של מי השורה הזאת בכלל?: וויל ארנט מאלתר טלוויזיה חדשה

וויל ארנט, בתפקיד הבלש החבוט טרי סיאטל ("לא, מעולם לא הייתי" הוא אומר על העיר), פונה לבלש המתלמד שהונחת עליו על ידי מפקדת מחלק הרצח. הוא שואל אותו שאלה שכנראה היתה כתובה בתסריט, אבל המתלמד לא יודע מה הוא אמור לענות. זה דווקא לא מופיע בתסריט. למעשה, כל שורות המתלמד נמחקו מהתסריט, נועדו להיוולד יש מאין רק בזמן הצילומים על ידי הסלבריטי התורן שנבחר להתלמד בפרק הנוכחי של קומדיית התעלומה הבלשית החצי מתוסרטת, "עיר הרצח" (Murderville).

הסדרה החדשה של ארנט בנטפליקס, שמבוססת על פורמט בריטי מתוחכם בשם "Murder in Successville", היא ניסוי טלוויזיוני מוצלח למדי בערבוב בין קומדיה מתוסרטת לכזו שמאולתרת על המקום. תעלומת הרצח השבועית אולי כתובה מראש, כולל זירת הרצח, מה יגידו החשודים ומי הרוצח, וגם השוטרים יודעים ברובם לאן הסיפור הולך, אבל לא כולם. לתוך מבנה קלאסי הזה נזרק מפתח ברגים בדמות אורח מפורסם (בתפקיד הבלש המתלמד) שנאלץ להוביל את החקירה, לתשאל את החשודים ולפתור את תעלומת הרצח, כל זאת מבלי לדעת שום דבר על העלילה לפני שהמצלמות נדלקות.

התוצאה היא משהו שממוקם בין סיטקום פארודי על בלש קלישאתי לשעשועון בעל משתתף אחד, שבמקרה מפורסם במידה כזו או אחרת. המתמודדים/משתתפים בששת הפרקים שעלו לנטפליקס ביום שישי האחרון (4.2) נעים בין קומיקאים כמו קונאן או'בריאן, שחקנים כמו שרון פאקינג סטון ומגיעים עד לשחקן הפוטבול מרשון לינץ. תעלומת הרצח עצמה, אותה צריכים האורחים לפתור, לא מורכבת יותר מדי ואחרי פרק אחד תבינו את התבנית מספיק כדי לפתור אותו בקלות בעצמכם ולהתנשא על המפורסמים שטעו (זה יכול לקרות, וזה כיף כשזה קורה), אבל בהתחשב בכל הכאוס שנזרק עליהם בתהליך, זה מובן איך אפשר לפספס רמז או שניים בדרך.

בזמן שהם מנסים לתפוס רוצח, האורחים עוברים דרך תרחישי אלתור מאתגרים – סוג של משחקונים קטנים בתהליך – שבנויים במטרה לבלבל, להפתיע, להביך ולשחרר את חיידק האלתור החבוי בהם. כך, למשל, או'בריאן נאלץ להסביר לילדה קטנה על מוות, קן ג'ונג מתחבא במשרד מפקד משטרה ושרון סטון מנסה לסתום עם האצבע את הדם שמשפריץ מהמנותח. כן, זה בהחלט נהיה סלפסטיקי לפרקים, אבל כשהאורח מגיע ליהנות זה עובר אל המסך. ובכלל, הפרק עצמו תלוי מאוד ברמת האורח, כפי שאפשר לראות בפרק הנפלא של מרשון לינץ, שמתגלה כבעל תזמון קומי פנטסטי, והופך את הפרק איתו למצטיין בכל העונה. אנני מרפי ("שיט'ס קריק") לעומת זאת יבשה יותר דם בזירת רצח מלפני עשרים שנה, והפרק בהתאם הוא החלש מכולם.

ומעל הכל ישנו את וויל ארנט, שתופס בו זמנית את תפקיד הבלש האפל ואת עמדת מנחה השעשועון באופן שאחד בין חלקים. ארנט בנה את עצמו על תפקידי הגבר השבור (מהקוסם הכושל ג'וב ועד לסוס הכושל בוג'אק), ועם קולו הנמוך ושפם סבנטיז הוא נכנס בקלות לדמות הארכיטיפית של הבלש המותש שרק רוצה לנקום את מות שותפתו לשעבר ולחזור לגרושתו. אבל מעבר לזה, היכולות הקומיות שלו מאפשרות לו לנוע בין מטופש לסטרייט-מן בקלילות מרהיבה, לאלתר פאנצ'ים יחד עם המתמודדים, להפתיע ולאתגר אותם וגם לספק את הבדיחה הכי מצחיקה בפרק עם קומייל ננג'יאני, כשהקערה נהפכת לרגע על פיה והמתחרה מאתגר את ארנט. במילים אחרות, בלעדיו זה פשוט לא היה עובד.

עם פורמט יוצא דופן שכזה וארנט בתפקיד החלומות, כל מה שעיר הרצח צריכה לעשות כדי להפוך לבאמת טובה זה להתחיל לסנן את האורחים. העונה לא יציבה ברמתה ופוטנציאלית, ככל שהאורחים יהיו קיצוניים, מעניינים ומשוחררים יותר, כך גם התוצר יהיה חד ומצחיק. גם ברמת המשחקונים הייתי שמח אם היו מתרחקים מהאזורי הסלפסטיק ומתקרבים דווקא לאתגרי האלתור הוורבלי, כאלו שמאלצים את האורח לקשקש את דרכו מחוץ לבור. אלו רגעים קטנים שחושפים בדיוק איך עובד הראש של האנשים על המסך ועד כמה הם חדים, מקוריים ומעניינים כשאין להם מילים כתובות על דף שצריך לדקלם. בסיום ששת הפרקים נשארתי עם רצון עז לראות עוד מארנט בתפקיד, ורשימת שמות מרתקת שהייתי רוצה לראות שם באלתורים (פליז פליז כריס פראט). אם אני כבר מדמיין את פרקי ההמשך, זה בהחלט סימן שיש פה משהו לעתיד.