כולנו בעניין של דימוי גוף חיובי. כולנו נגד באדי-שיימינג. כולנו רוצים קבלה עצמית והכלה קהילתית. אבל זה דבר אחד לרצות את כל זה ודבר אחר לעשות משהו בקשר לזה. אז הנה: ALL INCLUDED 2021 היא יוזמה שמטרתה לזרוע זרע ראשון של שינוי חיובי לשנת 2021 ולקדם מסר של קבלה עצמית, דימוי עצמי ודימוי גוף בריאים.

איך עושים את זה? ישנן כנראה דרכים רבות, אבל המיזם בחר בלוח שנה. כן כן, לוח שנה סקסי, מהז'אנר שפעם היה תלוי במוסכים כשלא היה אינטרנט כדי לבדוק מה התאריך או לדפדף תמונות מחפיצות של נשים. אבל את דפי לוח השנה של ALL INCLUDED 2021 מעטרים שלושה-עשר גברים הנמנים על הקהילה הגאה, סיסג'נדרים וטרנס*ים, מכל צבעי הקשת, במגוון רחב של מבני גוף וגילים.

יוזמי הפרויקט, אייל ויזנר וערן אבן, מסבירים ש"לעומת לוחות השנה המסורתיים שאנחנו מכירים משחר ימי הפרינט, אותם תמיד עיטרו נשים וגברים העונים למודל היופי שאפיין כל תקופה ותקופה – ב-ALL INCLUDED 2021אנחנו רוצים להניח בצד את המודל הזה וליצור אלטרנטיבה מגוונת ורחבה יותר, איתה יכולים רבים להזדהות ולראות עצמם כחלק ממנה".

עוד הם מפרטים ש"מודל היופי השגור והצר והאופן שבו הוא משרת את אלו שמכתיבים אותו, מגדיר מה "יפה" ומה לא – וכל מה שאינו שם נדחק אל קצוות הספקטרום ונתפש כ"לא רלוונטי". נקודת ההתייחסות היא כזו שמסתכלת אל עבר השוליים ומביאה אותם למרכז – במקום לסלול דרך חדשה בה אין "מודל יופי", בה כולם נוכחים".

הצילומים נערכו בחוותלהתחיל מחדש– מקלט שיקומי לבעלי חיים, אותה הקימה שרון כהן לפני כארבע שנים. כהן, פעילה למען בעלי החיים, מטפלת ומשקמת בחווה עשרות בעלי חייםשחולצו מהרחובות, מתעשיות מן החי, וממעבדות הניסויים: סוסים, חמורים, פרות, עיזים, כבשים, תרנגולות, ברווזים, ארנבות, כלבים וחתולים.

המצולמים הלוהטים –איתן אסרף, גטנט זימרו, גיל נוה, יאיר ריינר, לאון בוהר, לביא חלימי, מיכאל אפרמיאן, מיכה איימוס,
נוקי אולחובסקי, ניזאר חליוי, נתנאל לביא, סהר עזימי, וערן האן – כמו גם כל המשתתפים בפרויקט, עשו זאת בהתנדבות מלאה, מתוך חיבור ואמונה במסר אותו שואף הפרויקט להעביר.

את לוח השנה הנכון והלוהט אפשרלרכוש באתר הפרויקטתמורת 85 שקלים או יותר. כל הרווחים יוקדשו לפעילות חוות "להתחיל מחדש". ויש גם עודתמונות נהדרות באינסטוש.

ערן אבן הוא צלם פורטרטים, מתנדב ועובד באיגי – ארגון הנוער הגאה★אייל ויזנר הוא יזם ופעיל חברתי וסטודנט למנהיגות קהילתית בתוכנית "שערים" במדרשה באורנים★ליווי ועיצוב גרפי: אלי גייגר – סטודיו נורברט★שיווק רשתי וניהול קמפיין: יאיר ריינר★תרגום לאנגלית: נתנאל לביא

• הבועה
• דימוי גוף
• להטב"ק
• להט"ב
• שמנופוביה
• זכויות בעלי חיים

• Facebook
• Twitter
• Email

סביר להניח שכאשר הסטייליסטית ליאת אשורי אמרה "כל דבר שהוא בגוון בהיר או מבריק, אם אתה מעל מידה 46, זה לא מומלץ. אני מאמינה ואני מאמינה שבקרוב זה גם יצא מהחוק" היא לא ציפתה שהאמירה שלה תסחף אחריה מחאה של נשים זועמות. האמירה שודרה בתוכנית "שישי טייק אווי", מסוג התוכניות שנועדו למלא שעות מתות ביום שישי אחר הצהריים, שגם המצולמים בהן היו מעדיפים לשכוח.

אך בעודה ממחזרת את הקלישאה הלעוסה, אשורי לא לקחה בחשבון שבחודשים האחרוניםמתגבשת קהילה של נשים מלאות ושמנותשמוחות נגד האפליה, היחס המשפיל שהן סופגות מהסביבה, ובעיקר מזה שאומרים להן מה מותר ומה אסור להן ללבוש. אחרי פרויקט בגדי הים של עמוד "שוברות משקל", שהציג נשים במגוון מידות בבגדי ים, נוצרה מחאה ספונטנית של נשים שהחליטו להראות לאשורי, ולכולנו, מה קורה כשיוצאים מהקיבעון המחשבתי שגורס שנשים שמנות יכולות ללבוש רק בגדים שחורים. עורכת הוידאו לירן קליין גם יצרה סרטון המאגד את תמונותיהן של למעלה מעשרים נשים שלא חוששות מהצבע הלבן:

מעבר להצהרה אופנתית יש במחאת הנשים בלבן אמירה מהותית על הדרך בה נשים מלאות תופסות מקום במרחב: התפישה לפיה נשים מלאות צריכות להתלבש בצורה שתסתיר את הגזרה שלהן ותיצור אשליה של רזון מפנה את מקומה להבנה שגם נשים שאינן דוגמניות יכולות להנות מבגדים בכל הצבעים בלי להסתיר את עצמן.

• אוריאל יקותיאל
• שמנופוביה
• ליאת אשורי
• החיים היפים
• אופנה

• Facebook
• Twitter
• Email

"יום אחד נכנסתי לחנות בגדים שהייתי קונה בה הרבה, וגיליתי שהפסיקו להביא בגדים מעל מידה 40. יש בזה משהו מטמטם, זה כאילו הם אומרים: תרעיבו את עצמכן כדי לקנות אצלנו. אבל זה לא חדש, ממסד האופנה תמיד היה דכאני כלפי נשים. את זה אנחנו רוצות לשנות". הדוברת היא מאיה בנבנישתי, בת 27 מירושלים, שהקימה לפני כחודש עם נועה בן סעדיה את עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש – מלכוד 42". את העמוד הקימו השתיים כדי לעקוב אחרי הקושי של נשים שלובשות מעל מידה 40 למצוא בגדים ברשתות הגדולות.

"כשהקמנו את העמוד לא חשבנו שזה יתפוס בכלל", אומרת בן סעדיה. "חשבנו שיהיו אולי 200 לייקים, אבל גילינו שהתופעה הרבה יותר נרחבת ממה שחשבנו בהתחלה. לא מדובר רק בקושי למצוא בגדים ליומיום, אלא גם קושי בלמצוא בגדי ים, שמלות כלה ואפילו בגדי היריון במידות גדולות. אני חושבת שנשים היום פחות מוכנות לשתוק על המשטור הזה. אפשר לראות את זה במחאת המכנסונים ובמחאה של הדיילות באל על. אלו מחאות לכאורה שוליות, אבל הן מבטאות את העובדה שאנחנו לא מוכנות יותר להתכופף בפני הדרישות של עולם האופנה. להפך, עולם האופנה צריך להשתנות בשבילנו".

לאחר שצברו יותר מ־6,000 עוקבות, פונות בנבנישתי ובן סעדיה לצעד הבא: להשתמש בכוח של העמוד כדי לדאוג שרשתות ימכרו בגדים במידות גדולות יותר. שאיפתן היא להנהיג תו תקן חברתי דומה לזה של ויגן פרנדלי, שיסמן לנשים אם החנות או הרשת מספקות מידות גדולות. "תו התקן מייצג ארבע דרישות בסיס", אומרת בנבנישתי. "שהרשת מביאה בגדים במידות גדולות באופן מודע ומתחייבת להמשיך בכך לאורך זמן, שקביעת המידות היא אחידה ולפי סנטימטרים, שלא מצרים מידות משנה לשנה (פרסומים רבים בעמוד מראים מכנסיים מעונות קודמות לצד מכנסיים מעונה נוכחית כדי להמחיש איך אותה מידה מתכווצת לאורך השנים – ע"נ), ושהמידות יהיו זמינות במלאי החנות ולא רק על הנייר".

פרויקט נוסף שרץ ברשת בימים אלו הוא "תופסות מקום" – סרטון שיזמה מיכל גרינוולד וצבר יותר מ־15 אלף צפיות עד כה. בסרטון מרואיינות תשע נשים (בהן גרינוולד) המדברות על דימוי גוף ועל היחס שהן מקבלות מהסביבה. בסוף הסרטון הן פושטות את החלוקים שהן לובשות והצלם אילן בשור מצלם אותן. גרינוולד היא חולת בולימיה לשעבר שהחליטה לעזור לנשים לאהוב את עצמן כפי שהן. הצילומים, שמזכירים דיוקנאות מתקופת הרנסנס שבה אידיאל היופי היה מלא יותר, יוצגו בתערוכה באותו שם במתחם קסטיאל As Is החל מ־30.6.

בצד היוזמות הללו אפשר למצוא ברשת יותר ויותר בלוגריות אופנה מלאות. אחת הבולטות והוותיקות בתחום היא זוהר וסילויצקי, המפעילה את הבלוגLittle Miss Sunshineזה כשש שנים. זוהר מרגישה עדה לשינוי בתפיסה החברתית של נשים שמנות: "המידות בחנויות מצטמצמות, ויש לי הרגשה שההתעסקות בנושא לאחרונה היא בעיקרה גימיק ולא משהו שיוביל לשינוי מבחינת המבחר בחנויות. אבל אני כן מרגישה שינוי משמעותי לאורך השנים בתגובות שאני זוכה להן. יש שינוי תודעתי, אנשים מתחילים להבין שאדם שמן הוא לא בהכרח אדם חולה, ושהוא לא בהכרח רוצה לרדת במשקל. אני מקבלת הרבה מאוד תגובות חיוביות ומרגשות, בעיקר מנשים ונערות צעירות, שמספרות בהתרגשות שהן לא חשבו לפני כן שאפשר להתלבש בצורה אופנתית במידות גדולות".

על תגובות דומות מספרת הבלוגרית מיי גרף, בעלת הבלוגMay Wear It: "אחת התגובות הכי מרגשות שקיבלתי הייתה מנערה שבעקבות הבלוג שלי קיבלה אומץ ללבוש לראשונה שמלה. הייתה גם מישהי שזנחה את הבגדים השחורים ואימצה סטייל צבעוני יותר. ברגע שאת מנסה פעם אחת ומגלה שהשמים לא נופלים ואנשים לא מזדעזעים ממך – זה נותן לך את העידוד להמשיך".

מיי מעלה על בסיס יומיומי צילומים של התלבושות שלה – לרוב נועזות, צבעוניות ועמוסות אקססוריז. בשבוע שעבר התעמתה גרף עם מיכל צפיר בתוכניתם של רן שריג ודנה ספקטור, לאחר שצפיר כתבה שנשים שמנות צריכות לרזות במקום להתלונן שאין להן מה ללבוש.

"אולי הייתי נאיבית", אומרת גרף, "חשבתי שיתקיים בינינו דיון, אבל היא דיברה בעיקר על העסק שלה להורדה במשקל. לא נתנו לי לדבר, ואפילו אחרי שירדתי מהקו רן שריג שאל אותה 'נכון שהרבה יותר טוב להיות רזה?'. בסופו של דבר היא פרסמה התנצלות, שמי שקורא אותה בטח יבין שהיא לא מאוד כנה, אבל היא הבינה שזה עלול להשפיע עליה כלכלית. וזה סימן חיובי – מתחילה להיווצר ההבנה שלנו כנשים שמנות יש כוח וכדאי להכיר בו".

תופסות מקום, קסטיאל As Is, משה מאור 2, 30.6־10.7

• מלכוד 42
• שמנופוביה
• דימוי גוף
• הפרעות אכילה
• החיים היפים
• אופנה

• Facebook
• Twitter
• Email

כשיוצא לי לחשוב בעצמי על הילדות השמנה שלי, הדבר הראשון שאני נזכר בו זו התמונה שצולמה בחצר האחורית של בית הספר. אני מחייך חיוך גדול, מחבק סנדוויץ' עוד יותר גדול. השנים הראשונות של בית הספר היסודי עברו ללא טרדות מיוחדות, בחיק ההורים זכיתי לתשבחות. הם אהבו לנעוץ אצבעות צובטות בלחיים תפוחות, הם התרברבו בתאבון הבריא שלי: "ממש כמו של המבוגרים".

מספרים שלמים הפכו לשברים עשרוניים, חיבור וחיסור ללוח הכפל וחילוק ארוך, אך הביקורת השנתית בחדר האחות נשארה אחת. באיזשהו שלב הבנתי שכבודן של שכבות המתיקות בהן הייתי עטוף, במקומן מונח, אך מקומן לא על גופי שלי. עדכנתי את ההורים בחדשות המרעישות; סוף סוף אני במקום הראשון בשכבה. אין שמן ממני, אני בראש הפירמידה, אני זה שצריך לענוד את מדליית הזהב לאכלנים. ההורים שהתרפקו על כל גרם וגרם של חן בו התקשט בן זקוניהם, הוסיפו לחשוב כי ילד שמן שווה לילד בריא. "אמא, בבקשה אל תקני כל כך הרבה חטיפים. אה, ואולי נשתה מים במקום טמפו?", זימרתי. האסימונים ירדו, הבנתי את מהות החיבור והחיסור, הכפל והחילוק, והתחלתי לפתור יום אחר יום, שעה אחר שעה, תרגילים במתמטיקה קלורית. הגבינה הצהובה התחלפה בלבנה, השוקולד בפרי העונה, וה"אין כיבודים" שנהגתי לפזם בגאון הוחלף בנדיבות ללא מעצורים, הביס–לי והכיפ–לי הפכו לבייגע–לך ולרוגע–לך. הקילוגרמים העודפים הוחלפו בסנטימטרים לגובה, ואני שהייתי שמן, הפכתי רזה. ממש רזה.

השבוע נזכרתי שוב בתמונה הזו, בעקבות גל ויראלי חדש שהציף את הפייסבוק. רגע אחרי שנבלם רצף תמונות הטינאייג'רס בני ה-15 שהציף את הרשת לאחרונה, הגיעו תמונות של גייז שאינם עונים לסטריאוטיפ של הומו טיפוסי – חסל יד קדמית מנופחת וקוביות בבטן, שלום לקילוגרמים מיותרים ובטן שעירה. החלוץ שהסיר בגדיו וחשף את הגוף שלו היה נדב ענתבי-גרושקה, גיי ישראלי המתגורר בניו יורק: "הרעיון נולד לאור שיחת ווטסאפ קצרה עם שני חברים, מתן ומאור. מתן אמר שהוא חושב שהשנה לא יילך למצעד הגאווה בגלל שהוא לא מרגיש בנוח לצעוד יותר. הוא מרגיש שהפשיזם של הגוף השתלט על הקהילה. מאור הסכים והזדהה איתו, ואז אמרתי – בואו נעשה לזה סוף".

כבר כמה שנים שענתבי-גרושקה חושב לעשות פעולה שתגרום לאנשים להתמודד עם דימוי הגוף שלהם: "הייתי ילד שמן, וגם כשהייתי 'רזה' תפסתי את עצמי כשמן. הבנתי שלא משנה מה יהיה המשקל שלי או איך אראה – תמיד אתפוס את עצמי כלא שווה, לא מושך, לא סקסי. פשוט לא אהבתי את הגוף שלי. הפנמתי את מה שאמרו לי כל החיים: 'אתה יפה תואר, לא חבל על הבטן הזאת? תוריד קצת במשקל'. חשבתי שאהיה יפה ומוצלח רק אם אוריד במשקל. אחרי שיחות רבות עם חבריי וחברותי לקהילה – הבנתי שלא משנה איך אנחנו נראים – עם קוביות בבטן, גוף אלוהי, גוף שמן, כרס, תלתלים בכתפיים או מה שזה לא יהיה – לכולנו יש בעיות עם דימוי הגוף שלנו. החלטנו להתחיל לדבר על זה ולשבור את האינטרנט עם תמונות של אנשים בלי קוביות בבטן. לשתף עם כולם את ההתמודדות שלנו, את הפחדים, החששות".

יוזמתBodyPrideנוצרה כדי "לעודד שיח אמיץ, כן, פתוח ורגיש אודות דימוי הגוף של כל אחת ואחד מאיתנו – ללא קשר למשקל, גובה וכו'", מסביר ענתבי-גרושקה. "המטרה העיקרית היא להעלות מעל לפני השטח את השיח. אנחנו מרגישים שיש שקט מוחלט ואף השתקה סביב הנושא. בגלל שדימוי גוף נמצא בראש – אנחנו תופסים את העניין כמאוד אישי ופרטי, אבל הרעיון הוא בשיתוף – אנחנו מזמינים את כולם/ן להצטרף ולשתף את הסיפור האישי שלהם/ן – לפתוח את הלב והראש של אנשים אחרים ולצאת מועצמים ומחוזקים".

בעקבותיו, עשרות גולשים נוספים שיתפו תמונות שלרוב לא הייתם רואים בפיד הפייסבוק. אחד המפרסמים הוא מעצב האופנה יואב מאיר: "בהתחלה התלבטתי אם להעלות תמונה או לא, כי אני לא מתבייש בגוף שלי בכלל ואני לא מתבייש להגיע להילטון ולהוריד חולצה. לא אכפת לי מה אחרים חושבים אבל היו ימים שכן התביישתי, ולכן החלטתי להצטרף. באטרף ובגריינדר יש לי תמונות בלי חולצה, אבל לפייסבוק לא העלתי בכלל עד השבוע. המחאה הזו באה בדיוק בזמן – הטיימינג של שבוע הגאווה בו אנשים מעלים תמונות מהים, ומתעסקים יתר על המידה בגוף שלהם".

את הדוגמנים לליין הגופיות שעיצב מאיר הוא בחר דווקא בהתאם הסטריאוטיפ הרווח בקהילה – צעירים, רזים, חטובים, בלי גרם אחד עודף. "כמעצב שהוא חלק מעולם האופנה וגם חלק הקהילה הגאה, אני עוסק כל הזמן בדימוי גוף. אני בוחר דוגמנים חטובים לגופיות, אבל גם דואג להעלות תמונות שלי. בעקבות הדרישה הגדלתי מידות אבל רוב הלקוחות הם עדיין רזים וחטובים. אני תמיד שואל את עצמי האם אני צריך לחנך את השוק ולעשות קטלוגים של גברים מלאים, או שצריך שיבואו יותר גברים מלאים ולהגדיל את הייצור במידות הללו בהתאם. כמעצב אופנה לא חטוב, לא רזה ולא שרירי, אני כן רוצה לכלול את כולם, אבל אני גם בעל עסק קטן שלא בהכרח יכול לעשות זאת".

ל-BodyPride היו גם לא מעט מבקרים, חלקם ראו במחאה ביקורת על ההתנהלות שלהם, שכוללת הקפדה על תזונה בריאה ותפריט מהודק, הליכה היומיומית לחדר הכושר וכו'. ענתבי-גרושקה מדגיש כי לא התכוון להעביר ביקורת שלילית או להתריס נגד אלה שמשקיעים ומטפחים את גופם: "אנחנו לא קוראים לאף אחד לבטל את המנוי לחדר כושר. אני בעצמי הולך למכון ואוכל בריא, אבל על זה אפשר לדבר בקלות. על דימוי הגוף שלנו – נושא שטעון בהמון חרדה, כאב, תסכול ופגיעות – הרבה יותר קשה לדבר".

• הפרעות אכילה
• דימוי גוף
• שמנופוביה
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• תרבות