אתהביקורת שלי על "אווטאר 2"מלפני שלוש שנים סיימתי במילים: "גם אם לא ציפיתם לו, 'אווטאר: דרכם של המים' מצליח להפוך לעוד סרט אירוע. כמו בפעם הקודמת, לא נראה לי שאשוב לצפות בו על מסך ביתי, אבל אגיע בשמחה לפרק הבא שמיועד לצאת למסכי הקולנוע ב-2024". בחרתי לציין זאת משום של"אווטאר 3" אכן הגעתי בשמחה, ובתחילתו שבתי והתפעמתי מהעולם החזותי עוצר הנשימה שג'יימס קמרון ברא. אבל אחרי כשעה וחצי מצאתי את עצמי מסתכלת בשעון לראות כמה זמן עוד נשאר. במאה דקות שנותרו ישבתי מול המסך די משועממת, וזה דבר שלמיטב זכרוני שמעולם לא קרה לי בסרט של קמרון.
>>מונטאז': הפסטיבל שיהפוך את הקאמרי למקום הכי מגניב בתל אביב

עד כה, כל סרט של קמרון הביא לנו משהו חדש, וזה כולל את שני סרטי ההמשך "שליחות קטלנית 2" ו"אווטאר 2". אבל "אווטאר: אש ואפר" ממשיך את עלילת הסרט הקודם לעבר עוד ועד סצנות אקשן, שאף לא אחת מהן משתווה לשיאי הסרט הקודם, ובמהלך הצפייה גוברת התחושה שאת זה כבר ראינו. במקום להעמיק את הדמויות, "אווטאר 3" הולך על ריבוי – תופעת ה"אותו דבר אבל יותר גדול" המוכרת מסרטי המשך. יתרה מכך, מבחינות מסוימות קמרון הורס כאן את מה שבנה בשני הסרטים הראשונים. כשתופעת ה"Franchise fatigue" (עייפות הפרנצ'ייז) מתחילה להופיע כבר בסרט השלישי – כרגע מתוכננים עוד שניים – זה לא סימן טוב (אם כי רק בימים הקרובים נדע אם העייפות המדוברת תתבטא גם בקופות).

בתחילת הסרט אנחנו מוצאים את ג'ייק סאלי, זוגתו נייטירי וארבעת ילדיהם, הביולוגיים והמאומצים, עדיין שוהים בקרב בני שבט הריף בעלי העור בצבע טורקיז. כשהם נאלצים לחמוק משם, הם תופסים טרמפ על אחת הספינות המעופפות של "סוחרי הרוח". בשלב זה המראות שומטי הלסת עומדים בציפיות שעוררו הסרטים הקודמים. אלא שאז פולשים לסיפור בני שבט נוסף, הרבה פחות ידידותי. "אנשי האפר" איבדו את האמונה באלוהות שוחרת ההרמוניה של כוכב פנדורה, והם משתפים פעולה עם הקולוניאליסטים הלבנים שהגיעו מכדור הארץ. השבט מונהג על ידי ואראנג הרצחנית (אונה צ'פלין, נכדתו של צ'רלי) העוטה כרבולת אדומה, שמדמה אותה לאינדיאנית במערבונים ישנים. זאת דמות סקסית ומרשימה, אבל היא מביאה איתה הרס וישימון, וגוונים של אפור מחליפים את השילוב הפסטורלי של כחול וירוק.

אחרי המתקפה על ספינות האוויר, בני המשפחה נפוצים לכל עבר, והסרט מתפצל לכמה עלילות של מרדפים. אחד המכשולים העיקריים במסע הבריחה הוא נוכחותו של הנער ספיידר, בן האנוש שאומץ על ידי ג'ייק ונייטירי, אך זקוק למסכת חמצן כדי לשרוד בפנדורה. ספיידר בעל הרסטות הבלונדיניות היה דמות מגניבה למדי בשולי הדרמה בסרט הקודם. עכשיו הוא זז למרכז, אך דמותו נותרת שטוחה, וג'ק צ'מפיון מתגלה כשחקן מוגבל וחסר חן, עד כדי כך שלא היה אכפת לי מה יקרה לו. אם הסרט הקודם הקדיש זמן לחיבוטי ההתבגרות של ילדי המשפחה, וסחף אותנו לכיף של תעופה על גבי איקרנים, הפעם הם תקועים במקום מבחינה דרמתית.

מי ביקש את הגוון הזה? "אווטאר: אש ואפר". (צילום: יח"צ)

קו עלילתי נוסף חוזר אל הטולקונים – יצורי הים הענקיים, הנבונים ושוחרי השלום – ומציע סצנה של ציד טולקונים, שמתפתחת לקרב ימי. קמרון הוא מבמאי האקשן הגדולים מעולם, והסצנה אדירת היקף ומרשימה, אבל דווקא בשל ריבוי הטולקונים חסרה כאן הדרמה הרגשית המוחצת של ציד הטולקונית הבודדה בסרט הקודם. תופעת ההפרזה פוגמת גם בדרמה המשפחתית, כשהמשפט "אני רואה אותך", שנהגה ברגע מפתח בסרט הקודם, חוזר כאן שוב ושוב עד אובדן משמעות.

זה לא חדש שכשרונו הגדול של קמרון אינו טמון בתסריטים שהוא כותב, אבל עד כה רובם השתבחו במבנה ובקצב נכון. ב-1998 וויליאם גולדמן, התסריטאי האגדי של "קיד וקאסידי", "כל אנשי הנשיא" ו"הנסיכה הקסומה", אף התגייס להסביר מדוע לדעתו התסריט של "טיטאניק" היה ראוי למועמדות לאוסקר (הסרט גרף 11 אוסקרים בלי להיות מועמד על התסריט). הפעם המבנה לקוי, וזה בולט במיוחד בסצנת אקשן גרנדיוזית, שבה ד"ר איאן גארווין (ג'מיין קלמנט), שעד כה תפקד כסטטיסט, קופץ פתאום למרכז העניינים ועושה מעשים גרנדיוזיים שאינם משכנעים בשום רובד. כדי להאמין שהאיש הזה יבחר לעשות מעשים קיצוניים כאלה, שהם מהותיים לעלילה, היינו צריכים להכיר אותו. אך הוא צץ משום מקום (הוא היה דמות זניחה גם בסרט הקודם) והעלילה מתפרקת.

בתום הצפייה אנחנו נשארים עם אוסף של סצנות מרשימות שהודבקו ברוק, ועם ריק בלב. ביולי השנה אמר קמרון בן ה-71 שהוא מתכוונן לביים גם את שני הסרטים הבאים בפרנצ'ייז, כי "אין סיבה שלא. אני בריא. ואני מוכן לצאת לדרך". יש לי סיבה בשבילך – אנחנו לא צריכים עוד "אווטארים", ונשמח לראותך עושה דברים אחרים. אולי אפילו סרט דל תקציב יחסית – נגיד, 50 מיליון דולר במקום 400 מיליון – וקצר יחסית, שישחרר אותך מכובד ההפקה ויאפשר לך להתנסות במשהו חדש, אולי אפילו לעוף.
3 כוכבים
Avatar: Fire and Ash בימוי: ג'יימס קמרון. עם סם וורת'ינגטון, זואי סלדנייה, סיגורני וויבר, סטיבן לאנג, אונה צ'פלין. ארה"ב 2025, 197 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ג'יימס קמרון
• אווטאר 2
• קולנוע