האם "הנערים" רדיקלית מדי לישראל?

דמיינו ש־HBO הייתה משיקה סדרה המתארת את האירועים הקשים של קיץ 2014, והיו מככבים בה שחקנים דוברי אנגלית: את היהודים מגלמים בריטים בהירים ומצוחצחי לשון ואת הערבים מגלמים שחקנים כהי עור, מצרים או הודים, שזורקים מדי פעם איזה "יאללה". זאת הייתה הביקורת העיקרית על "צ'רנוביל", המיני סדרה של הרשת, שהייתה אמנם מרתקת אבל גרמה לכולם לתהות למה המדענים מברית המועצות מדברים כמו ג'יימס בונד.

למרבה המזל, "הנערים" ("Our Boys"), שיתוף פעולה של HBO וקשת, לא סובלת מהבעיה הזאת. מדובר באנומליה של ממש: סדרה בינלאומית דוברת עברית וערבית, שצולמה בישראל ומככבים בה שחקנים מקומיים (שלומי אלקבץ, מיכאל אלוני, צחי גראד ועוד). היא נראית כמו סדרה ישראלית לכל דבר, רק באיכות ביצוע שתהלום את חותמת האיכות של HBO. יש בזה משהו מרגש, ו"הנערים" מהווה צעד נוסף של הטלוויזיה בפרט ושל התרבות האמריקאית בכלל בכיוון הנכון: לא לדבר על האוביקט, אלא לדבר עם מושאיו ולשמוע אותם.

"הנערים" (צילום: רן מנדלסון)

הסדרה בקושי עלתה לאוויר וכבר יש מי שרוצים למסגר אותה כמסוכנת או פוגענית כלפי הצד הישראלי, גם בלי לצפות בה באמת

זו בסך הכל הסדרה השנייה של הרשת שאיננה דוברת אנגלית (אחרי "החברה הגאונה") ואין בה שום זיוף או תחושה של זרות; נקודת המבט היא מקומית, וזה רק הגיוני כשהיוצרים הם חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. אלה לקחו על עצמם משימה קשה עד בלתי אפשרית: לגולל את אירועי קיץ 2014 בישראל שהובילו לצוק איתן, כשההודעה על חטיפת שלושה נערים ישראלים היא המאורע המחולל. החטיפה איננה מצולמת וגם לא הרצח האכזרי של מוחמד אבו ח'דיר. העיקר הוא האירועים שמתרחשים כתוצאה משתי הזוועות האיומות הללו – התסיסה הציבורית, התפילות ההמוניות, השמועות הזדוניות, הטיפול המשטרתי וחקירת השב"כ מאחורי הקלעים. ניכר שהיוצרים התעקשו להישאר מעוגנים ככל האפשר במציאות, בלי סנסציות, בלי תיאורי זוועה ובלי דמויות גדולות מהחיים של גיבורים או נבלים. טוב, אולי נבלים בעצם יש – נערי גבעות כה קיצוניים שהם כמו הצצה לאיד האפל והמודחק ביותר של החברה הישראלית.

מעניין איך היו מקבלים הצופים המקומיים את הסדרה אם היא הייתה עולה על המסכים לפני "צ'רנוביל", שזכתה פה להצלחה ענקית. ההשוואות בין שתי הסדרות כבר חוגגות ברשת, ובצדק. "הנערים" היא יותר טרו-קריים מסרט אסונות, אבל הצפייה בה דומה לתחושה המתקבלת בצפייה באסון מתרחש – מחניקה וכבדה, בייחוד עבור מי שזוכר היטב את האירועים שמתוארים בה. כמו ש"צ'רנוביל" דיברה על הקשר בין האסון הלאומי לטרגדיה האישית ועל ההשפעה של המדינה על הפרט, גם "הנערים" לא שוכחת בשום רגע שכל צעד של הדמויות שלה מעיד על משהו גדול יותר.

בין רגעי השחזור המתוסרטים משולבים צילומי חדשות אמיתיים מאותו קיץ אפל. קשה שלא לקשר בין הנאום של נתניהו, שמציג את עם ישראל ככזה ששואף לשלום לעומת הערבים צמאי הדם, לבין ההתעקשות של כוחות הביטחון שלא ייתכן שיהודים הם שרצחו והשחיתו את גופתו של נער חף מפשע. הדרמה הגדולה בסיפור לא נובעת רק מהזוועה שהתרחשה, אלא מהפער בינה לבין השכנוע העצמי העמוק של חברה שלמה ש"יהודים לא עושים דברים כאלה", כאילו אלימות מזוויעה כזו יכולה להגיע רק מצד אחד.

הניסיון של יוצרי "הנערים" להשאיר כמעט את כל הדמויות אנושיות ומעוררות הזדהות – רוצחים ונרצחים כאחד – היא רדיקלית. ההתעקשות שלא לדבוק בנרטיב אחד ולהציג אותו כצדק האולטימטיבי היא רדיקלית אפילו יותר, לפחות בישראל. היהודים לא מוצגים כקדושים וגם הערבים אינם קורבנות חסרי ישע, אבל מערכות החוק והשלטון כן מוצגות כחסרות אחריות או רגישות לרגעים. הסדרה בקושי עלתה לאוויר וכבר יש מי שרוצים למסגר אותה כמסוכנת או פוגענית כלפי הצד הישראלי, גם בלי לצפות בה באמת. ככה זה עם סיפורים מורכבים – כל צד יכול להתחבר למשהו, אבל גם להיפגע, וביתר קלות.

אם מנסים בכל זאת להתמקד בטלוויזיוני ולא רק בעקרוני, הסדרה סובלת מאותן בעיות שהפריעו לי ב"צ'רנוביל" (כן, שוב היא). הניסיון ליצור תמונת עולם רחבה ומרובת נקודות מבט ככל האפשר מקשה לעתים על החיבור הרגשי. הצילום הריאליסטי (כלומר, אף פעם לא לגמרי יציב ומהוקצע) והעשייה הישירה, ששום אלמנט בה איננו מתבלט, רק מחזק את התחושה הזו. מובן מאליו שהדרך הרגישה ו"הנכונה" ביותר לטפל בסיפורים שכאלה הוא לשאוף להגיע הכי קרוב לאמת. מהבחינה הזו הסדרה היא הצלחה גדולה, בטח בקרב צופים שלא מכירים את הסיפור. אם אתם מסוג הצופים שזה עושה להם את זה, כנראה שתצפו בכל עשרת הפרקים בשקיקה. אבל יש גם צופים, ואני בהם, שהדרך "הנכונה" מונעת מהם להתחבר באמת לסיפור – כי המציאות שמשוחזרת כאן זכורה לנו היטב מהמציאות עצמה.

← "הנערים", yes VOD;יyes EDGE, שישי (23.8) 22:00
HOT HBO, ימי שלישי 22:00 וב־HOT VOD
סלקום TV
פרטנר TV, ימי שלישי