במקרה הצנוע, זה סיפור ששווה מיני סדרה של חמישה פרקים ב"נטפליקס". במקרה הפחות צנוע, זה סיפור ששווה סרט עלילתי עתיר תקציב. בכל מקרה, זו דרמה אנושית אדירה – על עיתונאי שהופך לימים עורך בכיר בעיתון הכי חזק ביותר במדינה, חוצה את הקווים פעם אחת – כדי לעבוד עם הלשכה הכי חזקה בישראל, של ראש ממשלה ששלט במדינה 12 שנה, ואז חוצה את הקווים שוב – הפעם כעד מדינה, כשהוא מוכן לפתוח הכל על הלשכה שבה הסתובב. לפני כל שיפוט של הסיטואציה, לפני כל הפוזיציות והדעות הפוליטיות, אי אפשר להכחיש את מימדי הסיפור. והסיפור הזה קרה במציאות; זהו הסיפור של ניר חפץ.

אתמול, במסגרת תכנית התחקירים "המקור" בהגשת רביב דרוקר בערוץ 13, הסיפור יצא החוצה. כלומר, החלק הראשון שלו. החלק השני יגיע בשבוע הבא, וישלים סופית את תמונת העדות של חפץ. דרוקר עצמו ליווה את חפץ במשך שנים, צמוד אליו, וגם שילם כסף בתמורה למידע שהעניק לו. דבר אחד צריך להבהיר מראש: התכנית הזו היתה צריכה להיות משודרת. כמו כל תחקיר משמעותי שיוצא לאור לפני הבחירות, מיומני עמרי שרון שפרסם רביב דרוקר (בחירות 2006), דרך קלטות הרב עובדיה (עמית סגל, בחירות 2015) ועד ההקלטה ההיא, לפני בחירות סבב ב' ב-2020, בהן היועץ של בני גנץ טוען שהרמטכ"ל לשעבר הוא סכנה לישראל.

כל ארבעת המקרים הללו היו צריכים להגיע לידיעת הציבור. גם אם הושגו בדרכים עקלקלות. אפילו בדרכים בעייתיות. מה שחשוב הוא אור השמש וזכות הציבור לדעת. מערכת בחירות היא המקום שבו מערכות תקשורת נמדדות, ביכולת לתווך לנו את המידע – ולהביא לנו את האמת על הפוליטיקאים שלנו, רגע לפני שנלך לבחור או לא לבחור אותם. ולכן, הטענות ל"טיימינג" מופרכות. כסף כבר עבר מספיק פעמים מכלי התקשורת תמורת חומרים (אפשר ללכת מהקלטת של רוני קמפלר ועד ההקלטות של יאיר נתניהו במכונית). לא הסוגיה הזו היא שתפסול את התחקיר.

ניר חפץ הוא אדם שיודע לספר סיפור. מי שהתחנך בעיתונות הישראלית, ועבר את כל השלבים – מעיתונאי צעיר במקומון ועד עורך המוסף החזק ביותר של העיתון החזק ביותר, לא יכול לפספס גם כשהוא עד מדינה. היכולת שלו לרתק אותך עודנה שרירה וקיימת, גם כשהוא לא חלק מהתקשורת. אבל איתה גם הידיעה שאפילו במצבו הנוכחי הוא לא חף ממניפולציות. אתה מביט לו בתוך העיניים, חושב על כל הפעמים שבהם שיקר (היום הוא כבר מודה בכך) – ותוהה האם גם זו לא עוד הצגה. זאת הבעיה עם אנשים שמכרו את עצמם לתכך הפוליטי, שבילו את חייהם עמוק במחוזות ה"ספינולוגיה". לך תדע את מי הם יסובבו בפעם הבאה.

וצריך לומר דבר נוסף על התחקיר שראינו: הוא מהווה החמצה גדולה. לפניכם עמד ניר חפץ, אדם שידע לא מעט על הדרך שבה לשכת נתניהו התנהלה בנושאים החשובים, איך קיבלו שם החלטות גורליות, מי היה שותף לתהליך. בסופו של דבר, רוב השידור שראינו עסק – בסופו של דבר – באופיה הקיצוני והטמפרמנטי של שרה נתניהו.

העיסוק בשרה נתניהו הוא לא רק צהוב. לא מדובר ברעיית ראש ממשלה רגילה; כפי שחפץ עצמו העיד, "הגברת" הייתה מעורבת עד צוואר בהחלטות פוליטיות, אפילו בהחלטות בטחוניות רגישות. זה מעיד רבות עליה ובעיקר מעיד רבות על בעלה – ראש הממשלה בנימין נתניהו – שפתח עבורה את הדלת. אבל את השאלה עד כמה שרה נתניהו היתה מעורבת, לא שמענו; רוב הזמן, זה נע בין הדרך שבה היא מתייחסת לעובדים שלה, לבין הדרך שבה היא עוטפת תחתונים בשקיות. יותר מדי זמן יקר בתוכנית (שארכה בסך הכל שעה וחצי ברוטו, כולל פרסומות) התבזבז על אנקדוטות, אולי משעשעות, אבל לא רלוונטיות לזכות הציבור לדעת לפני מערכת בחירות חשובה.

ההחמצה גדולה עוד יותר, משום שזה לא הדבר היחיד שנחשף שם; הרבה מידע חדש יצא החוצה על המעורבות הגוברת והולכת של יאיר נתניהו, וההשפעה שלו על הקצנתו של ראש הממשלה; או על המעורבות של בנימין נתניהו עצמו בהקמת ובהסללת ערוץ 20 (היום ערוץ 14) לייצר כלי תעמולתי, שנשמעת על פניו כמו המשך ישיר של תיק 4000 וצריכה להוביל לחקירה מיידית. בעצם, חפץ מאשר את כל טענותיו של ראש הממשלה הנוכחי, יאיר לפיד. אבל המידע האמיתי שנחשף כאן, וככל הנראה ייחשף גם בפרק הבא, עמד בצילו של המידע הסנסציוני שחפץ סיפק על רעיית ראש הממשלה. היו כאן, אם תרצו, יחסי "תן וקח" ברורים – דרוקר נתן לחפץ את זמן האוויר, חפץ נתן לדרוקר את הרייטינג בעזרת הסיפורים מסמרי השיער.

אני לא מטיל ספק ברביב דרוקר. הוא עיתונאי חשוב וגדול שעשה דבר או שניים בימי חייו וגם התחקיר הזה הוא תוצאה של עבודה מאומצת, שהניבה לא מעט פירות; דווקא מתוך ההערכה העצומה כלפיו, קצת מאכזב לראות את העבודה האמיתית שלו טובעת בסיפורים הרבה פחות חשובים.עם כל הכבוד לעיסוק בשרה נתניהו, מה שצריך לעניין אותנו – הבוחרים – הוא בעלה. איך הוא מתפקד, כיצד הוא מחליט, מה הוא לוקח בחשבון ואיזה מטען הוא מביא איתו ללשכת ראש הממשלה – אם הוא נבחר. ברגע שהממשק בין שרה לביבי משפיע עליו ישירות, כאן העניין הציבורי נכנס לפעולה. ברגע שהוא מתמקד במניירות של האישה והנעל – העניין הציבורי מתפספס.

לצד כל זה, מגיעה גם שאלת הרלוונטיות. בסופו של דבר, מערכת הבחירות הזו – כמו קודמותיה – היא בסופו של דבר כזו שבה הדעות הן הקשיחות ביותר. אין תזוזה בין גוש לגוש, כל צד משוכנע ומבוצר בעמדותיו. אם יש מתלבטים, הם בדרך כלל בתוך הגושים – האם להצביע למרצ או לעבודה? לגנץ או לפיד? לנתניהו או לציונות הדתית? הפכנו לחברה של משוכנעים, משני הצדדים, שחיים בתוך הבועות הנוחות שלהם ברשתות החברתיות.

האם מישהו מהמשוכנעים היה משנה את דעתו? האם מישהו מתומכי נתניהו הביט בניר חפץ, שמע את הדברים הבאמת קשים שתיאר, וחשב לשנות את דעתו? או להפך – האם מישהו מבין מתנגדיו של נתניהו שינה את דעתו, כאשר נחשף מידע לא מחמיא על גנץ, או על לפיד, או על האחרים שהתמודדו מולו לאורך השנים? התשובה המצערת היא לא. כל צד פוליטי יעביר את התחקיר הזה דרך המסננות שהוא שם לעצמו מראש על העיניים: המתנגדים של נתניהו יראו בו הוכחה ניצחת לחטאיו; התומכים של נתניהו יראו בו הוכחה ניצחת לחטאים של ניר חפץ.

כל עיתונאי חולם בליבו על "התחקיר שיפיל ראש ממשלה". הרגע שבו, כמו בפרשת ווטרגייט, הוא יספר לאומה על שחיתות השלטון – והעם יקשיב, ויעיף את המנהיג המושחת הביתה. אבל פרשת ווטרגייט היתה בשנות השבעים. ב-2022 גם ה"אקדח המעשן" החמור ביותר לא יכול להזיז את המשוכנעים. הדעות יישארו צמודות, הסטטוס קוו יישמר. ומה יישאר בסוף? סיפור אנושי מוצלח של מספר סיפורים גדול, עיתונאי שיכול לרשום לעצמו עוד הישג בקריירה ארוכה ומפוארת – וכמה תחתונים בתוך שקית. לא יותר מזה.

• ביקורת טלוויזיה
• בחירות 2022
• רביב דרוקר
• עיתונות
• בנימין נתניהו
• יאיר נתניהו
• שרה נתניהו