"החוצפה" לוקחת אותנו אל תוך עולם ההייטק הדוחה של סיליקון ואלי, ולכאורה יש לה בעיה: אפס דמויות להזדהות איתן כי כולם בלתי נסבלים, הגברים רעילים והנשים מחרידות בתגובה, הכל מנוכר וחסר מצפון ומוסר. אבל קאסט מצוין וכתיבה מעולה הופכים את כל זה לסדרה טובה מאוד, אולי אפילו חשובה
בחודש שעבר הכתה במסכים הסדרה "החוצפה" של רשת AMC. יש להודות: פספסנו את הסדרה הזאת. בשבועות האחרונים מספר אנשים שאלו אותי מה אני חושב עליה והם מיד אמרו לי גם את דעתם: "זה עשוי טוב, אבל לא הבנתי אותה". אז נכנסתי לאתר Rotten Tomatoes כדי להבין מה קורה וראיתי שהקהל ממש התקשה להתחבר לסדרה בעוד שהמבקרים מהללים אותה. אני די אוהב מקרים כאלה שיש בהם פולמוס בין המבקרים לקהל, ולכן צפיתי בארבעת הפרקים הראשונים כדי להבין אם יש סיבה בכלל לחידוש שלה לעונה שנייה לפני שהראשונה סיימה את שידוריה.
>> ראינו את המסך זוהר: כך הפכה A24 לחברת ההפקה החשובה בעולם
>> מציאות חדשה: ישראל שהעריצה את "האח הגדול" מתה בשבעה באוקטובר
במרכז הסדרה עומד דאנקן, מנכ"ל של חברת הייטק שחי בעמק הסיליקון. כשמפתחת בחברה ממציאה כלי פורץ דרך לאיסוף נתונים, רגע אחרי שעסקת חייו התפוצצה לו בפנים בעקבות הדלפה לתקשורת (והוא המדליף כמובן), הוא סוחט את הפסיכולוגית שלו, רגע אחרי שגילה שהיא משתמשת במידע שהיא אוספת ממנו כדי להשקיע בשוק ההון. בעזרתה הוא מנסה להשפיע על מהלכים שונים בעולם העסקים שמורכב מאנשים (ובעיקר גברים) נרקיסיסטים ורעילים.
יש כאן קאסט מרשים ביותר: בילי מגנוסן עושה עבודה נהדרת בתור דאנקן – מעין ילד-מבוגר שלא מסוגל לקבל "לא". התפיסה הבעייתית שלו לגבי מוסר וחוק היא זאת שמכתיבה את אופי מעשיו, אך בבירור האמביציות שלו לגדול הן אלה שמובילות אותו. מצד שני יש את הפסיכולוגית שלו, ג'ואן שאותה מגלמת שרה גולדברג המוכרת מהסדרה הנהדרת "בארי". הפעם היא משחקת פסיכולוגית די בלתי נסבלת, אבל יש לה הצדקה – היא מתמודדת עם המון חרא. לפחות מנקודת מבטה. הלקוחות שלה הם פסיכופטים חסרי תקנה, הילד שלה מתמודד עם בעיות קשות במעיים ובעלה הוא באמת איש נחמד ובלתי מזיק, אבל הוא לא מצליח לספק לה את רשת התמיכה שהיא מחפשת.
!["החוצפה" (צילום: יחסי ציבור/AMC)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/05/Adaci03-1000x563.jpg ""החוצפה" (צילום: יחסי ציבור/AMC)")
לצידם יש גם את סיימון הלברג (הווארד מ"המפץ הגדול") שמגלם את מרטין, ממציא ששוקד על טכנולוגיית בינה מלאכותית חדשנית, ואת זאק גליפנאקיס שיוצא מדמות השמן הסטלן הבלתי נסבל כדי להיכנס לנעליו של מיליארדר פסיכופת בלתי נסבל. גם דאנקן וג'ואן הם בלתי נסבלים, וזה אולי גם מסביר את חוסר הפופולריות של הסדרה בקרב הקהל: אין כאן אף אחד להזדהות איתו.
רוב האנשים שצופים בסדרה אינם מיליארדרים, מן הסתם, ועל אף שתמיד נחמד לראות מיליארדרים במצבים אנושיים שמוכרים לנו, כאן זה כמעט ולא קיים. לאורך ארבעה פרקים לא תמצאו נקודה שבה תאמרו "אה, כן, אני מכיר את זה", כי אכן מדובר בצרות של עשירים (היוצר הוא ג'ונתן גלאצר, מתסריטאי "יורשים"). עם זאת, צרות של עשירים הן עדיין צרות והעמדה שלי היא שלא כל סדרה מחייבת הזדהות עם הדמויות. זה אכן מייצר ניכור, אבל יש פה משחק מצוין וכתיבה טובה, קאסט נשי מצוין ונושא שכמעט ולא מדברים עליו.
אכן מדובר רבות על הגברים הרעילים בסדרה, אך דווקא הקאסט הנשי יוצא דופן. לצד גולדברג משחקות מייגן רת' בתפקיד אנושקה, שעובדת בחברה שהייתה מעוניינת לרכוש את החברה של דאנקן והיא גם לעתים משמשת בתור המאהבת שלו. לוסי פאנץ' מגלמת את אשתו של דאנקן, לילי. בנוסף, רוקיה ברנרד מופיעה בתור מנהלת בית הספר שנבחרה לאחר שהתבלבלו בינה לבין המתמודדת השחורה הנוספת על התפקיד. הנשים בסדרה הזאת גונבות את ההצגה ומדגימות באופן כמעט מחליא (בקטע טוב) כיצד בסביבה כזאת כולם צריכים ללכלך את הידיים.
!["החוצפה" (צילום: יחסי ציבור/AMC)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/05/Adaci04-1000x667.jpg ""החוצפה" (צילום: יחסי ציבור/AMC)")
דבר חשוב נוסף שמדברים עליו בסדרה הזאת הוא הנושא של המוצר הכי נסחר בשוק הדיגיטלי: דאטה. צריך לדבר על זה שכל מה שאי פעם נעשה באינטרנט מתועד, ושבכל פעם שמציעים לכם משהו בחינם, החל ממשחק תמים לכאורה וכלה ברשתות חברתיות ממכרות – הם מקבלים מידע עליכם ושלכם וסוחרים בו. זה אולי הנושא הדחוף ביותר לדבר עליו בעידן הדיגיטלי: הפרטיות מתה, יודעים עליכם הכל בכל רגע נתון, ובכל שנייה שעוברת עוד ועוד גורמים מקבלים עליכם עוד ועוד מידע והכל כביכול על פי החוק. הסדרה הזאת נותנת הצצה חשובה לחייהם של האנשים הנוראיים שמקבלים את המידע הזה ועושים בו כרצונם, וכשהממשלה דוחפת פנימה את ידיה המטונפות זה באמת נהיה מפחיד.
ספק אם "החוצפה" תמשיך מעבר לעונה השנייה. היא מעוררת יותר מדי דחייה וגועל כלפי הדמויות שלה ועולמן. הסדרה הזאת לא נועדה ליצור חיבור רגשי לדמויות שלה, להפך, וכשרגש אחר מלבד חלחלה מופיע זה בדרך כלל רחמים. מסוג הסדרות שנסתכל עליהן עוד כמה שנים ונבין כמה אנדרייטד היא הייתה בזמן אמת ואיך פספסנו אותה. אפשר לוותר על הריטואל הזה ולצפות בה כבר עכשיו.
>> "החוצפה" //The Audacity, עונה אחת, שמונה פרקים