יוצר הפרינג' בר מרדיקס חלם ליצור מחזמר ישראלי מקורי שמספר סיפור אמיתי, ומשלנו - לא עוד סיפורי אהבה גדולים שאף אחד לא חווה, תקופות עתיקות בהיסטוריה או אגדות. ומה מתאים יותר למחזמר מאשר החוקים הנוקשים של צבא הגנה לישראל? // טור מיוחד מהיוצר
יש משפט בצבא שאומר "ברגע שאתה על מדים אתה עייף, רעב וחרמן". אז בסדר ששבע שעות מטכ"לי זאת לא באמת שינה מספקת' והשניצל ג' לפעמים יותר קשה מהמגש עצמו – אבל לפחות יש משהו. כששרתתי במשטרה צבאית (בתור מבטל דו"חות, יענו good cop) הייתה לי חברה טובה בבסיס. לא היה בינינו שום דבר רומנטי או מיני, אבל כן תקשורת עם מגע ידידותי רגיל. יום אחד המפקדת שלי אמרה שלמרות שלי ולחברה אין כל בעיה עם זה, למערכת כן. חוק שילוב ראוי – אסור לגעת. שם הבנתי שהשאיפות של צה"ל מהחיילים לא באמת הגיוניות. שיש דיסוננס צורם ופער בין הצבא לחיילים בו.
מתוך חוסר ההבנה, ואולי אפילו הכעס הזה, נולד הלהצ"ר (הלהקה הצבאית הראשית) – מחזמר על פרויקט מונפץ לגמרי שהצבא יוצר (בצורה אשכרה הגיונית ולא אבסורדית) של להקה צבאית שהיא גם לוחמת וגם מסווגת. שירות במקומות אזרחיים ובבגדים אזרחיים (חיילים שקופים). אם תרצו – הגזמה של מציאות שגם ככה הזויה. הלהצ"ר מתמקד בסיפורה של הלהקה כגוף אחד, אבל פנס התאורה המרכזי מופנה לסיפורו של אורי סגל – ה"חתיך" שגדל ברחובות על טהרת הדאווין, וכמעט הרס לעצמו את החיים. בזמן שהוריו ההייטקיסטים-קרייריסטים התעסקו בגירושים המכוערים והמתוקשרים שלהם, הוא חיפש ברחובות את אותה תשומת הלב הנואשת שלא קיבל בבית, ומצא אותה אצל האנשים הלא נכונים.
לתוך סיר הלחץ האנושי הרותח של היחידה הצבאית ההזויה הזאת מתנקזים שלושה חיילים נוספים, שמהווים דיגום של כל קצוות החברה הישראלית: רומי בוחניק – דוגמנית-על שוויתרה על השלטים באיילון ומסלולי התצוגות הבינלאומיים לטובת חלום הלהקה הצבאית, על אף רצון אביה שתתחתן ותמשיך עם הקריירה; ליאור זבקה – חייל בודד שננטש על ידי הוריו שהעדיפו להישאר במסצ'וסטס, על אף ההבטחה לעשות איתו עליה רשמית לישראל; שירה אלי – צעירה דתל"שית שמשפחתה החרדית ההדוקה ישבה עליה שבעה רק בגלל שהעזה להתגייס, ועוד בשביל לשיר. ועל כל הכאוס, הצעקות והשירים האלה מנצחת הילה שמש – המפקדת הצעירה והאבודה שמנסה להבין איך בכלל ניגשים למשימה הבלתי אפשרית הזו. בהמשך המחזמר נכנסת לתמונה גם דמותה של יובל הדר – מד״כית קשוחה שנושאת איתה טראומה משפחתית מדממת בעקבות אובדן אחיה.
כשהתחלתי להתאהב בתיאטרון ובמחזות זמר התפתח אצלי דחף פנימי עמוק ליצור מחזמר ישראלי מקורי שמספר סיפור אמיתי, ושלנו. לא עוד סיפורי אהבה גדולים שאף אחד לא חווה, לא עוד תקופות עתיקות בהיסטוריה או אגדות, אלא יצירה ריאליסטית, מחוספסת וכנה, שמספרת את הסיפור שכולנו מכירים – הצבא שכמעט כולנו חווינו בצורה כזאת או אחרת. החוויות שקורות רק בטירונות, מטווח או ערב במועדון של הבסיס, ועל השאיפה הבלתי מתפשרת של המערכת הזו לבגר אותנו בכוח, ולנטרל את התשוקות והיצרים הפרועים שיש לכל בן 18 על ידי חוקים נוקשים ואחריות כבדה ובלתי אפשרית.
במשך כמעט עשר שנים עבדתי עליו – כתבתי, הלחנתי, שיניתי, הורדתי, הוספתי, עיצבתי, ניסיתי. וכעת, הוא עולה על בימת הבימה 4 בתיאטרון הלאומי. מלבד החלום של יוצר שרואה את הטקסטים שלו קורמים עור וגידים, זוהי התגשמות של העלאת הפרויקט הגדול והמורכב ביותר שלי עד כה. שניים-עשר שירים מקוריים שמוקלטים על ידי חמישה נגנים, שמונה שחקניות ושחקנים (מושלמות ומושלמים גם מקצועית וגם אישית) שלרובן יש דאבלים, תפאורה קאסטום-מייד שתוכננה ויוצרה במפעל במיוחד להפקה (עד לבורג האחרון), תאורה, כוריאוגרפיה, והמון נשות ואנשי צוות סופר מוכשרים, מקצוענים ועם מלא מלא לב שבלעדיהם זה לא היה קורה.
וחייב להתוודות שבתור יוצר עצמאי בפרינג', שזוהי ההפקה השלישית שלו בלבד, לראות את האולם מלא, עם כרטיסים שהגיעו למצב של סולד-אאוט מראש, זו תחושה שאי אפשר להסביר במילים. בין הצחוקים, הדרמות והמוזיקה, הלהצ"ר מניח מראה ביקורתית מול צבא העם ושואל: האם המערכת הצבאית הנוקשה והמרובעת באמת יכולה לאלף את נפשם הסוערת והחופשית של מוזיקאים בני 18?
בר מרדיקס הוא מחזאי, במאי, מלחין ומורה למוזיקה. המחזמר המקורי שלו, הלהצ"ר, עולה להצגה הקרובה ביום שלישי, ה-23.6 בשעה 20:00, באולם הבימה 4 בתיאטרון הלאומי.לפרטים ולרכישת כרטיסים