היום שבו בנימין נתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית עוד יגיע. תומכיו יחושו אבלות ויתמות, אבל דווקא מתנגדיו יהיו בסכנה: נתניהו עלול להמשיך לנהל את סדר היום שלהם, רק שהפעם כבר לא כאדם ממשי, אלא כצל שממשיך לאחוז בהם ולרדוף אותם. איך משתחררים מהדמון הזה? לפסיכולוגיה יש פתרונות
יום יבוא, לא עוד המון שנים, ובנימין נתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית. אנשים נוהגים לתהות מה יעלה בגורל המחנה שלו אחרי לכתו. עבור רבים מתומכיו, אשר רואים בו דמות אב כל יכולה, היום שאחרי ירגיש כמו בור שנפער מתחת לרגליים. יהיו שם הלם, יתמות פוליטית, מלחמות ירושה.אבל מי שעלול להימצא בסכנה גדולה אף יותר הוא המחנה השני– זה שהתפתח במשך שנים כמחנה רק לא ביבי, או בקיצור רל"ב. לא מפני שהוא טועה בהערכתו את נתניהו או מפני שהוא מוחלש פוליטית, אלא מפני שזהות המחנה, במשך שנים, התעצבה כמעט בלעדית ביחס אליו.
>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד // דעה
מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות, מי שאמורים לספק לנו ביטחון, מסגרת ומשמעות. בהתאמה, אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב.כפסיכולוג נחשפתי פעם אחר פעם להשפעה של מערכת היחסים עם ההורה על תהליך הפרידה ממנו. בקשר הורה-ילד קיימת תלות עמוקה של הילד בהורה. כך גם בזירה הציבורית, אזרחי מדינת ישראל תלויים בראש הממשלה. כשהקשר ברובו מיטיב – האובדן מוביל לכאב עמוק, אך הזיכרונות החיוביים והכרת התודה מאפשרים לעבד אותו ולהמשיך הלאה. לעומת זאת, כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית.
![המוות לא סוגר שום דבר. נתניהו בהלוויתו של גל אייזנקוט ז"ל (צילום: אלכסי ג'יי רוזנפלד/גטי אימג'ס)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/10/GettyImages-1831565747-1000x668.jpg "המוות לא סוגר שום דבר. נתניהו בהלוויתו של גל אייזנקוט ז"ל (צילום: אלכסי ג'יי רוזנפלד/גטי אימג'ס)")
בקשר בעל אופי פוגעני מתפתחות פנטזיות, לרוב לא מודעות, שההורה ישתנה או שיכיר בפגיעה ובנזק שהוא גורם. במקביל, מתפתחת אשליה שההורה הוא המקור לכל הצרות ורק לאחר שהוא ילך, אפשר יהיה להתחיל לחיות. לפנטזיות אלה יש כוח להמשיך ולאחוז בנפש באופן כפייתי גם אחרי שההורה עוזב את העולם: הוא הלך, אבל הצורך ש"הצדק יצא לאור" ממשיך לנהל את העולם הפנימי.
"ההיסטוריה כבר תוכיח כמה נזק ביבי עשה לנו".
"רק אחרי שהוא ילך נוכל להתחיל לתקן פה".
אלה משפטים שאנו שומעים יום יום בארוחות שישי, בשיחות בבתי קפה ואפילו מאנשי תקשורת וציבור מובילים. אבל מה יקרה אם ההיסטוריה לא תספק את "הצדק ההיסטורי"? אם אחרי שהוא ילך, השסעים החברתיים והכשלים המוסדיים לא ייעלמו? לנפש דרכים עקלקלות, היא לא נענית בקלות למגבלות המציאות החיצונית ולא מוותרת בקלות על דרישותיה. לכן עלולה להיווצר היצמדות עיקשת לצורך שנתניהו יוכר כאשם הבלעדי במצבנו, וקושי אמיתי לעבור הלאה עד שפנטזיה זו תתממש (מה שעלול לא לקרות לעולם). כלומר, נתניהו עלול להמשיך לנהל את סדר היום רק שהפעם כבר לא כאדם ממשי, אלא כצל שממשיך לאחוז בנו ולרדוף אותנו.
מחנה שבונה את עצמו רק דרך התנגדות מסוכן לעצמו. אם נתניהו ימשיך להיתפס כהתגלמות הרוע, ובמקביל גם כאוחז בכוח כמעט אינסופי, יהיה מאוד קשה להניח אותו מאחור. אם נתניהו ייצא מהזירה הפוליטית לפני שמחנה רל"ב ישנה את היחס אליו, יש סכנה אמיתית שנתניהו ימשיך לנהל את המחנה הזה מבפנים. כך בדיוק נראה "אבל לא פתור": אין פיוס, אין הסכמה, אין סיפור מורכב – יש דמון שהלך, אך השפעתו מסרבת לשחרר את אחיזתה בתודעה. כמו הילדים שעסוקים בהורה הפוגעני גם כשהוא כבר איננו, כך גם קבוצה פוליטית יכולה להישאר כבולה למנהיג שהודח, פרש או הסתלק.
ההקבלה ליחסי הורה-ילד משמיטה עניין דרמטי: ילד אמנם תלוי בהורה, אך כאשר יגדל, הוא יוכל לבחור להתרחק ולנתק את הקשר. אנחנו האזרחים, איננו ילדים חסרי ישע, אך לצד זאת איננו יכולים להחליט לנתק את הקשר מראש הממשלה. עובדה זו, מעצימה את הזעם כלפיו על ידי מתנגדיו ומובילה אותם להקדיש את כל המשאבים על מנת לנסות לדחוק אותו החוצה מחייהם, והוא מוכיח בכל פעם שלא יזיזו אותו לשום מקום.
מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות. אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב. כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית
אבל אין זה אומר שאין ביכולתנו לפעול למען עצמנו. למרות הזעם המובן והרצון העז שהוא ייעלם כבר היום, אני רוצה להציע דרך אחרת המקדמת אותנו אל המחר. לאחר שהבנו שנתניהו כרגע עוד איתנו והוא עצמו לא ישתנה, אני מציע לשים את הזרקור עלינו. אנחנו עוד יכולים להשתנות. המהלך שאני מציע הוא לא להפסיק לבקר אותו, אלא להפסיק להשקיע בכך את כל המשאבים. אני מציע לנסות להפסיק לראות בו מפלצת ולהתחיל לראות בו דמות אנושית עגולה: פוליטיקאי עם הישגים לצד נזקים, רגעים מנהיגותיים לצד החלטות הרסניות. כי ההפיכה של נתניהו לדמון טוטאלי – כמו ההפיכה שלו לדמות משיחית – לוכדת אותנו באותו מלכוד: שניהם מונעים התקדמות.
גם אם אתה מתנגד חריף, היכולת להכיר בכך שהיו לו הישגים או רגעים מנהיגותיים – אינה בגידה בעמדותיך. היא לא כניעה, היא שחרור מהתלות. היא הפיכת הדמות לאדם, לא למרכז הכובד של כל זהותך. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת, הסתכלות על נתניהו בצורה מורכבת, תעצים את מחנה מתנגדיו, לא אותו. פסיכולוגים מבינים שזהו תנאי הכרחי ליכולת לגבש אישיות עצמאית וזהות העומדת בפני עצמה, ולא מתקיימת רק כהתנגדות אל ההורה. זהו גם המפתח שיוביל לשחרור מנתניהו ביום שאחרי.
כדי שהיום שאחרי יגיע באמת, ולא רק פורמלית, מחנה רל"ב חייב להתחיל לעבוד כבר עכשיו: לפתח שפה פוליטית שאינה מתארגנת סביב אנטי, אלא סביב רעיון. לבנות זהות שאינה נובעת מהתנגדות, אלא מחזון. הוא צריך להפסיק להיות "נגד" ולהתחיל להיות "משהו בפני עצמו". מדינת ישראל נכנסה לשנת בחירות וזוהי הזדמנות ושעת מבחן עבור המחנה שתבדוק איך הוא מתמודד עם השאלה הטעונה ביותר: האם לשבת עם נתניהו בממשלה.
אני לא חושב שיש כאן תשובה "נכונה" אחת. העניין הוא לא מה תהיה ההחלטה – אלא איך מתקבלת החלטה כזו. אם עצם העלאת האפשרות לדיון תמשיך להיתפס כבגידה, כחורבן המדינה, כהוכחה לתבוסה מוסרית טוטאלית, סימן שנתניהו עדיין מרכז הכובד של הזהות. זו התנהלות שעלולה להוביל לאבל לא פתור. אבל אם המחנה יוכל לנהל את הדיון הזה באופן רציונלי, לבחון יתרונות וחסרונות, תרחישים ותוצאות בלי להרגיש ש"כן או לא ביבי" זה חזות הכל – אז אולי תהיה כאן אינדיקציה ראשונה לכך שאנחנו בתהליך של התבגרות. זו תהיה הבשלתה של האפשרות שביום שאחרי, נתניהו יירשם כפרק מרכזי בסיפור הישראלי, אבל לא כסיפור כולו.
>> יאיר ויהראוך הוא פסיכולוג קליני בהתמחות ופעיל חברתי