לפני כעשור אמיתי אריכא פשוט קם ועזב הכל. את הבית, את הלימודים, את העבודה, אפילו את המוזיקה הוא נטש ויצא לנדודים ברחבי הארץ. ודווקא אז, אחרי שהתקלף מכל המוזיקה שליוותה אותו בחיים, המוזיקה התימנית השורשית שגדל עליה חזרה אליו. התוצאה היא אלבום הבכורה המסקרן של D-One Project // טור אישי
>>אמיתי אריכא הוא מוזיקאי, זמר, יוצר וחוקר. מלקט מגיל צעיר מנגינות שורשיות ממורשת תימן העברית, חוקר את ביצועיהן המגוונים ומבצע בעצמו. חניך של כל אותם ישישים זכורים לטוב שהקשיב להם בצמא בבתי הכנסת ממורשת תימן, בהתכנסויות החגיגיות ובישיבות הג'עלה המסורתיות. פיתח צליל חדש של הסגנון ביחד עם פרויקט ה-D-ONE, צליל הנטוע עמוק בשורשי המסורת הזו ויחד עם זאת גם חדשני ומרענן.אלבום הבכורה של הפרויקט יצא בחודש שעברוהוא זמין בכל הפלטפורמות.
>> הנס הגדול של בית ספר רימון // יהודה עדר
>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור" // נועם ענבר
>> המלחמה המציאה את הסאונד שאנחנו אוהבים // תמר אפק
לפני כעשור נטשתי הכול. עזבתי את הדירה ואת הלימודים, התפטרתי מהעבודה ויצאתי לנדודים ברחבי הארץ. גם את המוזיקה נטשתי. הרגשתי שאני לא במקום הנכון, שאני לא מרגיש סיפוק ותקווה במה שאני עושה.כולם אמרו לי שלא עושים כזה דבר. לא עוזבים פתאום באמצע החיים פרנסה ובית ועתיד. אבל הבפנים שלי לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל ולצאת אל הטבע, להיות עם עצמיותי.
בכל השנים שחלפו עד אז הייתי תמיד עם רגל וחצי במוזיקה. הכלי המרכזי שלי תמיד היה הקול. ליוויתי את עצמי ולפעמים הייתה להקה בסביבה. אבל היה משהו בהבעה הווקאלית שהיה עבורי דרך לחדירה אל הלב. שרתי כל מיני חומרים שהתגלגלו אלי, שירים בעברית, באנגלית, בספרדית, אפילו קצת בצרפתית, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליח לממש את מה שאני מיועד לו.
כי היה לי סוד שנח אצלי במרכז הלב. סוד מוזיקלי, רגשי-רוחני, שרק לעתים רחוקות סיפרתי אותו דרך השיר.
הייתי ילד מוזיקלי. תמיד הקשבתי לצלילים ושרתי לעצמי. בכל טקסי הגן או בית הספר נבחרתי לשיר או לקרוא משהו. עולם חדש של אנרגיה וקשב נפתח לי כשגיליתי את הפטיפון שהיה מונח בבית ללא שימוש ותקליטי הסיקסטיז והסבנטיז שהיו לידו.אבל איכשהו תמיד הרגשתי שזה שייך לעולם אחר, לעולם שאינו אני. זה היה יפה ומענג אבל לא לגמרי שלי.
כשהייתי ילד בן 11-10 בערך, הלכתי ביום שישי אחד לבית הכנסת של סבא שלי. זה היה בית כנסת בסגנון תימני שסבא שלו היה בין מקימיו ב-1926. עד היום אני לא מבין מה בדיוק משך אותי לשם. אני חושב שזה היה ביטוי כלשהו למרד בהורים. היו לא מעט מתיחויות בבית שלי והרגשתי בודד ולא מובן, ורגליי שהוליכו אותי פתאום לבית הכנסת של סבא היו כמו חיפוש עצמי ראשון.
בית הכנסת היה מלא באנשים. ניגשתי אל מקומו של סבא שלי, שהיה מופתע לקראתי והתיישבתי לידו. לפתע התחילו כולם בשירת התפילה של שבת. הייתי המום. עשרות אנשים שרים ניגון פשוט, עתיק וחודר שהלם בי בחזה. הקול הזה שעלה מכולם והדהד מסביבי היה לא רק שירה כאן בבית הכנסת, אלא קול שבא אלי ממרחקי זמן ומקום ולקח אותי איתו לשמיים גבוהים עתידיים כלשהם שלא ידעתי למצוא להם ניסוח.
הרגשתי שבלי להתכוון מצאתי את הפולק-מיוזיק שלי, את הבלוז. מצאתי את השבט שלי.
הייתי נחוש ללמוד את השירה הזאת, את הדרכים שבה היא נעה ומהדהדת. וזה היה בכלל לא פשוט. לא הבנתי איך שרים את הדבר הזה וגם לא היה מי שיסביר לי. הייתי מתעורר לפנות בוקר וצועד אל בית הכנסת, יושב ליד כמה מזקני השבט שתמיד הגיעו ראשונים והתחילו בניגון קצבי חרישי לשיר את התפילה. ישבתי לידם כמו גור רך תחת כנפי דרקונים אדירים וניסיתי לקלוט כיצד הם שולחים את לשונות אש השירה.
בתהליך ארוך ומפרך ומתוך התמסרות גדולה הצלחתי אט אט להבין את תורת המוזיקה ולשיר אותה עם כל השבט. מאוחר יותר השתתפתי גם בכינוסי הג'עלה המסורתיים ולמדתי לחנים משירת הדיוואן (ספר השירים התימני) וכשגיליתי את ארכיון הספרייה הלאומית, הייתי יושב בו שעות רבות עם גלגלי הטייפ הגדולים, מקשיב ומפענח הקלטות אתנוגרפיות ישנות שהכילו עבורי אוצרות יקרים מופלאים.
כך הלכתי וליקטתי עוד ועוד לחנים ושירים וכל אחד מהם היה לי כמו מכתב פרטי עתיק מן העבר. אבל בכל זאת לא ידעתי מה הלאה. ביצעתי אותה רק באירועים אמנותיים קטנים, אבל איך להגיש את זה לקהל הרחב? חששתי: האם יצליחו להקשיב למוזיקה הזאת כמו שאני מרגיש אותה? האם יש בכלל מקום לקול הזה שלי שרוצה לדבר שפה קדומה-חדשה כזאת? הופעתי עם כל מיני חומרים בזמן שהקול הזה הייחודי שלי שעלה מתוך הוויית השבט הלך ודעך, הלך ונאלם.
ולכן קמתי ונטשתי הכל. הייתי מאוכזב מעצמי, מהמוזיקה, מהעולם שאין לי בו מקום. יצאתי לגלות.
ובאמת הכל עזב אותי. כל המוזיקה שליוותה אותי בחיים הלכה ונשרה ממני וכל הרצונות והשאיפות הקודמים כבר לא היו רלווונטיים. אבל המוזיקה השורשית שלי, באופן לא צפוי, דווקא הלכה והתחזקה לי באוזן. התחלתי להיזכר בלחנים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, כל יום חוויתי מעבדת יצירה מרגשת. הייתי מתעורר ביער או במדבר ופותח את היום בקריאה ונגינה. מטייל כל היום ובערב שוב מנגן, נזכר בשירים, שר אותם, נותן להם לנגן ולהדהד לי בגוף ויוצר בהם מחדש.
הכל עשיתי על היוקולילי שהיה לי באוטו, יוקולילי שבכלל לא ידעתי לנגן בה. לימדתי את עצמי לנגן עליה בטכניקה אישית משלי ואיתה עבדתי על השירים. אחרי תקופה לא קצרה היה לי פתאום פרויקט מוזיקלי שלם ביד.באותם ימים פגשתי מחדש חבר מהעבר, ירדן ארז, שהוא אחד המוזיקאים הנדירים והרגישים שאני מכיר. השמעתי לו את החומרים והוא, בתהליך חיזור הדרגתי, השתלב בנגינה והביא איתו רעיונות יצירתיים משלו. כך פיתחנו ביחד את המופע, הקמנו הרכב והעלינו אותו לראשונה לקראת סוף 2018.
מאז אני מופיע עם הלהקה מהגולן ועד שדה בוקר. הפכנו להרכב בדיוק רגע לפני טלטלות גדולות בארץ ובעולם, אבל הצלחנו לשמור על המשכיות היצירה ובסוף דצמבר 2025 הוצאנו אלבום בכורה מאוד מאוד מיוחד.כשאני מסתכל לאחור אני רואה כיצד דווקא הצלילה הזאת שלי אל ריק לא מוגדר, כשנטשתי את חיי היומיום הרגילים, היא זו שנתנה למוזיקה מקום לשרות עלי מחדש ואפשרה לי למצוא את הקול שלי אל פני העולם.
כיום, כשאני מופיע או מלמד ומביא גישה חדשה אל תוך המוזיקה העתיקה הזאת, מרגש אותי להיזכר באותו ילד שהייתי, ילד שלא ידע ולא הבין דבר, אבל הרגיש את זה עמוק מבפנים והתאמץ כל כך בהתמסרות גדולה מתוך אהבה וכבוד למסורת השבט. אני חושב שזה עוזר לי כיום להיות תמיד במקום הילדי הזה, הסקרן והצמא לדעת.