>> אוראל גלעד היא שחקנית תיאטרון וקצינה במיל' (וגם זמרת יוצרת ומדבבת,כדאי לכם לעקוב), והיא משתתפת בימים אלו במופע התיאטרון המוזיקלי "עוד יבוא היום" של תיאטרון הספרייה ברמת גן, המבוסס על שיריו של אהוד מנור במלאת 20 למותו.פרטים וכרטיסים באתר התיאטרון.

הכל התחיל כשהמורה בחוג דרמה לקחה אותי לצד ואמרה לי "אל תספרי לאף אחת אבל אני שולחת אותך לעשות אודישן לטלוויזיה". היא נתנה לי טקסטים, בראש הדף היה כתוב: "רמזור – שם זמני". התפקיד: דניאל, הבת של איצקו. את הסוף אתם יודעים – לא התקבלתי. זה היה ה"לא" הראשון שלי, איפשהו בגיל 10. ההורים חשבו שלא אצליח לעמוד בזה אם אבחר לעסוק בתחום, אבל אותי זה לא עצר.

במקביל, בערבים הייתי נדבקת לחדשות, מסתכלת על טנקים ונגמ"שים וחולמת להגיע לגיל 18 ולהפעיל אחד מהם. מגיל קטן היה ברור לי – אני רוצה קרבי. ובכל זאת, כשהגיע הגיל ניסיתי גם תיאטרון צה"ל והלהקות הצבאיות. הגעתי ל־40 האחרונות מתוך 1700, אבל לא נכנסתי ל־27 שנבחרו. התבאסתי, אבל נזכרתי שזה בכלל לא היה החלום המקורי שלי. התגייסתי להיות לוחמת תותחנים, וכבר ביום הראשון הודעתי למפקדים שאני הולכת להיות קצינה. וכך היה – סג"מ מורעלת וצבעונית.

חמש שנים שירתתי בצה"ל – כמפקדת מחלקה בתותחנים וכמפקדת צוות לוחמים בבה"ד 1. אם לא היה בי הרצון לבמה אולי הייתי היום סגן אלוף, אבל שתי האהבות הכי גדולות שלי – תיאטרון ולחימה – פשוט לא הולכות ביחד.

>> תקשיבו רגע: מקומה של אמנות ההקשבה הוא במוזיאון // יובל פלוטקין
>> קווין ספייסי בא לחבק את הקהל הישראלי? מזה בדיוק חששנו // מור בירן

אחרי השחרור טיילתי חצי שנה בדרום אמריקה, למדתי משחק בבית צבי, ושלושה חודשים אחרי שסיימתי הגיע השבעה באוקטובר. קיבלתי צו 8, עליתי על מדים, עצרתי אצל ההורים לכמה דקות והמשכתי עם החיילים שלי לימ"ח. לקחנו ציוד קרבי ונשק, והבנו שהרגע שלנו הגיע. בחודשיים הראשונים בשטח כל מה שהוביל אותי ואת המחלקה שלי זאת השליחות. לא חיפשנו מקלחות או אוכל טעים (למרות שהגיע אלינו לשטח כמויות של אוכל וציוד לגדוד – תרתי משמע). ואז התיאטרון חזר.

הייתי חצויה: משאירה את החיילים בשטח ויוצאת להופיע? ממשיכה להילחם ומוותרת על ההצלחה שלי? מתוך זה נולד הסינגל שלי "חצויה". החלטתי שאני עושה גם וגם, שבוע שבוע. סתם, לא באמת. אבל בכל פעם שהייתה הצגה חשובה המ"פ שחרר אותי להופיע ולחזור, החיילים שלי פרגנו לי, יצאתי יותר מהם והרגשתי נורא עם זה אבל זה גם היה בלתי נמנע.

החיילים שלי הפכו לחברים הכי טובים שלי כבר בתקופה הראשונה של המלחמה. אכלנו חול ביחד, הרמנו אחד את השני כשהיה קצת קשה ושותפות הגורל הזאת רקמה חברות שקשה להסביר במילים. הם הבינו אותי, לא הייתי בטוחה שגם בתיאטרון מבינים מאיפה באתי ולאן אני חוזרת, אבל למרות שלא הבינו עד הסוף חיבקו אותי ותמכו בי כשבכיתי מאחורי הקלעים רגע אחרי שפיזזתי במרץ וצחוק על הבמה.

גם היום אני משלבת בין שני העולמות. לאחרונה עליתי עם הפקה חדשה בתיאטרון הספרייה – "עוד יבוא היום", ערב מוזיקלי עם שיריו של אהוד מנור. ערב שמדבר את הרוח הישראלית וכל כך רלוונטי לתקופה הזאת. ני מחוברת אליו במיוחד, כי מנור כתב טקסטים אותנטיים, פשוטים ונוגעים בלב – בדיוק מה שאני מחפשת כיוצרת.

במקביל אני בחזרות ל"עפרה" בתיאטרון העברי, שם אשחק את אחותה של עפרה חזה. ברור לי שאם יגיע צו 8 אתייצב, אבל כבר אין אופציה לוותר על אחד מהשניים. אני רוצה לקוות שלא יגיע עוד צו, שכולם יחזרו – החטופים והלוחמים – ושנוכל כולנו להתמקד בדברים שעושים לנו טוב. אז סוכנת מוסד כבר לא אהיה, אולי רק על הבמה או במסך. אבל לוחמת אני תמיד אשאר. כי עם כל הקלישאה באמת שאין לי ארץ אחרת.

• יוצרים כותבים
• שבעה באוקטובר
• תיאטרון הספריה
• צה"ל

הפעם הראשונה שגילמתי את התפקיד של הלן במחזה "שמנה" הייתה בשנת 2014, לפני כמעט עשור. הייתי בת 31, בלי זוגיות, ושמנה. את ההצעה לחזור ולגלם את התפקיד קיבלתי לפני כמה חודשים – פסע מגיל 40, מאורסת, ועדיין… שמנה.

זה לא כל כך שכיח לחזור לגלם תפקיד שגילמת בעבר, בטח לא במרחק של עשור. עניין אותי להכיר שוב את הלן, לראות איך אני מקבלת אותה אליי עם החוויות שצברתי בעשור הזה ומגישה אותה (ואותי) לקהל דרך פריזמת החוויות האלה. מסתבר שהמחזה, שכתב ניל לביוט אי שם בשנת 2004, היה רלוונטי ב-2014 ועדיין רלוונטי ב-2023. נשים שמנות (וגם גברים) עדיין סובלות משמנופוביה רפואית, תחושת הדרה מהמרחב הציבורי ובכלל, פשוט תחושה שהן שוות פחות.

אז מה כן השתנה? תרבות הפוליטיקלי קורקט. המודעות. היום אולי לא אומרים את הדברים בקול כי זה כבר לא פוליטיקלי קורקט, אבל בהחלט חושבים אותם. אנשים עדיין מדורגים לפי המראה החיצוני שלהם, המוצא שלהם, הדת שלהם, הנטייה המינית שלהם, ולפי כל קריטריון שאנחנו יכולים להמציא לעצמנו. אנחנו עושים את זה כדי שנוכל למקם גם את עצמנו בסולם הדרגות הזה. כדי לדעת שיש מישהו ש"שווה" פחות מאיתנו, כדי שנוכל להרגיש עליונים על מישהו, כדי שנרגיש שווים בעצמנו. הרשתות החברתיות, שלא היו חלק מחיינו כשהמחזה נכתב, הופכות הכול לקשה עוד יותר. הבלתי מושג נמצא מול העיניים שלנו כל הזמן, מזכיר לנו שאנחנו לא רזות מספיק, לא מתוחות מספיק, לא חטובות מספיק, ובאופן כללי – פשוט לא.

ומה עוד השתנה? אני. הלן שגילמתי בשנת 2014 הכירה היטב גברים שאוהבים לבלות איתה בבית אבל מתביישים להסתובב איתה ברחוב. גם הלן שאגלם בגרסה החדשה של "שמנה" מכירה אותם היטב. אבל בנוסף, בזמן שחלף היא הספיקה להכיר גבר אחד, שאוהב אותה בדיוק כמו שהיא ומעולם לא חשב אפילו שיש לו סיבה להתנצל על זה. לא בפני עצמו ולא בפני הסביבה. הלן שאגלם עכשיו יודעת שהיא לא צריכה להתפשר על עצמה בשביל אף אחד, אפילו שלפעמים לנשים כמונו קשה להאמין בזה. הגבר שאוהב אותי מאפשר לי לשחק את הלן אחרת, כי אני יודעת שהלן ראויה לקבל את מה שיש לי. את מה שלקח לי הרבה מאוד שנים למצוא, אבל בסוף כשמצאתי, הפך אותי לאדם יותר טוב ולשחקנית יותר טובה. קשת הרגשות שלי התפתחה וכפועל יוצא, גם קשת הרגשות של הלן. לא סתם אומרים "אין חכם כבעל ניסיון". בזכות הניסיון והחוויות שאני, רוני, חוויתי בעשור הזה – מפלות קשות ושיברונות לב יחד עם רגעי אושר ואהבה ללא תנאי, הלן של 2023 תהיה חכמה יותר ומלאה יותר. ולא בקילוגרמים.

"שמנה" מוצגת בתיאטרון הספריה, שועלי שמשון 2 רמת גן, 12.3-3.4.פרטים וכרטיסים כאן

• תרבות
• תיאטרון
• תיאטרון הספריה

כשהמונולוגים יצאו מהוואגינה לאוויר העולם ב-1996, היה להם אימפקט עולמי גדול. מבקר התאטרון של "הניו יורק טיימס", למשל, הכריז שהמחזה מאת איב אנסלר הוא "כנראה היצירה החשובה ביותר בתיאטרון הפוליטי של העשור האחרון", וב-2018 אותו עיתון כלל את "מונולוגים מהוואגינה" – שנכתב בעקבות שיחות עם 200 נשים על סקס, יחסים ואלימות נגד נשים – ברשימת 25 המחזות האמריקאים הטובים ביותר בשלושים השנים האחרונות.

לישראל המונולוגים הגיעו רק בסוף שנת 2000, והוגשו לקהל על ידי כוכבות במה כגילה אלמגור, עידית טפרסון ואיילת זורר. ההפקה של תאטרון הבימה זכתה להצלחה גדולה, גם בשל הסקרנות שעוררה ההזדמנות לשמוע את הדיווה אלמגור עושה קולות של סקס. היו גם צופים שהזדעזעו עד עמקי נשמתם.

לא ראיתי את ההפקה ההיא, אך כשקיבלתי הזמנה לראות את "מונולוגים מהוואגינה" בתאטרון הספריה שברמת גן, תהיתי איך הטקסטים יישמעו מהצד הזה של הארווי ווינסטין. מצד אחד, דווקא בעידן MeToo ההצגה ממשיכה להיות רלוונטית מעצם כך שהיא מזמינה לנשים לשוב ולקחת בעלות על ההנאה שלהן מסקס ולשחרר את המלה "כוס" מפיהן של גברים מטרידים. מצד שני, היחס לאונס באחד המונולוגים מעורר תהייה (אחת הדמויות מספרת בקצרה שנאנסה בילדותה על ידי גבר, ומיד עוברת לתאר חוויה מינית חיובית שחוותה בנעוריה בחברת אישה בוגרת) והשחקניות עצמן חשו צורך להתייחס למודעות החדשה של העידן הנוכחי. לכן בסוף ההצגה, אחרי מחיאות הכפיים הראשוניות, הן פונות אל הקהל ואומרות שכתבו עוד מונולוג. בטקסט הזה, שמוגש על ידי כולן יחד, הן מדברות על פגישתן עם הטרדות מיניות במרחב הציבורי, ומסיימות ב"אני מפחדת", שנאמר על ידי כל אחת בנפרד. וכך, במקום לשלוח את הצופים הביתה עם צחוק משחרר, הן מחטיפות לנו בוקס מכוון היטב.

יש לציין שאנסלר עצמה הוסיפה במהלך השנים מונולוגים תואמי תקופה. כך, למשל, ב-2003 היא כתבה מונולוג בשם "מתחת לבורקה" בגלל האירועים באפגניסטן, וב-2004 היא הוסיפה מונולוג של טרנסג'נדרית. באוניברסיטאות שונות בארה"ב נהוג להעלות את המחזה מדי שנה במסגרת אירועיV-day, אבל בשנים האחרונות חלק מההפקות המתוכננות בוטלו, ואחרות הכניסו שינויים, בשל הטענה שהזיהוי של אישה עם הנרתיק שלה, שמתנוסס בכותרת של המחזה, מנציח את הבינאריות המגדרית.

וכך זה נראה במקור:

בכל אופן, בהפקה הנוכחית בבימויה של ליאת פישמן לני משתתפות חמש שחקניות צעירות ומוכשרות, כולן בוגרות טריות של בית הספר לאומנויות הבמה בית צבי. החמש מתכנסות בתוך תפאורה של פאב, ומעצבות בחן שלל דמויות מתחלפות, המשתפות את הצופים בזכרונות ובהתחבטויות סביב הכוס שלהן. חלקן מספרות על חוויות טובות של גילוי עצמי, אחרות על חוויות קשות, או עצובות (עלמה שילון מגלמת אישה זקנה שמספרת שכמעט שכבה פעם אחת עם מישהו). יש מונולוגים פיוטיים, ויש מונולוגים קומיים, והתרגום הקולח של שלומי מושקוביץ מעביר את הגוונים השונים של החוויה.

היום המחזה כבר אינו נחווה כמהפכני, ולא כל המונולוגים קולעים באותה מידה, אבל הוא עדיין מבדר בהחלט. אחד משיאיו המשעשעים של הערב הוא הרגע שבו ליהיא פרץ מדגימה בכישרון מתפרץ סוגים שונים של אורגזמה. זה פשוט ואפקטיבי, והרבה יותר מפורט ומגוון מהסצנה הזכורה ההיא של מג ריאן במעדניה של כץ ב"כשהארי פגש את סאלי", וזה אף פעם לא מתיישן.

מונולוגים מהואגינה, תאטרון הספריה, רמת גן. בשלב זה ההצגה מתוכננת לרוץ עד ה-6.2.פרטים וכרטיסים כאן

• במה
• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרון הספריה