במקום עוד ראיונות עם פוליטיקאים, הסדרה הדוקומנטרית החדשה של "כאן 11" פוגשת ישראלים אמיתיים כדי לדבר על הנושא הכי רגיש שיש - הכסף שלהם. בלי ציניות ועם הרבה סקרנות, "התלוש של המדינה" מצליחה לספק מבט מרתק על החברה הישראלית
במסגרת השיחה הישראלית, כנראה שאין נושא פחות מדובר מאשר כסף. דרך שיחות חולין אפשר לדעת על בן אדם כמעט הכל – מה הוא אוהב לאכול, איזו קבוצת ספורט הוא אוהד, כמה שעות הוא ישן בלילה; רק על שכר, בדרך כלל, אנשים לא אוהבים לדבר. כשהם נשאלים על כך, בדרך כלל זה נגמר בחיוך מבויש וברצון עז לדלג לנושא הבא.אבל למה בעצם כל כך קשה לנו לדבר על הנושא הזה? מי שמנסה לפצח את הטאבו הזה הוא שאול אמסטרדמסקי – שמנצל את המיני-פגרה בחגיגת המונדיאל, כדי להגיח בפריים טיים של "כאן 11" עם "התלוש של המדינה" – ספיישל דוקומנטרי בשני חלקים, שבו העיתונאי עובר בכל הארץ ומנסה להבין – דרך התלוש – את החברה שעומדת מאחוריו.
>> ראשות השידור: 15 הסדרות הכי טובות בהיסטוריה של כאן 11
אמסטרדמסקי, שנמצא בחיינו כבר לא מעט שנים, עשה דרך ארוכה מהעיתונות הכתובה, דרך פודקאסטים אהובים ועד למסך הטלוויזיה עם פרויקטים כמו "מתחת לבלטות" ו"משחקי הכיס". עכשיו הוא יוצא לאור עם סדרה נוספת – שעוסקת לא במספרים, אלא בבני אדם; במה שמניע אותם, במה שמסקרן אותם ובמה שהם, כאמור, חוששים לדבר עליו.
שלא בטובתו, אבל מהדמות של אמסטרדמסקי כעיתונאי (וגם על המסך) עבר בדרך כלל משהו מאוד ציני – הנושאים שבהם הוא עוסק והביקורתיות המתחייבת מהמקצוע שלו, שידרו איזשהו ריחוק מהקהל. ובכן, מה שעובד במיוחד בסדרה הזאת – היא העובדה שהציניות נזרקה הצידה. השיחות שלו עם המרואיינים – לא פוליטיקאים, אלא אנשים פשוטים – עוברות מצוין.
הוא לא מגיע אליהם כ"עיתונאי" שבא לדווח מהשטח, אלא כסוג של חבר – איש פשוט שמתעניין באמת במה שהם עושים; שמסוגל לזרוק איזו בדיחה, או להודות שהוא מקנא בהם. זה עובד טוב – ובעיניי, יש בזה ערך לא פחות (אולי אפילו יותר) מהראיונות המוצלחים שהוא עושה עם פוליטיקאים ואישי ציבור. בעיקר כי הסדרה עונה על צורך אנושי מאוד ברור – להסתכל על אחרים, ובדרך גם לבחון את עצמך.
"התלוש של המדינה" עושה מה שטלוויזיה טובה אמורה לעשות – והיא מפעילה אותך. לפחות רגשית. כל פעם שמישהו בסדרה חושף את התלוש שלו, ומדבר על כמה הוא מרוויח – משהו ניצת גם אצלך. הרצון הזה להשוות את עצמך לאחרים הוא גם משהו שאנחנו לא מרבים להודות בו (כי לכאורה, זה מעיד על תכונות אופי לא טובות – חמדנות, קנאה), אבל הוא חזק מכולנו.
ודרך ההשוואה התמידית הזאת (כולל המשפט הקבוע "לא האמנתי שהם מרוויחים כך או אחרת"), הוא מציע מבט אמיתי לחברה הישראלית. כזה שמפיל לא מעט מיתוסים (למשל, על נהגי קטר או פועלי תברואה עירוניים), ומביא לאנשים את הפנים האמיתיות של הישראלים; כזו, שבאופן אירוני, לא משתקפת משידורי החדשות שאמסטרדמסקי הוא חלק מהם. אתה מבין את ישראל הרבה יותר טוב אחרי שיחה עם נהג מונית ממוצע, מאשר עם חבר כנסת כזה או אחר – ואולי גם על רקע המיאוס מהפוליטיקאים, השיחה הישראלית הישירה הזאת עובדת מצוין.
שתי החלטות אמנותיות בכל זאת קצת הפריעו לי – הראשונה, והפשוטה יותר, היא ההחלטה לדבר בברוטו ולא בנטו. זה כמובן יותר נוח (ואולי גם מגדיל את המספרים, מה שבהחלט משרת גם את המרואיינים וגם את הסדרה), אבל בעיניי קצת הקשה על החיבור שלי לסיפור. הרבה יותר נכון, בעיניי, היה לנסות ולשקף כמה אשכרה כסף יש להם. עם מה הם חיים אחרי שהמסים נגמרים, וכמה אפשר בכלל לחיות כמו שצריך עם סכומים כאלה. זה לא שהשאלות האלה לא נשאלות, אבל בעיניי דיבור בנטו היה יכול להיות הרבה יותר קולח ומעניין.
וחוץ מזה, נעדרה מהסדרה שאלת ה"למה" – אמסטרדמסקי, כמיטב המסורת, מתמקד מאוד בכאן ובעכשיו. אבל לדעתי, היה יכול לעניין להסתכל על – למה בעצם כסף הוא כזה טאבו?בעיניי, יש לזה כמה סיבות: גם החינוך שקיבלנו, שבדרך כלל האמין בצניעות ולא בראוותנות (הצורך הזה "לא לנקר עיניים"); גם הנטייה האנושית לפחד מעין הרע – אבל גם מניע פשוט הרבה יותר. אם אתה מרוויח הרבה, אתה לא רוצה להשוויץ בזה (כי אסור); אם אתה מרוויח מעט יחסית, זה כבר משהו להתבייש בו ולא להראות בפומבי.
אבל בסך הכל, מדובר בסדרה טובה ומאירת עיניים. "כאן 11" נמצאת תחת זכוכית מגדלת בחודש האחרון – כי זה החודש שבו כולם רואים את הערוץ כל ארבע שנים, חודש המונדיאל. אבל לדעתי, דווקא בימים נטולי הכדורגל הם מצליחים להמחיש כמה טוב שיש אותם – וכמה לא מובן מאליו, בטח כשנזכרים ברשות השידור הישנה, שיש שידור ציבורי שמסוגל להביא סיפור ישראלי כל כך מובהק למסך.