דונלד טראמפ יצא למלחמה בלייט נייט. בקרב הזה הוא הפסיד

אחרי עוד סאגה מגוחכת ומחרידה תוצרת ממשל טראמפ האמריקני, סוג מסוים של סדר שב על כנו: ג'ימי קימל חזר אתמול (בין שלישי לרביעי) להגיש את תוכניתו "ג'ימי קימל לייב" ברשת ABC. כזכור, לפני שישה ימים המעסיקים שלו בתאגיד דיסני החליטו להוריד אותו מהאוויר אחרי לחץ כבד של הממשל האמריקני, באמצעות זרוע הרגולציה התקשורתית שלו, ה-FCC (רשות התקשורת הפדרלית, שתפקידה לפקח על השידורים).

הטריגר הרשמי (וסליחה על הביטוי המטרגר כשלעצמו) קרה בעקבות האירוע שזעזע את אמריקה, ההתנקשות המחרידה בפודקאסטר וכוכב האלט-רייט צ'ארלי קירק. קימל הגיב בתוכנית לרצח בטענה ש"שמרנים מנסים לזכות בנקודות בשל מותו", והסתבך בעיקר עם הנשיא דונלד טראמפ, שקרא בגלוי להורדת התכנית. ברנדן קאר, האיש שעומד בראש ה-FCC הסכים איתו וטען (גם כן בגלוי) ש-ABC צריכה לנקוט צעדים נגד קימל, או שלרשות "תהיה עוד עבודה". איום מרומז שעשה את העבודה: ורשת ABC הורידה אותו מהאוויר ב-17.9.

מה קרה מאז ועד אתמול? ראשית, התגייסות המונית של כל מגישי הלייט נייט בארה"ב כולל מתחרים ישירים של קימל, דוגמת סטיבן קולבר, ג'ון סטיוארט, ג'ימי פאלון וסת' מאיירס; וגם של מגישי עבר אגדיים דוגמת קונאן אוברייאן, דייויד לטרמן וג'יי לנו שהתבטאו פומבית נגד המהלך. היו גם לחצים מצד הקהל וקמפיין לביטול מנויי דיסני+, אבל מה שכנראה הזיז את המקל היה דווקא קולות שמרניים – הבולט שבהם היה הסנאטור טד קרוז, מהקיצוניים במפלגה שלו, שטען כי "אם הנשיא מחליט מה אפשר ומה אי אפשר להגיד, זה יהיה רע מאוד". נשמע אלמנטרי, אבל במציאות המקוטבת של ארה"ב זה היה ממש לא מובן מאליו. אחרי כל הלחצים הנגדיים, "דיסני" התקפלה והודיעה שקימל חוזר.

>> "ילד רע" ועוד 19: הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> אורות, מצלמה, אקשן: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

הלילה, בפרק שהוקלט מראש (אולי כדי להימנע מגליצ'ים נוספים), הגיש קימל מונולוג ארוך מהרגיל (קרוב לחצי שעה) שבו הודה לתומכיו, ואפילו סוג של התנצל "בפני מי שנפגע". אבל בעיקר, הוא עמד על העיקרון החשוב היחיד – והוא חופש הביטוי. "התכנית הזאת לא חשובה", הוא אמר במהלך המונולוג, "מה שחשוב הוא שאפשר לעשות תכנית שכזאת. זכות שחשבתי שמובנת מאליה, אבל רק כשניסו לפגוע בחברי סטיבן, הבנתי אחרת".

וזה כנראה הסיפור האמיתי: ההתבטאות המקורית של קימל אולי לא היתה מוצלחת, אבל היא היתה רק תירוץ. הסיפור הוא מאבק הרבה יותר גדול: הנשיא טראמפ מחליט, דרך לחץ כלכלי ואיומים בתביעות השתקה כבדות, להשתיק את כל הקולות שמתנגדים לו בתקשורת. הוא הצליח חלקית עם סטיבן קולבר, שהיה ממבקריו החריפים ובסוף העונה הנוכחית CBS תוריד מהאוויר. הוא הצליח לכופף במידת מה את ABC, ועכשיו הוא כבר קורא בגלוי (כי הכל אצלו גלוי) להוריד גם את ג'ימי פאלון וסת' מאיירס מהאוויר של NBC – מלחמה גלויה וברורה על הלייט נייט האמריקני שנחשב למעוז ליברלי.

קימל הוא, לכאורה, לא בדיוק מועמד אידיאלי להיות גיבור שכזה – קומיקאי שצמח ברדיו, והתפרסם לראשונה כמגיש "The Man Show" – תכנית מערכונים פרועה (ושוביניסטית במיוחד) ב"קומדי סנטרל". אבל ב-22 השנים שבהן הוא מגיש את "ג'ימי קימל לייב" (תכנית שבשקט בשקט, כבר שברה כמה שיאים בלייט הנייט האמריקאי), קימל בהחלט התפתח מהמקום שלו כג'וקר קליל ולא היסס להביע עמדות ליברליות ברורות באוויר. אולי בגלל שיש למגיש המזוקן גם נגיעה לקהלים שהם לא ליברליים קלאסיים, כנראה שהדחתו היתה צעד כוחני אחד יותר מדי של טראמפ.

מה שהיה לנו כאן, אולי בפעם הראשונה, זו התנגשות אמיתית בין ממשל טראמפ המאוד כוחני ואגרסיבי ביחס שלו לתקשורת לבין הציבור האמריקני, שהלחץ מכיוונו, בסופו של דבר, היה זה שהחזיר את קימל לאוויר. הבחירה הייתה קפיטליסטית לחלוטין ולא אידיאולוגית, היא הייתה בין איבוד נקודות בממשל, לבין אובדן של קהל שמשלם לדיסני+. להסיק כאן מסקנות פוליטיות יהיה מרחיק לכת, אבל היה בהתקפלות גם מסר אופטימי: עמידה נחושה על עקרונות כמו חופש הביטוי, מביאה בסופו של דבר תוצאות. קצת כמו "סאות' פארק", שדווקא אחרי סאגת קולבר ו"פרמאונט" ואחרי שיוצריה חתמו על חוזה חדש ויוקרתי – החליטה להיות הכי אגרסיבית כלפי טראמפ ונשארה בחיים.

וזה הדיסוננס הגדול אצל כל המנהיגים הסמכותניים שאנחנו מכירים – כלפי חוץ, הם אוהבים לשדר עוצמה וכוח; אבל במציאות, הם חלשי אופי ברמות בלתי נתפסות. טראמפ, שמאיים על כל העולם ומדבר קשוח מול המיקרופונים, לא הצליח להתמודד עם זה שמגישי לייט נייט צוחקים עליו. קצת כמו שנתניהו יודע לאיים על איראן, ולא מסוגל להתמודד עם שאלות של רביב דרוקר ובן כספית; בטח לא עם "ארץ נהדרת", שאותה הוא ניסה לעדן באמצעות לחץ על "קשת". נשמע מוכר? גם בארץ וגם בארה"ב, הניסיונות האלה עלו בתוהו (עם התוכנית של ליאור שליין זה עבד לנתניהו קצת יותר טוב, והלוואי שהיינו רואים אז גילויי סולידריות ותמיכה כמו במקרה הנוכחי של קימל).

אין הרבה סיבות לאופטימיות לאחרונה, אבל לפחות בנושא הזה מדובר במשב רוח מרענן. המלחמה של טראמפ בתקשורת ובמתנגדים שלו תימשך, אבל בקרב על קימל הוא הפסיד מול חומה בצורה של אנשים מספיק נחושים, ועקרונות יסוד שהפכו למכנה משותף בציבור. באופן אבסורדי, המסקנה מפרשת קימל מתחברת דווקא למסר שיוצא מההתנקשות בקירק: אלימות היא דרך רעה, לא משנה היכן היא מתרחשת ובאיזה צד, וחופש הביטוי חייב להיות קודש לכולם, כולל אנשים שטועים מאוד, כולל אסהולז. מבלי משים, יכול להיות שקימל ניסח קונצנזוס חדש מול הסערה האמריקנית הפנימית שממשיכה לגעוש. ובעיקר – הוא הפגין אומץ נדיר שיש מה ללמוד ממנו, גם בקרבות שרחוקים מאוד משם, בארץ קטנה במזרח התיכון.