וויל ארנט, בתפקיד הבלש החבוט טרי סיאטל ("לא, מעולם לא הייתי" הוא אומר על העיר), פונה לבלש המתלמד שהונחת עליו על ידי מפקדת מחלק הרצח. הוא שואל אותו שאלה שכנראה היתה כתובה בתסריט, אבל המתלמד לא יודע מה הוא אמור לענות. זה דווקא לא מופיע בתסריט. למעשה, כל שורות המתלמד נמחקו מהתסריט, נועדו להיוולד יש מאין רק בזמן הצילומים על ידי הסלבריטי התורן שנבחר להתלמד בפרק הנוכחי של קומדיית התעלומה הבלשית החצי מתוסרטת, "עיר הרצח" (Murderville).

הסדרה החדשה של ארנט בנטפליקס, שמבוססת על פורמט בריטי מתוחכם בשם "Murder in Successville", היא ניסוי טלוויזיוני מוצלח למדי בערבוב בין קומדיה מתוסרטת לכזו שמאולתרת על המקום. תעלומת הרצח השבועית אולי כתובה מראש, כולל זירת הרצח, מה יגידו החשודים ומי הרוצח, וגם השוטרים יודעים ברובם לאן הסיפור הולך, אבל לא כולם. לתוך מבנה קלאסי הזה נזרק מפתח ברגים בדמות אורח מפורסם (בתפקיד הבלש המתלמד) שנאלץ להוביל את החקירה, לתשאל את החשודים ולפתור את תעלומת הרצח, כל זאת מבלי לדעת שום דבר על העלילה לפני שהמצלמות נדלקות.

התוצאה היא משהו שממוקם בין סיטקום פארודי על בלש קלישאתי לשעשועון בעל משתתף אחד, שבמקרה מפורסם במידה כזו או אחרת. המתמודדים/משתתפים בששת הפרקים שעלו לנטפליקס ביום שישי האחרון (4.2) נעים בין קומיקאים כמו קונאן או'בריאן, שחקנים כמו שרון פאקינג סטון ומגיעים עד לשחקן הפוטבול מרשון לינץ. תעלומת הרצח עצמה, אותה צריכים האורחים לפתור, לא מורכבת יותר מדי ואחרי פרק אחד תבינו את התבנית מספיק כדי לפתור אותו בקלות בעצמכם ולהתנשא על המפורסמים שטעו (זה יכול לקרות, וזה כיף כשזה קורה), אבל בהתחשב בכל הכאוס שנזרק עליהם בתהליך, זה מובן איך אפשר לפספס רמז או שניים בדרך.

בזמן שהם מנסים לתפוס רוצח, האורחים עוברים דרך תרחישי אלתור מאתגרים – סוג של משחקונים קטנים בתהליך – שבנויים במטרה לבלבל, להפתיע, להביך ולשחרר את חיידק האלתור החבוי בהם. כך, למשל, או'בריאן נאלץ להסביר לילדה קטנה על מוות, קן ג'ונג מתחבא במשרד מפקד משטרה ושרון סטון מנסה לסתום עם האצבע את הדם שמשפריץ מהמנותח. כן, זה בהחלט נהיה סלפסטיקי לפרקים, אבל כשהאורח מגיע ליהנות זה עובר אל המסך. ובכלל, הפרק עצמו תלוי מאוד ברמת האורח, כפי שאפשר לראות בפרק הנפלא של מרשון לינץ, שמתגלה כבעל תזמון קומי פנטסטי, והופך את הפרק איתו למצטיין בכל העונה. אנני מרפי ("שיט'ס קריק") לעומת זאת יבשה יותר דם בזירת רצח מלפני עשרים שנה, והפרק בהתאם הוא החלש מכולם.

ומעל הכל ישנו את וויל ארנט, שתופס בו זמנית את תפקיד הבלש האפל ואת עמדת מנחה השעשועון באופן שאחד בין חלקים. ארנט בנה את עצמו על תפקידי הגבר השבור (מהקוסם הכושל ג'וב ועד לסוס הכושל בוג'אק), ועם קולו הנמוך ושפם סבנטיז הוא נכנס בקלות לדמות הארכיטיפית של הבלש המותש שרק רוצה לנקום את מות שותפתו לשעבר ולחזור לגרושתו. אבל מעבר לזה, היכולות הקומיות שלו מאפשרות לו לנוע בין מטופש לסטרייט-מן בקלילות מרהיבה, לאלתר פאנצ'ים יחד עם המתמודדים, להפתיע ולאתגר אותם וגם לספק את הבדיחה הכי מצחיקה בפרק עם קומייל ננג'יאני, כשהקערה נהפכת לרגע על פיה והמתחרה מאתגר את ארנט. במילים אחרות, בלעדיו זה פשוט לא היה עובד.

עם פורמט יוצא דופן שכזה וארנט בתפקיד החלומות, כל מה שעיר הרצח צריכה לעשות כדי להפוך לבאמת טובה זה להתחיל לסנן את האורחים. העונה לא יציבה ברמתה ופוטנציאלית, ככל שהאורחים יהיו קיצוניים, מעניינים ומשוחררים יותר, כך גם התוצר יהיה חד ומצחיק. גם ברמת המשחקונים הייתי שמח אם היו מתרחקים מהאזורי הסלפסטיק ומתקרבים דווקא לאתגרי האלתור הוורבלי, כאלו שמאלצים את האורח לקשקש את דרכו מחוץ לבור. אלו רגעים קטנים שחושפים בדיוק איך עובד הראש של האנשים על המסך ועד כמה הם חדים, מקוריים ומעניינים כשאין להם מילים כתובות על דף שצריך לדקלם. בסיום ששת הפרקים נשארתי עם רצון עז לראות עוד מארנט בתפקיד, ורשימת שמות מרתקת שהייתי רוצה לראות שם באלתורים (פליז פליז כריס פראט). אם אני כבר מדמיין את פרקי ההמשך, זה בהחלט סימן שיש פה משהו לעתיד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• בלש
• שרון סטון
• קונאן אובריאן

• Facebook
• Twitter
• Email

"בימים אלה עובדים בהוליווד בקדחתנות על סרטי המשך ל'היום השלישי', 'חתום בנשיקה' (בלי אשלי ג'אד, שתככב כנראה בסרט ההמשך ל'אינסטינקט בסיסי'), 'פרויקט המכשפה מבלייר' ו'מטריקס'". את המשפט הזה מצאתי בכתבה שכתבתי ל"ידיעות אחרונות" בפברואר 2000. חלפו 16 שנה, והעבודה הקדחתנית על "היום השלישי 2" סוף סוף הניבה סרט שמגיע למסכים 20 שנה אחרי הראשון. מהלהיט המקורי נשארו הבמאי רולנד "מרסק העולמות" אמריך, התסריטאי דין "אוהב להעיף מכוניות באוויר" דוולין (אחד מחמישה שמקבלים קרדיט על התסריט) והשחקנים ביל פולמן וג'ף גולדבלום. וויל סמית, שדרש 50 מיליון דולר כדי לחזור לגלם את הטייס הקשקשן, נשאר בחוץ. אולפני פוקס סירבו לשלם והתסריט סידר לו מוות הרואי – תאונה בעת טיסת מבחן.

הסיבה לעיכוב היא ככל הנראה כישלונו של דוולין לכתוב תסריט ראוי – הוא החזיר לאולפנים את הכסף שקיבל כדי לכתוב אותו (אם להאמין לסוזן סרנדון, שדחתה הצעה להשתתף בסרט החדש, גם התסריט שהגיע למסכים הוא לא הברקה). כידוע, התוכניות לסרט המשך ל"חתום בנשיקה" לא צלחו, ואשלי ג'אד לא כיכבה ב"אינסטינקט בסיסי 2". שרון סטון בת ה־48 שבה לגלם את פצצת הסקס המסוכנת בסרט שהתרסק על המסכים 14 שנה אחרי הראשון.

האם העולם זקוק לעוד סרט חייזרים בתקציב 200 מיליון דולר? והאם הוא יעבוד בלי וויל סמית, שהאגרוף שהחטיף לחייזר היה ההיילייט של "היום השלישי"? סרטי המשך הם לרוב תופעת טפילית, ובהמשכונים מאוחרים יש אפילו משהו פתטי ("זולנדר 2", 15 שנים אחרי), ורבים מגלים שאף אחד לא חיכה להם ("האחים בלוז 2000", 18 שנים אחרי). בתחילת השנה התרסק על המסכים עוד המשכון מאוחר. "נמר דרקון 2" נוצר 16 שנה אחרי סרט הקונג פו הפיוטי של אנג לי, שגרף אוסקרים והיה ללהיט הקופתי הגדול ביותר שאינו דובר אנגלית. יואן וו־פינג – כוריאוגרף האקשן של הסרט הראשון – ביים, ומצוות השחקנים נותרה רק מישל יאו. בכורת הסרט נערכה בנטפליקס, במקביל להקרנתו על מסכי איימקס, והניסוי הניב ביקורות גרועות ושביעית מהכנסות הסרט המקורי.

אבל יש גם יוצאי דופן. "מקס הזועם: כביש הזעם" הגיע למסכים 30 שנה אחרי הסרט הגרוע שקדם לו. ג'ורג' מילר – שברא את החזון העתידני ששינה את פני הקולנוע – שב אליו עם השראה חדשה ועם תפיסה משופרת של הפוטנציאל האנושי, ויצר יצירת מופת. אבל ההכנסות הקופתיות הנאות של "מקס" היו כעין וכאפס לעומת "עולם היורה" (14 שנה אחרי). אף שאף לא אחד מיוצרי וכוכבי המותג התייצב לצילומים, הסרט גרף יותר ממיליארד וחצי דולר. לכן אפשר להבין את הכוונות של אולפני פרמונט להוציא למסכים סרט נוסף בסדרת "השוטר מבוורלי הילס". הסרט השלישי יצא ב־1994, ואחריו ניסו להרים סדרת טלוויזיה עם כוכב הסרט אדי מרפי בתפקיד אורח. אבל הפיילוט שיצר שון ראיין ("המגן") לא שכנע את אולפני CBS, ועכשיו מתכננים להחזיר את השוטר המקורי למסך הגדול. אדי מרפי כבר בן 55 כך שמוטב שימהרו.

בידיים טובות הזדקנותו של הכוכב דווקא יכולה להניב התפתחויות מעניינות. ב־1986 פול ניומן בן ה־61 חזר אל אחד מתפקידיו הגדולים ביותר כשחקן הביליארד אדי פלסון, שאותו גילם 25 שנה לפני כן בקלאסיקה הקולנועית "The Hustler". ניומן, שהיה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט הראשון, זכה בו סוף סוף על הופעתו כמי שלמד מטעויותיו ב"צבע הכסף" שביים מרטין סקורסזה. פיטר בוגדנוביץ', שבתחילת דרכו הקולנועית נחשב להבטחה גדולה אך זו התפוגגה עם השנים, ניסה טריק דומה כשב־1990 שב אל גיבורי "הצגת הקולנוע האחרונה", סרטו המהולל מ־1971. הוא אפילו הצליח לגייס את הכוכבים המקוריים, בהם ג'ף ברידג'ס וסיביל שפרד, אבל היה עצוב לראות איך הצעירים העדינים והחולמניים הפכו בחלוף השנים לקריקטורות.

גם דורי שבה השבוע למסכים 13 שנה אחרי שהתוודענו אליה ב"מוצאים את נמו". הסרט החדש מתרחש שנה אחרי אירועי הסרט ההוא – מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בסרטי אנימציה שגיבוריהם אינם מזדקנים. אנדרו סטנטון, שכתב וביים את "מוצאים את נמו", לא רצה לעשות סרט המשך ודחה את הגישושים של דיסני עד ששב וצפה בסרטו כשיצא במהדורת תלת ממד לרגל חגיגות העשור, וחשב שזה דווקא מאוד הגיוני שדורי השכחנית תלך לאיבוד. זה לא הזיק שעל פי מדד הלייקים בפייסבוק דורי היא הדמות הכי פופולרית בתולדות דיסני ופיקסאר – לעמוד שלה יש יותר מ־25 מיליון לייקים.

"היום השלישי: התחדשות", ו"מוצאים את דורי" מחמישי (23.6) בבתי הקולנוע

• ג'ף גולדבלום
• אדי מרפי
• נטפליקס
• דיסני
• מטריקס
• ג'ורג' מילר
• פיקסאר
• שרון סטון
• מקס הזועם: כביש הזעם
• מוצאים את דורי
• היום השלישי
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

באוקטובר האחרון התבשרנו כי מגזין פלייבוי יפסיק לפרסם תמונות עירום של נשים, ונפלה עטרת פטמתנו. המגזין האייקוני, שבשנת 1953 הרעיד את ארה״ב עם מהדורה ראשונה בכיכובה של מרלין מונרו, ושינה את האופן שבו אנחנו תופסים שפנים, ימשיך לפרסם כתבות לייף-סטייל, אבל בלי עירום. על שער העירום האחרון של המגזין שיראה אור ב-11 בדצמבר ויחתום את העידן שבו מגזינים מוסתרים מתחת למיטה של ילדים מתבגרים וסבים שובבים, מככבת פמלה אנדרסון, ככל הנראה מעיין הנעורים של יו הפנר, שבגיל 48 מסמנת וי על שער מספר 14 למגזין. קלוז׳ר מפואר אחרי שורה של כוכבות שהצטלמו למגזין בשנותיו החזקות, ביניהן קייט מוס, שרון סטון, נעמי קמפבל, מדונה ודרו ברימור. לא משהו שגרסה ישראלית של פלייבוי, שהגיחה אלינו במרץ 2013 ונסגרה כעבור שנה, הצליחה לעשות. הרי קרן מור לא יכולה לעשות פה מדונה, גם לא גלית גוטמן, פשוט כי הקהל הישראלי שמרן (וראו מה קרה לאלכסה דול שהשבוע העזה לחשוף פטמות באינסטגרם וספגה את כל הטוב שיש לטוקבקיסטי ארצנו להציע). שמרן שמרן, אבל חולה על פורנו.

ופה קבור הכלב שקבר את השפנפנה: בעידן שבו עירום הוא ברובו פורנוגרפי, בוטה וחינמי, אין עניין בתמונה עם גופייה ותחתונים או ידיים מסתירות שדיים. בעידן בו ניתן לראות כל בשר בכל תנוחה וללא כיסויים מעוררי סקרנות, אין מקום לאירוטיקה. עכשיו תגידו שפלייבוי הוא לא אירוטיקה, שהוא פורנו; שהוא הרעה החולה שנתנה לגיטימציה חברתית לראות בגוף האישה בשר ראווה פאסיבי שעובר מיד ליד, שהפנר אשם בכל. אבל הוא לא. הפנר, שבשנים האחרונות שעריו נהיו יותר ויותר בוטים (מתוך אותו רצון להישאר רלוונטי בעידן ה״כל חור בלילה הוא שחור״), דווקא חגג את הגוף הנשי. העריך אותו, העריץ אותו. כן, גם התעורר ממנו. אבל לחלוטין לא השפיל את אלה שבחרו להיחשף בו.

נכון, אף אחד לא באמת קרא את פלייבוי בגלל הכתבות (״בדיחת אבא״ פופולרית בכל העולם) אבל כנראה שאף אחד גם לא הסיק, לאחר עלעול בתמונות המגזין, שאנחנו סתם חור. רבות וטובות הן הנשים שהסכימו, בשיא הקריירה, לעטר את שער המגזין ואת עמודיו הפנימיים. אולי הן עשו זאת בשם האג׳נדה, אולי מתוך שיקולים כלכליים (25 אלף דולר עבור צילום לעמודי האמצע של העיתון, 100 אלף דולר נוספים למי שמוכתרת כ״נערת השנה״), ואולי בשביל הפאן – הכל לגיטימי. אבל זה נגמר, כי הקהל כבר רוצה יותר. הוא רוצה מצד אחד להטיף לעירום, לשמוח שרעה חולה כמו פלייבוי עולה על חיג׳אב, אך מצד שני הוא צורך את העירום שלו רטוב יותר, חולני יותר ומנוכר יותר, כל יום וכל הזמן. באתרי הפורנו המיינסטרימי שממשיך לנגוס לנו בתפיסות על גוף, מין, מיניות ואינטימיות (ונשים בצד את ז׳אנר הפורנו הפמיניסטי שמתפתח בעולם ומציג אופציות מגוונות ומרגשות באמת של פנטזיות נשיות, אנושיות), ברשתות החברתיות שמציעות רמיזות בוטות לא פחות מהשערים האחרונים של פלייבוי (רק בחינם ובגילאים צעירים שלא היו עוברים סלקציה באחוזה של הפנר) ובפרסומות ה״מגניבות״ סטייל ״בשר טרי״ של אגאדיר.

אז פלייבוי מפסיק עם העירום, ובכל זאת אין צורך לפתוח שמפניה ולשרוף את החוטיני. זה לא קורה כי עירום הפסיק למכור. זה קורה כי את העירום שאנחנו צורכים היום ממש לא נעים להדפיס על נייר.

• יו הפנר
• פלייבוי
• שרון סטון
• פורנוגרפיה
• נעמי קמפבל
• מדונה
• פורנו
• רתם איזק
• סקס ויחסים
• אירוטיקה
• החיים היפים