"האחרונים מבינינו": הסדרה הגדולה הראשונה של השנה כבר כאן

עבור לא מעט צופים, "האחרונים מבינינו" (The Last of Us; בהמשך הטקסט השם המקורי יתייחס למשחק והמתורגם לעברית – לסדרה) תהיה פשוט הלהיט הבא של HBO. יש לה את כל חומרי הגלם הדרושים לכך: קאסט מצוין (פדרו פסקאל ובלה רמזי, שניהם בוגרי "משחקי הכס" נמצאים כאן בתפקידים הראשיים), תסריט קולח, הפקה ברמת הגימור הגבוהה ביותר. בגלל שמדובר בסדרה המתרחשת בעולם פוסט-אפוקליפטי שנחרב על ידי סוג של זומבים, שנוצרים הפעם בחסות פטריה ולא וירוס, יש שישוו אותה ל"המתים המהלכים" (שהייתה, בתורה, גם להשפעה גדולה על המשחק הראשון) בשנים בטרם הפכה לפרודיה עצמית, ל"תחנה 11" או אולי אפילו לסדרה הקודמת של הבמאי קרייג מאזין, "צ'רנוביל".

אלא שאי אפשר באמת לדבר על "האחרונים מבינינו" כיצירה טלוויזיונית בלבד מבלי לדבר על השורשים שלה כמשחק פלייסטיישן שיצא לפני עשור ונחשב לאבן דרך בענף (משחק המשך, The Last of Us Part II, יצא לפני כשנתיים וחצי וככל הנראה אמור להפוך לבסיס לעונה השנייה של הסדרה). עיבודים טלוויזיוניים או קולנועיים ודאי אינם דבר חדש, אבל במשך שנים הם היו שם נרדף לכישלונות יצירתיים, שמעולם לא הצליחו לתרגם את מה שהיה כיף או מעניין במשחק למה שיהיה כיף או מעניין בטלוויזיה. בשנים האחרונות התפיסה הזו נסדקה מעט, אם כי בעיקר בזכות כמה סדרות מצוירות מוצלחות של נטפליקס ("Castlevania", "Cyberpunk: Edgerunners"; הסדרה החמודה, אם כי לא מבריקה של "The Witcher" לא נופלת טכנית בהגדרה – כי כמו סדרת המשחקים המצוינת, היא בכלל מבוססת על סדרת הספרים) וגם בזכות כמה סרטים שפנו באופן מובהק לקהל של ילדים ("סוניק").

אם כך, על הכתפיים של "האחרונים מבינינו" הייתה מונחת למעשה אחריות כפולה, אולי משולשת. מעבר ללחץ הטבעי שיש על פרק פתיחה לדרמת אימה פוסט-אפוקליפטית גם לתקצר כמה שיותר ביעילות ועם כמה שפחות אקספוזיציה מה בדיוק השתבש בעולם וגם להניח את כל הכלים על הלוח – הדמויות, התוכניות, האתגרים ואיזשהו איום גדול ברקע – במקרה הזה הפרק צריך גם לפנות לקהל הרב שהצטבר למשחקים. אלא שלעומת עיבודים למשחקים קלילים יותר (נגיד, אותו "סוניק"), The Last of Us בפלייסטיישן היה דרמטי, רציני ומדכא לא פחות ממה ש"האחרונים שבינינו" ב-HBO עומד להיות, אז אם רוצים לכבד גם את העבר וגם את ההווה – אי אפשר פשוט לפזר רפרנסים וקריצות לקהל. ואם אפשר על הדרך, כאתגר שלישי, לפזר את עננת ספק כי בכל זאת, לעיבודים טלוויזיוניים למשחקים עדיין יש היסטוריה עגומה ברובה – מה טוב.

באופן לא יאומן, הפרק הראשון והארוך (80 דקות, אבל הן באמת חולפות מהר) של "האחרונים שבינינו" עומד בכל המשימות האלה בהצלחה מרובה. פדרו פסקאל ממלא את נעליו של הגיבור, ג'ואל מילר, מהרגע הראשון שהוא נכנס לפריים. אנחנו פוגשים את ג'ואל ב-2003 ערב האפוקליפסה המתקרבת, כשהוא ואחיו טומי, שניהם בוגרי מלחמת עיראק השנייה, איכשהו מתפרנסים בדוחק מעבודות נגרות בפרבר בטקסס. לג'ואל יש בת מתבגרת, שנונה וחריפה – שרה – ואת רוב השליש הראשון של הפרק אנחנו מעבירים איתה בעודה עושה סידורים לקראת יום ההולדת של אביה תוך כדי שברקע בבירור מתבשל איזשהו משבר. כאן בוגרי המשחק יתכווצו באי-נחת כי הם כבר יודעים בדיוק מה עובד לבוא.

ואכן, תוך בערך 20 דקות אזרחים מסביב מתחילים להידבק באיזשהו טפיל פטרייתי מסתורי, ומפתחים תאבון עז לבשר אדם (בפרק הראשון רואים זומבים מהסוג המהיר, שרצים, מועדים ומתגלגלים כמו מתחרי "נינג'ה ישראל" שיכורים. זה מצליח להיות בו זמנית מפחיד, מופרע, טיפ-טיפה קומי ומדובר בעיקר בעבודה מרהיבה של הפעלולנים). אז מגיעה סצינת ניסיון המילוט של ג'ואל, טומי ושרה, מצולמת ומבוימת נהדר – וגם מועתקת כמעט פריים לפריים מהשלב הראשון של המשחק. זו עבודת שיחזור שמצד אחד תשמח ותרשים את המעריצים מבלי, כאמור, ליפול למחוזות הקריצה המאולצים, וגם בהמשך הפרק, האיזכורים למקור הם בעיקר ויזואליים – כמו כל פעם שהמצלמה משתהה לרגע מאחורי הכתף של ג'ואל הצועד, כפי שהיא עוקבת אחריו במשחקים, ופרטים מינוריים כגון האופן בו ג'ואל פורץ מנעול של דלת או איך שנראים כאן אורות הפנסים.

בכל מקרה, לא חולפות כמה דקות נוספות (וטרגדיה אנושית אחת, גם היא לקוחה במדויק מהמשחק והיא מכניסה אגרוף בבטן מול הטלוויזיה ב-2023 בדיוק כפי שהכניסה אגרוף בבטן מול הפלייסטיישן 3 ב-2013) מאוחר יותר ואנחנו כבר קופצים 20 שנה לעתיד, לתוך שאריות של ארצות הברית הרוסה (כמוה כך כל העולם, יש להניח), כשבני האדם המעטים שנותרו חיים מאחורי חומות ענק ותחת דיקטטורה צבאית נוקשה, במטרה איכשהו לשרוד אל מול עדרי הזומבים שעדיין מסתובבים שם בחוץ. ג'ואל, מריר יותר, שחוק יותר ועם שיער לבן יותר חי חיים שהם איפשהו בין חייו של פועל יום לחייו של מבריח סחורות בלתי חוקיות מתוך ואל תוך בוסטון. כמובן שמבין שני אלו, יהיה זה העיסוק השני ברשימה שישלח אותו, עם רדת החשיכה (ואחרי שעות העוצר הנאכף בחומרה על ידי פלוגות חמושות, עם הוראות לירות כדי להרוג – הכל בשביל לשמור על הסדר המוחלט) מחוץ לעיר, יחד עם נערה בת 14 בשם אלי (בלה רמזי), שגם היא פשוט מעולה במעט הסצינות שהיא מקבלת בפרק הזה וצפויה לקבל הרבה יותר זמן מסך החל מהפרק הבא.

זו אמנם דעת מיעוט, אבל בכלל לא אהבתי את "צ'רנוביל", הסדרה הקודמת של קרייג מאזין, אחד משני היוצרים כאן (השני הוא ניל דרוקמן, היוצר העיקרי של צמד המשחקים). מצאתי אותה משעממת, יומרנית ומסורבלת. חששתי שהחשיבות העצמית שלה תחזור גם ב"האחרונים שבינינו", בטח לאור העובדה שגם המשחק הראשון (ויותר מכך, השני) סבלו, אם כי במידה מעטה בהרבה, מאותה הבעיה. יותר מכך, כמה התבטאויות של היוצרים, כגון התעקשות שהשחקנים יימנעו מלשחק במשחקים בשביל לא להיות מושפעים מהם (הוראה שפדרו פסקל, לפחות, מעיד שהוא הפר בשמחה בהזדמנות הראשונה) והתייחסויות סקפטיות של מאזין למשחקי מחשב כמדיום – גרמו לי לחשוד שמרוב רצון להיות "סדרת איכות", "האחרונים מבינינו" תנסה לטשטש את ה-DNA שלה ותברח מהשורשים שלה ככל האפשר. למרבה המזל, זה כלל לא המצב: האהבה למשחקים ברורה כאן בכל פריים ופריים, ו"האחרונים מבינינו" אף פעם לא בוחרת להיות חשובה על פני להיות מעניינת, סוחפת ובדרכה – גם מבדרת.

חלק גדול מהדרמה שלו The Last of Us שאב מהמתח המובנה בכל משחק עלילתי בין סיפור למשחקיות. העלילה הייתה אפלה, האלימות שג'ואל נאלץ להפנות כלפי אחרים על מנת לשרוד הייתה (בדרך כלל) כורח ולא בחירה. לעומת זאת המשחק היה חייב להיות מהנה – ההתגנבות בין זומבי לזומבי הייתה צריכה להיות מותחת ומאתגרת, קרבות הירי היו צריכים להיות סוחפים וטובים. במקום שהסתירה העצמית הזאת תכביד על המשחק, היא הפכה אותו למצוין – לא מאוד בשונה ממה שעושה, למשל, סרט אנטי-מלחמתי שבו זמנית גם מתענג על הצילום האסתטי של סצינות קרב מאסיביות. ברגעים הטובים ביותר של "האחרונים מבינינו" הוא מוצא לעצמו סתירה פנימית אחרת. כן, זו דרמה כבדה ורצינית אבל זו גם טלוויזיה ז'אנרית – אימה, מתח, פוסט-אפוקליפסה וגם מה שנראה כהבטחה ליותר אקשן בפרקים הבאים. הסתירה הזו לא מטביעה את הסדרה אלא גורמת לה להמריא.
"האחרונים שבינינו", החל מה-16.1 ב-HOT, yes וסלקום TV