באחת הסצנות ב"חמדה" בתו של ששי מתקשרת אליו בזמן העבודה והוא מסנן אותה. היא לא מוותרת ומתקשרת שוב, וכשהוא סוף סוף עונה היא מספרת לו בבהלה שבנה הקטן בלע מטבע. ששי עוזב הכל ואץ להציל את נכדו. בהגיעו לביתה של בתו, הילד התם מספר לסבו שעשה זאת כי הבין שהוא זקוק לברזל כדי להיות בריא. זאת סצנת חמודה שמתפענחת גם כחיווי סמלי על תמה מרכזית בסרט – הצורך ההישרדותי בכסף. הבעיה היא שהמטאפורה של בליעת הכסף מחוברת לדרמה המשפחתית באופן מלאכותי. מן הסתם אמא מבוהלת שבנה בלע מטבע היתה פונה לחדר מיון או לרופא, ולסבא ששי אין השכלה רפואית.

>> מיקי זוהר בסרטים: זו שעתה הגדולה של המועצה הישראלית לקולנוע

בחרתי לפתוח את ביקורתי על סרטו השמיני של שמי זרחין ("אביבה אהובתי", "העולם מצחיק") בתיאור סצנה לא מרכזית – לנכד החמוד שלום ומעבר לכך אין לו נוכחות בסרט – משום שהיא מעידה על בחירה בעייתית, בעיניי, להקריב את תחושת האמת בעבור נזיד סמלים. זו רק דוגמה אחת מתוך התסריט העמוס בשלל רעיונות דרמטיים וסמליים לא מפותחים דיים.

כמו "לילסדה", סרטו הראשון והזכור לטוב של זרחין שתיאר משפחה המתכנסת לחגוג את חג הפסח, גם "חמדה" נפרש על רקע חג משפחתי טקסי, הפעם חנוכה. אבל בעוד בסרט ההוא המרחב של בית ההורים תרם לגיבוש של הדרמות השונות, הפעם התסריט מתפזר, וזה מייצר קושי להזדהות עם הדמויות. זה מקשה גם על השחקנים המוכשרים – בעיקר על הצעירים שבהם אבל גם על האוצר הלאומי ששון גבאי – שנדרשים להתמודד עם דיאלוגים שחלקם נשמעים מעושים. לשאדי מרעי ("פאודה") יש תפקיד נחמד בשולי הדרמה, הכולל מונולוג ווק על הקולוניאליזם של השפה העברית.

ששי (גבאי) ואפי (אסי לוי) נשואים ואוהבים כעשרים שנה (הוא התחתן איתה אחרי גירושיו מאשתו הראשונה, המגולמת על ידי לבנה פינקלשטיין, משחקניותיו הקבועות של זרחין). בתחילת הסרט אנחנו מגלים שששי מתמודד עם אימפוטנציה עקב ניתוח פרוסטטה, ולכן בני הזוג פונים לרופא שמציע ניתוח. אך בשלב זה נראה שזה מטריד את ששי יותר מאשר את אפי, אולי משום שזה מחדד את היותו זקן ממנה ב-23 שנים.

השניים חולקים ביניהם מקלחת וחמש עבודות שונות. הוא נוהג במשאית שאוספת פלסטיק למחזור ובערבים שומר במרכז קהילתי, היא עובדת כפיזיותרפיסטית בבריכה שיקומית ומכינה הרכב מוזיקלי להופעת חג בבית ספר, וביחד הם יוצרים כיסונים ממולאים בתרד עבור חברת הסעדה. אם בהתחלה נדמה שהסרט עוסק ביוקר המחיה (נושא שלא ממש טופל בקולנוע הישראלי), בהמשך מתגלה שבנו של ששי (רועי אסף) ברח מהארץ לבריסל בשל החובות הכבדים ששקע בהם, וזו הסיבה לשגרת העבודה המאומצת של ששי ואפי.

ההרמוניה של בני הזוג מופרת כשהנכד הבכור עומרי (מאור לוי שהיה מצוין ב"בתולים" של מאור זגורי) חומק מבריסל ללא ידיעת אביו ומתייצב בבית סבא וסבתוש – כך הוא קורא לאפי, שאין לה ילדים ונכדים משל עצמה. כשששי ואפי בעבודה, עומרי מביא לבית יזיזה שלו, וממלא את המרחב באווירת סקס שנוזלת מהחלונות, בסצנות שבהן ששי ואפי, כל אחד לחוד, מוצאים את עצמם עומדים בחוץ ומציצים. חוסר הנעימות שמעוררות סצנות ההצצה היתה יכולה להיות מעניינת, אבל הן נותרות ברובד התאורטי, כפוטנציאל לא ממומש.

לאפי יש סוד גדול שקשור גם הוא בסקס, ובהפרש גילים דומה לזה שבינה לבין ששי. הסוד הזה חוזר עכשיו לחייה בדמות גיבור מלחמה (עדי אלון מהסדרות "נעלמים" ו"פלמ"ח") ומקבל עלילת משנה. זה נושא טעון מאוד, שקולנוענים אחרים בחרו להקדיש לו סרטים שלמים. אבל כאן הוא רק אחד משלל נושאים, והוא אינו מטופל כראוי. עוד גרעין דרמתי שמושלך לקלחת – עומרי החמוד מסרב לבוא לאזכרה של אמו שמתה בילדותו, אך סירובו העקשני אינו מוסבר, ולא ברור מה הוא תורם לסרט.

וכך "חמדה" נע בין סצנות מרומזות לאמירות מפורשות – ששי נושא נאום קצר ומתריס על הדיבר העשירי "לא תחמוד" – ועל אף רגעים נחמדים ואף מצחיקים הוא לא מתגבש לדרמה נוגעת. אתרי ההתרחשות בגליל העליון תורמים לסרט נימה אקטואלית עצובה, אבל כל סרט שיוצא בימים אלה למסכים נחווה דרך הפריזמה של המלחמה. איציק פורטל, שצילם את רוב סרטיו של זרחין, צילם יפה גם את "חמדה", באור הבוקר המוקדם ובלילה, בשמש ובגשם שוטף. בקיזוז התוספות, זה סרט על אהבתם של ששי ואפי, וברור לי שיהיו צופים לא מעטים שיאהבו אותם ואת הסרט יותר ממני.

3 כוכבים
בימוי: שמי זרחין. עם ששון גבאי, אסי לוי, מאור לוי, עדי אלון, שאדי מרעי. ישראל 2024, 125 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• שמי זרחין
• ששון גבאי
• אסי לוי

בישראל החצויהכמעט לא עושים סרטים על פוליטיקאים ועל מערכות בחירות. בטלוויזיה ראינו סדרות פוליטיות בגוון סאטירה לייט, כמו "פולישוק" ו"מותק בול באמצע", אבל בקולנוע אני מצליחה להיזכר רק ב"הבלתי רשמיים", המספר על השלבים הראשונים של הקמת ש"ס, לפני שהפכה למפלגה אדירת כוח המונהגת על ידי ח"כים מושחתים, ב"מאמי" של קרן ידעיה שלקראת סופו מגיעה מערכת בחירות מזורזת, וב"מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, עם משה איבגי כראש ממשלת ישראל שרוצה לסגור את הסכסוך המתמשך באמצעות משחק כדורגל עם נבחרת פלסטין. אם ממש רוצים להאריך את הרשימה, אפשר להוסיף את "רומן בהמשכים" של עודד קוטלר מ-1985 עם חיים טופול כעסקן פוליטי ואת הקומדיה של הגששים "הקרב על הוועד" מ-1986, שאפשר בדוחק להתייחס אליה כאל אלגוריה פוליטית רחבה יותר. במילים אחרות, לא נעשה כאן אף סרט שהתמודד ברצינות עם שדה המוקשים של הפוליטיקה הישראלית. זה כנראה לא מקרי שכשיוסף סידר, מבכירי הבמאים בארץ, רצה לעשות סרט על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה בישראל, הוא עשה אותו באמריקה וקרא לו "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי".

את החלל הזה מנסה למלא "השתיקה" של שמי זרחין, עם אושרי כהן בתפקיד המועמד המוביל בבחירות לראשות הממשלה. זרחין ("אביבה אהובתי", "המילים הטובות") סיפר בפרימיירה שהוא כתב את התסריט לפני 14 שנים, אך חשש שהוא מופרך מדי ולכן חיכה עד שהפוליטיקה בישראל נעשתה מופרכת דיה. אבל הבעיה היא לא שהנרטיב הפוליטי בסרטו מופרך, אלא שהוא לא קשור לפוליטיקה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה, ולכן גם אינו אומר שום דבר מעניין. הקו העלילתי המקביל מוצלח יותר, אבל השילוב בין הנרטיבים, הפוליטי והמשפחתי, מכשיל את שניהם.

גיבור הסרט הוא אביהו (מוריס כהן), איש טלוויזיה עם פה גדול, אבל ממש קטן יחסית לפיות של האנשים שמובילים את תכניות הטלוויזיה ברשתות המסחריות. כחודש לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה, אביהו מאתגר את אביב (אושרי כהן), המועמד שמוביל בסקרים למרות שעד כה מילא פיו מים, לבוא להתראיין אצלו. הציבור אוהב את אביב משום שהוא בנו של ראש ממשלה לשעבר (אלי דנקר), שככל הידוע מאושפז בבית חולים ומוגדר כצמח, ומשום שהוא התאלמן זמן קצר לפני כן. נראה שאף אחד (גם לא הסרט) לא יודע מה הן דעותיו הפוליטיות, ואם הוא בעד או נגד משהו, או בקיצור – אם הוא ימין או שמאל. אבל בישראל של זרחין השושלת והטרגדיות המשפחתיות מספיקות (אנחנו גם לא יודעים דבר על הפוליטיקה של האב). וזאת האמירה הכי בלתי מתחייבת, חסרת שיניים וריקה מתוכן (שלא לומר פחדנית) שאפשר לנסח על ציבור הבוחרים ועל מערכת הבחירות בישראל, גם אם מה שאתה רוצה לומר זה שמערכת הבחירות ריקה מתוכן (ושהתקשורת אוכלת מה שמאכילים אותה).

בכל אופן, אביב נענה, לכאורה, להצעה של אביהו, ומציב דרישות שעיתונאי אמיתי אמור לסרב להן. אביהו מסתבך, אבל עד שהריאיון יקרה או לא, הוא מוזעק לטפל באמו. גרושתו כוכי (אסתי זקהיים) הבחינה שאמו שרה (לבנה פינקלשטיין) הפסיקה לדבר, ואף אחד לא יודע למה. האם חטפה שבץ, או שזוהי שתיקה מחאתית שבה היא ממחישה את המקום שאליו נדחקה כל השנים, או שזה משהו אחר? בלית ברירה אביהו חוזר לבית אמו, מבלה ימים בחברת גרושתו (הוא נשוי באושר לליאת הר לב), ושתיקת האם כמו מאלצת אותו לבחון מחדש את חייו. כל זה בתיאוריה, כי גם הסיפור הזה נשאר על פני השטח המתיימרים לצבור רבדים סמליים, וזורק על המסך רעיונות ואמירות לא מפותחים. ברגע אינטימי, למשל, אביהו אומר לכוכי שהוא אהב אותה שמנה כמו שהיא, והוא לא מבין למה עזבה אותו ולמה עשתה ניתוח שכתוצאה ממנו השמינה עוד יותר, והיא אומרת שהוא זה שעזב אותה. ושם זה נשאר. בשיעורי תסריטאות לומדים שלא צריך להגיד הכל אלא יש להשאיר דברים לסאבטקסט, אבל בשביל זה צריך שיהיה סאבטקסט.

שתי השתיקות – זו של האם, וזו של המתמודד לראשות הממשלה (שתיקה במובן זה שאינו מדבר עם התקשורת) אמורות לכאורה להאיר זו את זו, והן מובילות לשתיקה שלישית. אבל הקישור בין השתיקות מלאכותי, ואינו פורה מבחינה דרמתית או מטאפורית. גם הצילום הדהוי במכוון, שמעניק לסרט כולו גוון אפור – משהו שבין צבע לשחור לבן – הוא בעיני בחירה לא מוצלחת. אולי הוא נועד לייצר תחושה שלא מדובר בכאן ועכשיו אלא במשל – כמו מבט על המציאות מבעד למשקפיים כהים. אבל הבין לבין הזה לא נעים לעין.

למרות הליקויים בתסריט, הסרט משתבח בהופעותיהם המצוינות של שני שחקנים הראשיים, שאף זכו במועמדויות לפרס אופיר. עיניו של מוריס כהן, שפניו מעוטרות בזקן ארוך (אותו גידל, ככל הנראה, עבור תפקיד המלך בהצגה "מתאבל ללא קץ" בתאטרון הקאמרי, שבה הופיע לפני ואחרי הצילומים), מביעות שלל רגשות, והוא הולך ומתגלה כאחד השחקנים הכריזמטיים בארץ. ופינקלשטיין נהדרת כתמיד, כאן בתפקיד כפול – היא מגלמת גם את הדודה עם הפה הגדול. גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה, בהם צחי הלוי כמפיק טלוויזיה, לירון בן-שלוש כאחותו של המועמד, וכמובן זקהיים, שזכתה אף היא במועמדות לאופיר. אבל על אף מאמציהם הראויים, הם לא הצליחו להחזיק אותי מעוניינת בדרמה של דמויותיהם לאורך 130 דקותיו של הסרט.

2.5 כוכבים. בימוי: שמי זרחין. עם לבנה פינקלשטיין, מוריס כהן, אסתי זקהיים, אושרי כהן, צחי הלוי, ליאת הר לב, אלי דנקר. ישראל 2022, 130 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• שמי זרחין
• אושרי כהן