אמא'לה: כשהנשים החזקות של "בית הקלפים" ו"בית הדרקון" מתנגשות

כשהייתי בן 18 הכרתי את החברה הראשונה שלי. זמן קצר אחרי שהכרתי אותה להוריי, אמא שלי החלה לחשוד שמדובר בשקרנית כפייתית. זה התחיל בסיפורים על חברים מפורסמים והמשיך לשקרים מוזרים, למשל שהיא עשתה תאוריה אבל המבחן שלה אבד במערכת. והיו עוד, אבל זה לא העניין. העניין הוא שאמא שלי, שרצתה לגונן על בנה במערכת היחסים הראשונה שלו – צדקה. ואני לא רציתי להקשיב לה. במשך שנים הייתי בטוח שזאת חוויה אישית שלי, עד שבאמזון פריים החליטו ליצור סדרה בשם "החברה" שמספרת על מקרה דומה.

הסדרה עוקבת אחר צ'רי, סוכנת נדל"ן בלונדון שמתאהבת בדניאל סנדרסון. מנגד היא גם עוקבת אחר לורה סנדרסון, אוצרת מצליחה בעלת שלוש גלריות ואמו המגוננת יתר על המידה של דניאל. הסיפור עובר בין שתי נקודות המבט של שתי הנשים, ובמקום להראות לנו את אותן הסצנות שוב ושוב, הן מוצגות עם שינויים קטנים שמושפעים מאיך שהיריבות תופסות אחת את השנייה ואיך שהן תופסות את עצמן.

>> דונלד טראמפ יצא למלחמה בלייט נייט. בקרב הזה הוא הפסיד
>> "ילד רע" ועוד 19: הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> אורות, מצלמה, אקשן: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

רובין רייט (בקאמבק טלוויזיוני ראשון מאז "בית הקלפים") משחקת את האמא ומגלמת באופן מושלם ומטריד את דמות האם הקנאית לבנה, וככל שדמותה מידרדרת מוסרית אנחנו נחשפים יותר ויותר לפגמים שיש בה. גם צ'רי (אוליביה קוק, שאולי יותר מוכרת לכם כאליסנט הייטאוור מ"בית הדרקון") שומרת סודות אפלים מן העבר ורחוקה מלהיות דמות מושלמת. למעשה, אין אף דמות מושלמת בסדרה: דניאל עצמו הוא ילד של אמא שלומד מאוחר מדי להציב גבולות, ואביו, הווארד, הוא אולי הדמות הכי נחמדה בסדרה אבל הוא חסר עמוד שדרה ובעל אופי מרצה.

כל זה מייצר תחושת ניכור מהדמויות. אתה לא רוצה ולא יכול להזדהות עם אף אחת מהן. מקובל לחשוב שהקהל רוצה להזדהות עם הגיבור, ולכן תמיד נחפש וכמעט תמיד נקבל תכונות חיוביות כמו אומץ לב, חוכמה, נדיבות. אבל לפני עשרות שנים קם מחזאי בשם ברטולד ברכט וכפר בזה – או לפחות ניסה. הוא לא באמת הצליח, כי הקהל אהב את הדמויות שיצר, אבל מטרתו הייתה ליצור תחושת ניכור בקהל ולתת קונטרה לתיאטרון הריאליסטי, גם כדי לאפשר לצופה לשפוט באופן אובייקטיבי את הסיטואציות על הבמה. יוצרים רבים ניסו להגיע לרמת הניכור הזאת, אבל איכשהו תמיד מגניבים פנימה משהו שהופך את הדמויות ליותר חביבות, בעיקר כי האולפנים אוהבים דמויות שאפשר לאהוב.

אז אנחנו מקבלים שתי נקודות מבט. איפה האמת? אולי איפשהו באמצע, אבל הצופה יכול לקבוע באיזה צד הוא בוחר, אם יש צד כזה. כאן אין. אבל למרות הניכור, הסדרה עדיין מהנה לצפייה. זאת לא צפייה נוחה. לראות את דניאל מנשק את אמו על השפתיים או מתנפל עליה בבריכה עדיין מעלה תחושות כבדות של קרינג', אבל זאת לא סדרה שאמורה לגרום לכם להרגיש בנוח. למעשה, היא עושה הכל כדי להוציא אתכם מאזור הנוחות וזה גם מה שכל כך מרענן בה. הדבר היחיד שאולי מייצר הזדהות זאת הסיטואציה עצמה: אמא שממש לא אוהבת את בת הזוג של בנה ולהפך.

"החברה" לא מנסה למכור לנו אשליה שבסוף הטוב מנצח. היא מייצרת נקודת מבט שונה עבור כל צופה, ומאפשרת לנו לשפוט את הסיטואציה באופן אובייקטיבי, אולי לראשונה בתולדות הטלוויזיה. היא מייצרת מורכבות אמיתית ולוקחת את הניכור הברכטיאני לקצה, אולי יותר מכל יצירה פופולרית אחרת במאה ה-21. דרכה אני יכול להסתכל אחורה באובייקטיביות על החוויה האישית שלי, שמטבעה אינה אובייקטיבית, ולהסיק דברים לגבי חיי. זאת בדיוק החוויה שברכט רצה להעניק לקהל שלו כשיצר את אפקט הניכור, שבעיני רבים נחשב לרעיון יפה שלא ניתן לממש. "החברה" כנראה לא תזכה בטקס הבא של פרסי האמי, אבל היא הצליחה לעשות מה שאף יצירה טלוויזיונית אחרת לא התקרבה אליו. איזשהו פרס בטח מגיע על זה.
"החברה" // The Girlfriend // עונה אחת, שישה פרקים // עכשיו באמזון פריים וידאו