האם יכולה להיות עדינות מחוץ לארון ואיפה מותר להגיד "חור תחת"

>> ירדן בר-אל, יוצר ושחקן, כתב יחד עם המחזאית והבמאית גילי נוימן את ההצגה "אין הומואיות רעות" שמשתתפת בפסטיבל דרמה קווין #4 – ארבעה ימים של תרבות להט"בית, שנפתח היום (4.6) ויימשך עד מוצ"ש (7.6) ומוציא לדרך את אירועי חודש הגאווה של עיריית תל אביב-יפו. ההצגה תעלה בתיאטרון המשולש במרכז הגאה, יצירה נוקבת ואינטימית, המתבוננת לעומק בקהילה הלהט"בית מבפנים ומעלה שאלות על שייכות, זהות, אינטימיות וגבולות. המחזה נולד מתוך חוויותיו האישיות של בר-אל כחבר בקאסט של הפקת הענק הנוצצת של תיאטרון הבימה "פריסילה מלכת המדבר". ההצגה תעלה במסגרת המופע "קוויקי", שכולל ארבע הצגות קצרות ומקוריות שנכתבו במיוחד לפסטיבל על ידי יוצרות ויוצרים מהקהילה הגאה בישראל. כרטיסים, אם תזדרזו, כאן.

>> עכשיו זה רשמי: מצעד הגאווה חוזר לפורמט האהוב שלו
>> אנדרטה מעוררת עצב ומגדל של זכרונות // העיר של עופר ספיר

כשהייתי קטן, לפני גן חובה, אהבתי להתחבא בארון הבגדים של אמא. מצחיק, זה נשמע סימבולי משהו. אבל אני לא חושב שבחיים שבחוץ זה אי פעם עבד לי יותר מדי, הקונספט הזה של ארון. אולי חוץ מכמה חברות טובות שהתאהבו בי בחטיבת הביניים והיו עיוורות לעובדה ש"הוא פשוט לא בקטע שלך". אני נוטה להאמין שזה כי הייתי הבן היחיד שראה בהן את האדם שמאחורי השדיים, ורוב הזמן גם התעלם מהשדיים לחלוטין מפאת חוסר עניין.

 

"ג'ונגל של מבטים. מבטים במסיבות ומבטים בים ומבטים ברחוב. ג'ונגל של מבטים מהסוג שרק הומואים מכירים. אותו מבט מקפיא ומחייה באותה עת. מבט של בא לי להקיא ותפסיקו להסתכל עליי כבר, אבל גם מבט של איזה כיף להרגיש בשר טרי וקחו אותי לשיחים"

 

בקיצור, לא היה צריך להיות מדען טילים כדי לראות שהילד הזה הומוסקסואל. אמא שלי מספרת שכשהייתי בן ארבע היא כתבה לי ולאחי מכתב שנפתח אותו כשנהיה בני שמונה עשרה, למקרה שהיא לא תהיה בסביבה (סיפור ארוך, היום היא בסדר, טפו חמסה). במכתב היא כתבה לי שלא משנה מה אני אבחר להיות, היא תאהב אותי כמו שאני. איזו מהממת, נכון? בכל אופן, כנראה שמעבר לאינטואיציה האימהית, משתמע שכבר בגיל ארבע לא היה קשה לנחש שהילד הביישן בארון הבגדים מתישהו גם ייצא ממנו. או כמו שחברה לסבית אמרה לי בכיתה י"א כשהגעתי למדורת ל"ג בעומר של איגי: "ירדן! סוף סוף!".

אבל זה לא סיפור על יציאה מהארון. זה סיפור על הארון עצמו. על ארון הבגדים. בארון ההוא לא היו לא מכשפה ולא אריה ולא שום דבר מאיים. רק בגדים. שורה צפופה, רכה ונעימה של שמלות ומעילים. והכל עוטף אותך במין בליל לא ברור של חושך ובדים אלמוניים. והכל עדין ורך, שקט ובטוח. 

עדינות. זו המילה. מוזר שהזיכרון הראשון שעולה לי מעדינות מגיע דווקא מתוך ארון. ושדווקא היום כשאני מחוצה לו זה מרגיש לפעמים כמו ג'ונגל. כמו ג'ונגל של מסיבות. ג'ונגל של גריינדר. ג'ונגל של פורנו ואטרף וצ'אט רולט וספין צ'אט (למיטיבי לכת). ג'ונגל של דרעק וג'יז וקוקשוק ובלאקמילק. ג'ונגל של סמים וגופיות צמודות ופאוצ'ים. ג'ונגל של דיק פיקס וניידים וממוקמים ומה אוהב וכמה ס"מ ושלח כלי.

ג'ונגל של מבטים. מבטים במסיבות ומבטים בים ומבטים ברחוב. ג'ונגל של מבטים מהסוג שרק הומואים מכירים. אותו מבט מקפיא ומחייה באותה עת. מבט של בא לי להקיא ותפסיקו להסתכל עליי כבר, אבל גם מבט של איזה כיף להרגיש בשר טרי וקחו אותי לשיחים. ג'ונגל של מבטים שאומרים "אני יודע מי אתה ואתה יודע מי אני ואני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאנלא יודעת כלום". ג'ונגל של עולם שכולו בנים. רק בנים. בכל מקום – בנים.

ופתאום בלי לשים לב אני בן 17 באוויטה והחברות שלי לא שם. רק בנים. והכניסה היא מגיל 18, אבל אף אחד לא בודק לי תעודת זהות. ואני מזמין וודקה רדבול כי אני בן 17 ואנלא יודעת כלום. ואני יושב ליד בחורה ארגנטינאית שבחור סטרייט מתחיל איתה ואומר לה "איי הב א ביג דיק". עולם שכולו בנים. וחוצה אותי בחור. ואני מסתובב ואנחנו מחליפים את המבט. והוא חוזר והחברות שלי לא שם. והוא מתקרב ולוחש לי באוזן בקול של הומואית קשה "אתה חמוד". ואני לבד וסקרן רצח ונמאס לי מהצ'אטים והפורנו ואני רוצה להרגיש את הדבר האמיתי, ואנחנו מתנשקים את הנשיקה הראשונה והכי מגעילה שהייתה לי בחיים. איכס. נראה לי קראו לו ירון.

וואי סורי, מלא מושגים זרקתי שם למעלה. מושגים וקרעי זכרונות. אתם מוזמנים לקחת את הגיי התורן בקרבתכם שיעשה לכם סדר. סדר. כמה הייתי צריך שמישהו יעשה לי סדר. אבל במקום זה הכל בלאגן של שאלות. שאלות כמו "מי ידע שקוראים לזה כלי?" וכמו למה "זו בריטני, כלבה" ולא "זו בריטני, אחותי"? וכמו "אם כל החברות שלי בנות אז למה לעזאזל שאני אבחר בן זוג מהמין שאני לא מצליח לתקשר איתו?" וכמו "למה אני צריך להפוך את עצמי לחור תחת כדי להשתלב?" ו"מה הבעיה שלי בכלל עם להיות חור תחת?". 

מעניין אם מותר בכלל להגיד חור תחת ב"טיים אאוט".
מעניין גם אם אפשר בכלל להישאר מחוץ לארון אבל להמשיך להיות עטוף במעילים רכים ועדינות של אמא.
אני מקווה שכן. על שני הדברים.