>> לירון רחל ארז, במאית ומבקרת קולנוע וטלוויזיה, נבחרה לאחת מ"20 מתחת ל-40", פרויקט חדש מטעם דוקאביב בשיתוף עזריאלי שרונה ו-ADA. במהלך פסטיבל דוקאביב שייפתח מחר (28.5) ועד ה-6.6 ניתן יהיה להגיע לתערוכה שתציג את היוצרים במתחם ADA עזריאלי שרונה, מנחם בגין 121, קומה 1.

>> הצגה של אישה אחת: 10 רגעי השפל של גלית דיסטל אטבריאן בכנסת
>> ואיתנו באולפן: עוד 11 מרואיינים שהתקשורת יכולה להתבזות איתם

לפני כחודש קיבלתי הודעה שנבחרתי לאחת מ-20 היוצרות והיוצרים המבטיחים של הקולנוע הדוקומנטרי בישראל לשנת 2026 מטעם פסטיבל דוקאביב.
כמה דקות אחרי אותה התרגשות ראשונית, בזמן שקראתי שוב ושוב את מילות ההודעה המשמחת, מצאתי את עצמי חושבת שאולי אני נראית "מבטיחה" בעיניהם – אך הקולנוע הישראלי כבר לא באמת יכול להבטיח לי עתיד. בטח לא בתקופה שבה התרבות הישראלית נמצאת תחת מתקפה מתמשכת.

אותן חרדות קיומיות שלחו אותי למסע חיפושים כמעט אובססיבי באינטרנט, בניסיון להבין לעומק את המציאות שאליה נכנסים היום יוצרים צעירים בישראל. במהלך החיפוש הגעתי לפרויקט "הכסף של הדוקו"של אלון לוי והפורום הדוקומנטרי, שם נתקלתי בתמלול של אחת מישיבות הכנסת שבה שר התקשורת שלמה קרעי נשא נאום חוצב להבות.

באותו נאום אמר:
"הממשלה שלנו פועלת להסיר חסמים, לפתוח את שוק התקשורת ולהחזיר את הכוח לציבור. אנחנו יוצרים הזדמנויות חדשות לעיתונאים, ליוצרים, לחוקרים וליזמים. צעירי ישראל, התחילו להיערך לעידן החדש".

אבל איזה עתיד בדיוק אמורים יוצרים צעירים לדמיין בתוך אותו "עידן חדש"?בינתיים, כל מה שאנחנו רואים זה טקסי פרסים חלופיים בעקבות חרמות ממשלתיים, איומים על מימון איגודים מקצועיים ושינויים במבחני התמיכה של קרנות הקולנוע – כל אלו תחת כהונתו של שר התרבות מיקי זוהר.במקביל, קרעי עצמו ממשיך לאיים על עתידו של תאגיד השידור הציבורי – אחד מגופי ההשקעה המרכזיים בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית – ושואף לסגור אותו בטענה ש"לא רק שאין בו ערך, הוא פוגע בשוק ומנציח עוולות". המשמעות ברורה: פחות תקציבים, פחות מקום ליצירה מקורית ופחות אפשרויות עבור הדור הבא של היוצרים. וכל זה קורה בזמן שפלטפורמות סטרימינג ענקיות שפועלות בישראל אינן מחויבות כלל להשקיע ביצירה מקומית.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז המלחמה, נדמה שהקרקע נשמטת כמעט מכל תחום אפשרי בחייהם של צעירים בישראל. מילואים בלתי פוסקים, ריצות למרחבים מוגנים, יוקר מחיה שממשיך לזנק, חלום לדירה שהולך ומתרחק – ורבים שחיים בתחושה תמידית של הישרדות: כלכלית, נפשית ורגשית.בתוך המציאות הזאת, יוצרים צעירים נדרשים להמשיך להאמין באמנות. להמשיך ליצור. להמשיך לחלום. עבור יוצרי קולנוע ישראלים, השאלה הופכת כמעט ל"להיות או לא להיות": האם לרדוף אחרי החלום לעסוק באמנות, או לבחור ביציבות כלכלית ולוותר על חלקים מעצמך בדרך.

אותה יצירה הצומחת מתוך קרקע לא יציבה, מתוך חרדה כלכלית, מתוך מציאות שלא תמיד מאפשרת לתכנן קדימה – נובעת גם מתוך תחושת שליחות, צדקת דרך ואמונה אמיתית בכוחה של אמנות.אפשר לראות את זה ב"פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס" של שני קיניסו ושירה הברון, בפסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות שמנהלים השנה דניאל גת ואושרית ביטון, ב"תא יוצרים צעירים נגד חיסול הקולנוע" של בר כהן וג׳וני דוב, או בסרטים המשתתפים בתחרות הסטודנטים של דוקאביב – כי בסופו של דבר, תרבות אף פעם לא הייתה מותרות.

אולי נכון יותר להגיד שאני לא רק אחת מתוך עשרים, אלא אחת מתוך אלפים. חלק מדור שלם של צעירים ששואפים לקיים הבטחה לעצמם – לא לוותר על הקולנוע הישראלי. להחזיק אותו בשתי ידיים ולא לשחרר.

אדון שר התקשורת, אתה שומע? אנחנו כבר ערוכים.ערוכים עוד מהרגע הראשון שבו ראינו סרט, הצבענו עליו בעיניים נוצצות ואמרנו לכל מי שהיה מוכן לשמוע שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות בחיים. ובזמן שעוד כנסת מתפזרת ועוד בחירות כבר באופק, עוד סיסמאות נשלפות באוויר כמו חרבות, עוד שר תקשורת ועוד שר תרבות שבאים והולכים – אנחנו כאן.
לא זזים.
אולי הגיע הזמן שאתם אלו שתתחילו להיערך בהתאם.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• קולנוע ישראלי
• טור דעה
• דוקאביב