אחרי פרידה שהרגישה סופית בהחלט, "טד לאסו" חוזרת לעונה רביעית. הפרק הראשון עלה היום באפל טי וי, ואנחנו צפינו בשלושה נוספים. הקאמבק הזה אולי עוד קצת חורק בהתחלה, אבל בהחלט מצליח להצדיק את קיומו. ביקורת בלי ספוילרים
בדיוק בזמן שבו אוהדי הכדורגל בעולם מתאוששים מההאנגובר של המונדיאל, ורגע לפני שעוד עונת משחקים אירופית יוצאת לדרך, מחכה להם עוד חג קטן באמצע. אחת היצירות הכי יפות והכי חכמות שנכתבו על המשחק היפה שוב כאן. או במילים פשוטות הרבה יותר: "טד לאסו" חוזרת.
>> נשברה הקללה: איך טד לאסו ומסי גרמו לארה"ב להתאהב בכדורגל?
וזה לא היה מובן מאליו. הפרק האחרון של העונה השלישית, ששודר במאי 2023 וזכה לשם הסמלי כל כך "So Long, Farewell" (כולל הומאז׳ מושלם לשיר מ״צלילי המוזיקה״), הרגיש כמו סוף כל הסופים. טד חזר לארצות הברית, רבקה מצאה אהבה ורוי קנט מונה למאמן ריצ'מונד. כשהמונטאז' האחרון נגמר, וברקע "Father and Son" של קאט סטיבנס, נדמה היה שלא נשאר עוד לאן להמשיך. זהו.
שלוש עונות הן הישג יפה במונחים טלוויזיוניים. "טד לאסו" אולי לא תהיה "סיינפלד" של הכדורגל ולא תימשך תשע עונות, אבל היא כבר עשתה את שלה – ברגעים, בריגושים ובחיוכים ששמה על הפרצוף של כולנו. אולי היה צריך פשוט להשלים עם זה שנגמר, ולהודות שזה היה.
רק שזה לא היה הסוף. אחרי חודשים של שמועות, מימוש אופציות בחוזים ודיבורים מצד אנשי ההפקה, הגיעה במרץ 2025 ההודעה הרשמית: "טד לאסו" חוזרת לעונה רביעית. ולפחות בעיניי, כמעריץ גדול של הסדרה, אלה היו חדשות משמחות ומדאיגות באותה מידה. מצד אחד, "טד לאסו" היא חגיגה של רגש, אהבה וכדורגל, ואחת הסדרות האהובות עליי אי פעם. כל דבר טוב כדאי שיימשך, וזה לא מובן מאליו. מצד שני, היה קשה להשתחרר מהחשש שעונה נוספת תימשך יותר מדי, תאכזב או אפילו תטיל צל על שלוש העונות הקודמות. כמו זמר שעולה להדרן השמיני שלו, אתה קצת רוצה בסתר לבך שזה ייחתך כשכולנו עוד נהנים. כשיש טעם של עוד.
הפתרון של העונה הרביעית הוא להחליף את המנוע העלילתי. טד מקבל הצעה לחזור לריצ'מונד, והפעם כדי לאמן את קבוצת הנשים. הלהקה אמנם מתאחדת, אבל לצדה מגיע סגל שלם של גיבורות חדשות. זה הזמן להתאהב מחדש. להתחיל מאפס.
וכל אוהד ספורט מתחיל יגיד לכם שבנייה מחדש, או "ריבילד", היא אף פעם לא תהליך קל. גם לא לקהל. זה דורש זמן ואמון, ולא כל אהבה חדשה מתחילה בניצוץ אחד או ברגע אחד. גם בעונה החדשה זה לא קורה מיד. אבל בארבעת הפרקים הראשונים – הראשון עולה היום באפל טי וי, ושלושת הבאים הועברו לנו מראש לצורכי ביקורת – אתה מתחיל להיזכר למה אהבת את הסדרה הזאת מלכתחילה. אתה מוכן לתת לה את האמון הראשוני, לתת לה את היד וללכת איתה במשעול הלא ברור שאליו היא פונה.
במוקד העונה נמצא כדורגל הנשים, ו"טד לאסו", ברוב חוכמתה, נמנעת מהמלכודת שיש לפעמים בסדרות כאלה. היא לא בהכרח נושאת דגל. היא לא מטיפה לאנשים לאהוב כדורגל נשים, וגם לא מעמידה פנים שלענף אין בעיות. הפער בפופולריות מול משחק הגברים, פערי הרמה שקיימים לעתים – מותר להודות – או הווירטו סיגנלינג של מועדוני כדורגל שמקימים קבוצת נשים רק כדי לסמן וי – הנה, הקמנו לכן קבוצה, ועכשיו נשים אותה בצד ולא באמת נתייחס אליה – כולם צפים גם בסדרה. את תהליך הבנייה הזה אפשר לראות יפה גם ב"ברוכים הבאים לרקסהאם" בדיסני+, שמפנה בהדרגה את הזרקור גם לקבוצת הנשים של המועדון, להתפתחות שלה ולקהל שנבנה סביבה.
"טד לאסו" היא אולי סדרה אופטימית ומחבקת, אבל היא לא סדרה שמתעלמת מצדדים אפלים. היא חומלת על הגיבורים שלה גם כשהם מפשלים, אבל לא מעמידה פנים שהם מושלמים. זה מתגלם הכי טוב בדמות שתופסת את מרב תשומת הלב בעונה הזאת: רבקה, שמגולמת על ידי האנה וודינגהאם המושלמת. האישה שמצד אחד הגשימה חלום פמיניסטי – היא הבעלים של מועדון כדורגל שסוף סוף מעניק כבוד ונראות למשחק הנשי באמצעות הקמת קבוצה.
אבל רבקה היא גם אשת עסקים שרוצה להרוויח, ומגלה שהפער בפופולריות ובהכנסות בין כדורגל הנשים לכדורגל הגברים קשה הרבה יותר לעיכול. ההחלטה שלה למנות מאמן גבר ולא מאמנת אישה היא בגידה בעקרונות, והעלילה לא מנסה לטשטש את זה. אבל היא כן יודעת להבהיר גם את הצד שלה בסיפור – של מי שבסך הכל רצתה לקדם את הקבוצה והמועדון שלה, גם באמצעות צעדים לא ממש פופולריים. אף אחד לא מושלם. אולי חוץ מבירד.
המורכבות סביב רבקה היא בדיוק מה ש"טד לאסו" יודעת לעשות מצוין, וזה בולט גם בעונה הזאת: להראות את כל פניו של האדם. הגיבורים והגיבורות של הסדרה הם דמויות עגולות, מלאות במורכבויות, בפאקים, בחרדות ובטעויות על גבי טעויות. זה מה שמאפשר להתחבר אליהם טוב יותר. היא סדרה חיובית, אבל לא נאיבית. קומפורט פוד טעים מאוד, אבל כזה שנותן לך גם כמה ערכים תזונתיים בצד. הממתק המושלם.
ונדמה לי שהאתגר החדש הוציא יותר גם מהקאסט המרהיב שנבנה שם. טד של ג'ייסון סודייקיס הוא די מה שהוא, אבל מסביב? קילי, בגילומה של ג'ונו טמפל, שהחלה בתור דמות קלישאתית מאוד של "אשת הכדורגלן", יוצאת מהמלכודת הזאת ומגלה הרבה יותר אסרטיביות. רבקה מגלה גם צדדים אפלים, בירד, בגילומו של ברנדן האנט, הוא דמות שתמיד כיף לחזור אליה, והפריצה הגדולה של ארבעת הפרקים הראשונים מגיעה עם טניה ריינולדס, שמגלמת את אליס צ'ילטון, המאמנת הקשוחה. הסגל המצוין של "טד לאסו" התחזק במקומות הנכונים.
ואולי, אחרי כל ההתחבטויות שהיו לי סביב הדרך שבה צריך לגשת לעונה הזאת, יכול להיות שהאמרה היהודית/רוחניקית צודקת, רק הפעם, תירגעו, ובאמת "הכל לטובה". האנרגיות הנשיות הפרועות שיוצאות מהסדרה העניקו לה פלייבר חדש שלא היה שם קודם. ייתכן שדווקא מפני שמדובר בנשים, ולא צריך לחשוש כל הזמן מהאופן שבו ההתפרעות שלהן תיתפס, אפשר היה להתפרע יותר מבחינה תסריטאית. וזה היה מאוד מאוד מגניב. החופש הזה עשה טוב גם לצד הקומי, ובוודאי לצד האנרגטי של העונה הרביעית.
האם העונה הרביעית של "טד לאסו" טובה כמו שלוש קודמותיה? לא בטוח. השיא הרגשי שהסדרה הרגילה אותך אליו לא תמיד חוזר על עצמו גם הפעם. קשה מאוד להגיע לרף הזה, ולפחות בארבעת הפרקים הראשונים הוא עדיין לא מושג. אבל כמו בכל מועדון ספורט שנכנס לשלב של בנייה מחדש, יש משהו ביוצרים ובחוכמה העצומה שהסדרה מביאה איתה שגורם לך להאמין שזה יעבוד בסוף. "סמכו על התהליך", כמו שאמרו פעם בפילדלפיה סבנטי סיקסרס. אם יש סדרה ששווה ללכת איתה על אף החריקות, זו הסדרה הקסומה והאמוציונלית הזאת.