הדי.ג'יי במסכה: בואו לרקוד את הלילה עם התוכנית להגנת עדים

Witness Protection Program הוקמה לפני ארבע שנים, מתוך רצון לייצר מרחב שבו מוזיקאים יכולים להוציא מוזיקה בלי להרים את היד, בלי להצטלם, בלי “לשווק את עצמם” – רק ליצור ולשחרר. השמות פיקטיביים, הזהויות מומצאות, המוזיקה – אמיתית לחלוטין. אני משתמש בשם טרולס יורי – שילוב של שם דני ושם רוסי, בלי שום קשר למשפחה שלי או למוצא. סתם כי אהבתי איך זה נשמע. את דאווין ורדה הכרתי דרך הפעילות בלייבל. המוזיקה שלי נוטה לצד האפל, שלו לכיוון בהיר יותר. אבל שנינו הבנו מהר מאוד שאנחנו מדברים באותה שפה – שפה שאין בה שמות פרטיים, אלא רק צלילים, שכבות וניואנסים.

הבחירה להישאר מאחורי שם בדוי לא נולדה כרעיון שיווקי. בהתחלה זה בלית ברירה – שילוב של סיבות אישיות ומקצועיות. אבל משם זה התפתח לאידיאולוגיה. הבנו שיש בזה משהו משחרר. מוזיקה שיוצאת בלי קונטקסט אישי, לאומי או סגנוני. בלי המטען של כל המוזיקה שעשית עד לאותה נקודה, בשמות "האמיתיים" שלך. לשלוח פרומו לחברים, בלי שהם יודעים שזה אתה. לראות מי עונה, מי מתעלם. לגלות שמישהו בניו זילנד השמיע בתכנית הרדיו שלו. שמישהי בצרפת מחכה בקוצר רוח לריליס הבא. שמישהו בלונדון קונה את כל הריליסים בבנדקמפ.

זו לא המצאה שלנו, כמובן.
בשנות ה־80' המאוחרות ותחילת ה־90' זו הייתה הנורמה. כמעט אף אחד לא הוציא טכנו, האוס, ג’אנגל או גאראז’ תחת שמו האמיתי. היו מאות (אם לא אלפים) של מפיקים, שהקליטו טראקים בחדרי שינה, והוציאו אותם תחת שמות בדויים – לפעמים רק עם מדבקה לבנה, בלי קרדיט בכלל. הם כונו בזלזול “Faceless Techno Boffins” – חנונים אלמוניים של מוזיקה אלקטרונית. אבל בפועל, הם לבשו את הכינוי כאות כבוד – הם היו הפסקול של המסיבות, של הרחבות, של סופי השבוע, של תחנות הרדיו הפיראטיות. של התשוקה.

>> למה אני סוגר את הברים שלי ועוזב את תל אביב? בגלל העירייה // טור אישי
>> לכו לישון: גם סגירת בנדיקט רוטשילד מסמנת את סוף עידן חיי הלילה

גם מי שכבר ביסס שם – המשיך לפעול תחת זהויות נוספות, מוציא מוזיקה בשלל שמות שונים, תחת כינויים מסתוריים ואיזוטריים. והיו אחרים שהפכו את האנונימיות לזהות המוזיקלית שלהם:

•   מודימן, שתיקלט מאחורי וילון.
•   SBTRKT, שבחר ליצור דמות עטופה במסכה שבטית.
•   מוריס פולטון, שממעט להתראיין ויוצר בשלל שמות פיקטיביים.
•   Underground Resistance ודרקסיה – שפעלו בין מסכות, שמות בדויים וסיפורים בדיוניים על עולמות תת־ימיים ומאבקים חברתיים.
•   דאפט פאנק עם הקסדות הזוהרות.
•   דדמאוס, מרשמלו – גם הם יצרו לעצמם מסכות, אבל לאו דווקא כדי להיעלם – אלא כדי להמציא מחדש את הדמות המוזיקלית.

ב-WPP, המקרה שלנו, הבחירה הזו הפכה לעמדה. להוציא מוזיקה בלי לנופף. לראות לאן היא מגיעה בלי פוש חיצוני. להאמין בכוח של הקול, ולא של התמונה. אבל העולם לא עומד במקום. בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר אמנים “פיקטיביים” – לא כאלה שברחו מאור הזרקורים, אלא כאלה שמעולם לא היו שם. דמויות מומצאות, שמות מומצאים, ביוגרפיות מפוברקות ומוזיקה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית והוזנה לפלטפורמות סטרימינג בקצב תעשייתי.

הקהל, בצדק, מתחיל לבעבע. אנשים מבינים שיש הבדל בין להסתיר פנים אנושיות, לבין לא להיות אנושי בכלל. הם מתחילים להבחין בין מוזיקה שנוצרה מתוך נשימה, רגש, סאבטקסט – לבין אוסף של דגימות משוכפלות שנוצרו על ידי מנוע טקסט־לצליל.

לכן החלטנו לצאת לרחבה.
בפעם הראשונה, Witness Protection Program מקיים אירוע פיזי. לא רק ריליסים, לא רק לינקים – אלא מסיבה אמיתית, בשיתוף עם החברים מעד 120. אנחנו עדיין לא מראים את כל הפנים, אבל אנחנו שם. פועמים. עם ווליום. עם קהל. עם מוזיקה. אתכם. טרקים שלנו כבר השתלבו בסטים של ארול אלקן, ריצ׳רד סן (דו יו רדיו), שון ג׳ונסטון (ALFOS), סברינו (הורס מיט דיסקו), ג׳סטין סטראוס (ניו יורק), טים סוויני (ביטס אין ספייס), ביל ברוסטר (DJ History), כריס מאסי (Sprechen), הוגו טאסיס (איביזה סוניקה), Lauer, קטיה רוגה, נסקה (הארד פיסט), כריס קוקו, וגם בארץ על ידי דיג'ייאים בטווח שבין עמרי סמדר לאלה גוטמן. 

>> בואו לשמוע אותנו, לצד נבחרת המוכשרים הנוספת – דן יואל, נדב רביד, נועה ארגוב ורועי שפילמן – ביום שישי, 1.8.25, 22:00 במועדון הננסי ברחוב לבונטין 8 תל אביב. הכרטיסים מחכים לכם כאן