצרים של החברות הריכוזיות, לסרב לשלם מסים ואף לסרב להתגייס לצבא עד שתקציבו יהיה שקוף״, מסמן בלייר את הכיוון שאליו לדעתו צריכה המחאה הבאה לפנות. ״תנועת החרם על ישראל אמנם שנויה במחלוקת אבל אף אחד לא יכול לומר שהיא לא מצליחה לטלטל את מנהיגי המדינה, כך שאולי יש מה ללמוד מהם ולבנות שיטת מחאה שאט אט תמוטט את השיטה ותגרום לשלטון הפשע המאורגן להבין שגם לנו האזרחים יש קווים אדומים״.

צ'רלי ביטון, הפנתרים השחורים

קודם כל מאבק מזרחי

ומה בנוגע לשיתוף פעולה חוצה מחנות בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לערבים? גם כאן הדעות חלוקות. ״אני חושב שמחאת 2011 נחלה את כישלונה ברגע שהציבור זיהה את ניסיון הנהגת המחאה לכונן מאבק יהודי־ערבי מאוחד שנוטה לכיוון השמאל״, אומר צ׳רלי ביטון, ממייסדי הפנתרים השחורים וח״כ לשעבר מטעם חד״שׁ – שהשתתף במחאה החברתית ובבחירות האחרונות הביע את תמיכתו בש״ס. ״הלקח המרכזי שלי הוא שכדי שהמחאה הבאה תהיה אפקטיבית, היא לא יכולה להיות משותפת ליהודים וערבים מכיוון ששני העמים לא מוכנים לחיות אחד עם השני וצריך להפסיק עם הניסיונות המלאכותיים האלה. אני מאמין אך ורק במאבק עדתי של המזרחים שנדפקים הכי חזק על ידי השיטה, והגיע הזמן שנתחיל להילחם קודם כל בשבילנו ולהשיג הישגים עבורנו״.

אבישי עברי, מייסד אתר לאטמה

מפלגה חדשה של ימנים־שמאלנים־דתיים־חילוניים

גישה הפוכה לחלוטין מציע עיתונאי ״מקור ראשון״ ו־nrg אבישי עברי, שנמנה גם עם מייסדי אתר לאטמה שנמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. ״הפרס הגדול ביותר שמעניקה ׳מגש הכסף׳ הוא ההבנה כי חולאיו של המשק הישראלי משותפים לכולנו – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ומערביים״, כתב עברי באחד מטוריו והוסיף בשיחה עם Time Out כי צריכה לקום מפלגה חדשה שתורכב מכל המגזרים הללו שיחרטו על דגלם שקיפות, הגינות וחתירה לביטול התקציבים הייחודיים לטובת הטוב הכללי.

״מפלגה כזו לא קמה עדיין, כי בישראל אתה תמיד צריך להיות שייך לשבט מסוים שמגדיר אותך, ובמובן הזה אנחנו לא ממש שונים מהבדואים, רק שיש לנו היי־טק יותר מפותח״, הוא אומר. ״אבל יש לנו דמוקרטיה פרלמנטרית מצוינת ורק צריך להשתמש בה נכון, כלומר להצביע למי שמייצג את האינטרס הציבורי ולא למפלגות מגזריות שלא מתפקדות״.

רינו צרור, עיתונאי

להיכנס למכבש הפוליטי

עמדה דומה הנוגעת לחשיבות שבפניית המחאה לתוך הפוליטיקה משמיע גם העיתונאי רינו צרור. ״כשאתה מסתכל על מה שקורה עכשיו ועל מה שקרה במחאת 2011, אתה מבין שבכלל לא רלוונטי אם הבאת מיליון איש לרחובות או אם קמה ועדה כלכלית של יותר מ־100 מומחים שאימצו חלק מהמלצותיה. בפוזיציה הקיימת היכולת של השלטון לדרוס כל דרישה, גם אם הצביעו עליה ותקצבו אותה, היא אבסולוטית״, הוא אומר. ״את מחאת 2011 השלטון גנב מהאזרחים, ואחד הלקחים הוא שכדי לסגור דיל למען כל החברה לא מספיק לפעול מבחוץ אלא צריך להיכנס עמוק לתוך המכבש הפוליטי ולפעול מבפנים״.

סתיו שפיר, חברת כנסת

להתפקד למפלגות ולהשפיע מבפנים

ח״כ סתיו שפיר מהמחנה הציוני סבורה שהדרך למחאה אפקטיבית שתחליף לבסוף את השלטון מתחילה בהתפקדות למפלגות שמקיימות פריימריז לבחירת רשימתן. ״המחאה ברחוב חשובה מאוד, ואנחנו חייבים להתארגן בצורה חכמה ולעולם לא לזנוח את הכלי הציבורי הבסיסי הזה״, היא אומרת. ״אבל כמה מאלה שיצאו להפגין, מאלה שהולכים להצביע בבחירות בציפייה לשינוי – דואגים להשפיע על דרכן של המפלגות ושל נבחרי הציבור מבפנים? כאישה צעירה, בלי כוח פוליטי ומשאבים כספיים, הצלחתי להיכנס היישר מהמחאה לתוך ועדת הכספים של הכנסת בזכות אלפי חברים אידיאולוגיים במפלגת העבודה. מי שמעוניין בחברי כנסת שמשרתים את הציבור ולא קומץ בעלי הון ומגזרים אינטרסנטים חייב להתפקד. המדינה שלנו זקוקה להצלה ולאף אחד מאיתנו, אלה שעדיין יש להם תקווה, אין פריבילגיה לעמוד מן הצד ולא להשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות״.

אלדד יניב, התמודד לכנסת מטעם מפלגת העבודה

להפיץ את הסדרה לכל עבר

אלדד יניב, שעמד בראש ארץ חדשה, מציע לראות את שלושת רבעי הכוס המלאה, כפי שהוא מכנה זאת, וסבור שתודעת הציבור התפתחה משמעותית מאז 2011. ״מי מאיתנו או מהורינו ניהל מאבק כששדדו את ים המלח, שזה לא פחות משוד הגז, ואת מי זה עניין?״, הוא שואל. ״עכשיו כש׳מגש הכסף׳ עובר ממייל למייל, מי צריך בכלל שישדרו את הסדרה בפריים טיים של ערוץ 2 כאשר בעוד כמה חודשים היא תהיה הנצפית ביותר אי פעם״.

אז מה עושים מכאן? לדעת יניב חשוב עדיין להמשיך ולייצר תודעה אלטרנטיבית כדי להכין את הקרקע לשינוי. ״צריך להמשיך ולהפיץ את ׳מגש הכסף׳ ובעוד שנה, כשרוב המדינה יצפה בסדרה, יהיה מהפך״, הוא קובע. ״אולי במקום ביבי יעלה מישהו כמו לפיד או כחלון ואולי נתבאס שוב ששום דבר טוב לא ממש קרה, אבל הניצחון שייך למתמידים העקשנים, ואם נמשיך בסוף ננצח. הסוף הזה קרוב יותר ממה שאנחנו מדמיינים״.

• רינו צרור
• צ'רלי ביטון
• שיר נוסצקי
• ירון זליכה
• מגש הכסף
• המחאה החברתית
• פייסבוק
• אלדד יניב
• דפני ליף
• מחאה
• סתיו שפיר
• כלכלה
• תל אביב
• עירוני