המדינה הזאת עשויה מ-90% בחירות, אז איפה הסדרות הפוליטיות שלנו?
הקולנוע והטלוויזיה הישראליים אוהבים פוליטיקה, אבל הם אוהבים אותה בלי פוליטיקה: הכיבוש בעד ונגד כן, אבל חוץ מכמה נציגויות בודדות (כמו "פולישוק"), אף פעם לא ממש קיבלנו את "הבית הלבן" או את "Veep" הישראלית. אז מה, נסתפק בבחירות דרמטיות לועד הבית?
בשבוע הבא, יומיים בלבד אחרי הבחירות לכנסת, יעלה לאקרנים הסרט "השתיקה". בסרט החדש של שמי זרחין, שבעצמו מתרחש בתקופת בחירות, המועמד המוביל לראשות הממשלה הוא פוליטיקאי צעיר בראשית דרכו, דור שני בתחום, שמסרב לחשוף את עמדותיו. כלומר, הוא לא חושף גם שום דבר אחר. הוא איננו מקיים ראיונות, לא נואם וגם מצע אין לו. "השתיקה" הוא לא סרט שעוסק בלעדית בפוליטיקה ויחסים בין קרובי משפחה כנראה שמעניינים אותו יותר, אבל עצם הנגיעה בנושא מעניקה לו מידה מסוימת של ייחוד.
זה לא שיוצרי הטלוויזיה והקולנוע בישראל לא מעיזים לגעת בנושאים פוליטיים, אבל כשהם עושים זאת, עושים את זה בצורה מאוד מסוימת – בדוקומנטרי, בדיוני "הכיבוש בעד ונגד", לפעמים אפילו בביוגרפיות של פוליטיקאים אמיתיים כמו "הבלתי רשמיים". יצירות בידיוניות על מערכות בחירות, קמפיינים ועבודה פרלמנטרית? זה כבר נדיר יותר. בניכוי שידורים חוזרים של "פולישוק", לישראל אין מקבילה של ממש ל"הבית הלבן", "Veep" או אפילו ל"אדוני ראש העיר" של טינה פיי. יכול להיות שזה בגלל שגם ככה יש כאן אינסוף שידורי חדשות, שטיפה מוציאים את החשק לאסקפיזם על דילים פוליטיים או קלפיות. "ארץ נהדרת" ושאר תוכניות סאטירה פחות או יותר שולטות בעיסוק בנושא, כך שהסדרה הכי בולטת על פוליטיקה שעוסקת בפוליטיקה ישראלית כהוויה ולא בסאטירה על דמויות ספציפיות היא כנראה… סדרת המערכונים של "ארץ" על אדי קופל ורמת הוד.
אם נציץ ברשימת היצירות שבכל זאת נוגעות בנושא, נראה שני שמות שחוזרים על עצמם: אפרים קישון ושמואל הספרי. קישון, במקור עיתונאי וסאטיריקן, הפך בשנות ה-60 גם לתסריטאי ובמאי קולנוע. הדמות הקישונית הטיפוסית היא אדם רגיל, אזרח פשוט שרק רוצה לחיות את חייו אבל מוצא את עצמו מסובך בעניינים גדולים בהרבה ממנו – תחשבו קפקא, רק קליל. "סאלח שבתי" נוגע בסיאוב הפוליטי בדרכים שונות, הברורה שבהן היא הנגיעה שלו בבחירות לכנסת, בסצינה בה עסקני המפלגות השונות מציעות לעולה החדש סאלח הטבות כאלה ואחרות תמורת קולו, והוא, שמצידו רק מבקש לרצות את כולם, מוצא את עצמו עם מעטפה עמוסה פתקים שלא מצליחה להיכנס לקלפי. ב"תעלת בלאומילך" חולה שנמלט ממוסד לבריאות הנפש גורם לסיבוך בירוקרטי שגם עשרות פקידי עירייה לא מסוגלים להתיר, בעוד "שועל בלול תרנגולות" מלווה חבר כנסת שנמלט מחיי העסקנות הכאוטיים שלו לכפר נידח וממהר להשחית אותו, בין היתר כשהוא מארגן במקום בחירות למועצה מקומית.
הספרי, מצידו, החל את הקריירה שלו בתיאטרון, כשבין מחזותיו היה גם "החילוני האחרון" מעורר המחלוקת. הפסילה של המחזה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בטענה שהוא "פוגע בערכי יסוד וברגשותיו של ציבור רחב" בתיאורו של שלטון חרדי דימיוני בישראל, הגיעה עד מליאת הכנסת – עד שהפסילה השערורייתית הובילה בסופו של דבר את שר החינוך והתרבות דאז יצחק נבון לבטל את הצנזורה על מחזות בישראל. ב-2009 עלתה לשידור "פולישוק", אותה כתב וביים, מעין מקבילה ישראלית ל"כן, אדוני השר" רק עם 500 אחוז יותר שכונה (בכל זאת, ישראל). כזכור, הסדרה עוסקת בחבר זניח במפלגה קטנה, שמוצא את עצמו בתפקיד השר לקידום חברתי לאחר שקודמו בעקבות חשד לעבירות מין של קודמו בתפקיד. רובי פולישוק (ששון גבאי) הוא לא בדיוק חיה פוליטית וגם אין לי מושג מה המשרד שלו אמור לעשות. בראיון לגלובס ב-2010 הספרי הסביר: "תפקידו של פולישוק הוא בעצם לקדם את עצמו, כמו רבים מהח"כים והשרים, שבראש מעייניהם בפעילותם נמצא קידום עצמם".
לאורך שלוש עונותיה "פולישוק" ירתה חיצים מדויקים לעבר כל אספקט של הפוליטיקה המקומית, מהמשרדים המיותרים שנפתחים בשביל ג'ובים לשותפים פוליטיים דרך עסקנים ויועצים בעלי אינטרסים (אהלן, קוזו אביטל) ועד לכאוס שהוא מערכת בחירות, שעמדה במרכז העונה השנייה. הסדרה אף זכתה לחיים חדשים כהצגה של בית לסין ב-2017, עם צוות השחקנים המקורי מהסדרה. בשנה שעברה הציג הספרי סדרה נוספת במסדרונות הכנסת – "מותק בול באמצע" של כאן 11, שבה פליטת ריאליטי ומשפיענית רשת צעירה מוצאת את עצמה כחברת כנסת אחרי שחתמה על ההצעה בערב שיכור בבר. "מותק" הלכה אפילו יותר רחוק עם האבסורד והציגה ישראל מטורללת ומוזרה עוד יותר מזו של "פולישוק". הדמויות עונות לשמות כמו מותק מרדכי, חלמון שאשא ואגוז בזלת, ובמקום להיחשד בעבירות מין, חבר הכנסת מפנה את מקומו לגיבורה כשהוא מתאבד במשרדו.
אם כבר דיברנו על "מותק" אפשר להזכיר גם על אופרת הרוק "מאמי", שהפכה לסרט בבימוי קרן ידעיה ב-2019. הגיבורה באותו שם היא צעירה מעיירת פיתוח שחווה רצף טרגדיות מזעזעות ומגיעה לחלוטין בטעות לצמרת הפוליטית, אחרי ש"מכונת הידע ההיפנוטי" הופכת אותה לדמות פופולרית בציבור. נציגת "ישראל השנייה" לשעבר ואשתו של חייל לשעבר שנפצע אנושות במלחמה הופכת חיש מהר לדיקטטורית מיליטריסטית, שיוזמת עוד מלחמה לא נחוצה. את הניצחון היא משיגה בעזרת שיח לעומתי נוקב – השיר "הכוח החדש" מציג את עיקרי הקמפיין שלה, בו היא נכנסת בשמאל ("מרגל בלי בושה בשביל רוסיה וסין"), בימין ("פאשיטי, צדקן פסיכופט") וגם במפלגות דתיות ("הוא ימי הביניים, הוא שיילוק בע"מ"). בגרסת הסרט נוסף בית חדש המוקדש ל"מחנה הנאור": "הוא כותב תזות ומחקרים על גבם של חלשים ומחלק לעצמו על זה פרסים". לא מספיק אבסורדי ונוקב? קבלו את "סימה וקנין מכשפה", סרטו של דרור שאול מ-2003, בו תיקי דיין מגלמת אלמנה שמתגלה כבעלת כוחות כישוף. משפחתה של סימה מתמרנת אותה כדי להקים עסק מצליח למכירת קללות וברכות, ועל הדרך גם מכריחה אותה להתמודד על ראשות הממשלה. מהר מאוד מתברר שהפוליטיקאי האמיתי במשפחה הוא בכלל הנכד של סימה, שברגע האמת ממהר לזכות בתשואות מהקהל בעזרת הסתה חסרת בושה נגד עובדים זרים ומיעוטים אחרים. נשמע מעודן? חכו, לילד הזה קוראים ביבי. כן, באמת.
דרך הרבה יותר נפוצה של יוצרים מקומיים לגעת בפוליטיקה היא שיטת הסיטקום המקומי (אפשר לקרוא לה שיטת האלגוריה ע"ש "הקרב על הועד"): מציגים עלילת בחירות כמה שיותר מקומית וכמה שיותר ספציפית, שהופכת בין רגע לקמפיין בחירות גורלי ומחייב. "שקשוקה" של כאן חינוכית הקדישה בשנה שעברה פרק לבחירות למועצת תלמידים, שמתגלגלת במהירות לסדרה של דילים פוליטיים ומסעות הכפשה. אמא של הילדה יולי מנצלת את הצ'אנס כדי להכריז שהיא בכלל לא מצביעה לבחירות: "אם כולם היו כמוני אולי הפוליטיקאים היו עומדים מאחורי ההבטחות שלהם". בסיום הפרק יולי מוכיחה שאפשר לעשות גם פוליטיקה נקייה ונטולת לכלוכים. היא אמנם לא משנה את דעתה של אמא שלה, אבל מציינת שאולי היא סתם ממורמרת שהדוקו הפוליטי שלה, "המלך עירום", לא התקבל לפסטיבל דוקוסתיו. ב"שמש", "קרובים קרובים" וב"הפיג'מות" הלכו בעקבות "הגשש החיוור" והתמקדו במאבק על ראשות ועד הבית, כנראה התפקיד הכי פחות נחשק בעולם האמיתי, וב"פיג'מות" הייתה גם עלילת בחירות נוספת, הפעם לראשות העיר, בה התחרו זה בזה מנהל ההמבורגרייה גרי ואויבו הוותיק והנכלולי שמעון צמחוני.
ונסיים, בכל זאת, בסדרת סאטירה, למרות שהבטחנו שלא – אבל "היהודים באים" לא עוסקת באקטואליה ולכן מקבלת פס. המערכון הרלוונטי לענייננו מערכון תשדיר הבחירות של המלך מנשה, שמבסס את הקמפיין על ההכרזה "אין לכם ברירה". "50 השנים האחרונות היו לא קלות, רצחתי רבים מכם, שדדתי אתכם במיסים, לאחדים מכם הכנסתי אצבע בעין סתם כי אני יכול", הוא מצהיר. "אבל אני יכול להבטיח לכם, מעתה והלאה, הכל יהיה בדיוק אותו דבר". ואם כבר דוגמאות תנ"כיות, גם "חצי המנשה" הקדישה פרק לנושא, כשהנציגים הפלשתים קוראים לתושבי הכפר למנות נציג רשמי לייצוג מול נציגי הממשל. אחד המתחרים הוא הכהן אליקום, שמבטיח לזרז את תחיית המתים, להפריט את שנת השמיטה וגם להביא את המשיח. אם כבר לפזר הבטחות בחירות, אז בגדול.