הסוד של מיקי ברקוביץ' קשה לצפייה. ולא רק בגלל הדמנציה

בדיוק היום לפני שנה סיפר לי מי שבחר לספר לי שמיקי ברקוביץ' סובל ממה שהוא הגדיר "דמנציה מתקדמת". עשיתי בדיקה קצרה עם עיתונאי ספורט בכיר שאישר לי את הסיפור העצוב. שמרתי את הסיפור לעצמי. כמעט. בחרתי לשתף אדם אחד: את אבא שלי, המכביסט הכי גדול שהכרתי, אוהד שרוף שטס עם מכבי תל אביב למשחקים בחו"ל בשנות ה-70 והתיידד עם מיקי ומוטי, שהיו בני גילו. כמה ימים אחר כך התקשרה אליי אמא שלי נסערת: "למה היית צריך לספר לאבא שלך על מיקי ברקוביץ'? הוא לא ישן כבר שבוע". אבא שלי לא איבד שינה בגלל רכילות. המחלה של מ.י.ק.י האגדי הכריחה אותו להביט במשהו גדול ומפחיד הרבה יותר. עבור דור שלם של ישראלים, מיקי ברקוביץ' לא היה רק כדורסלן. הוא היה נעורים, ימי חמישי בערב, מדינה קטנה שמנצחת אימפריות ובעיקר ההבטחה שאם תהיה מוכשר, נחוש וחזק מספיק – תוכל להתגבר על הכול. אם זה יכול לקרות אפילו למיקי-מלך-ישראל, מה זה אומר על כולנו, פשוטי העם?

בשנה שחלפה מאז, "הסוד של מיקי" הפך לסוד די ידוע. אי אפשר באמת לשמור סודות במדינה הזאת, בוודאי לא כשמדובר באדם מפורסם שנעלם בבת אחת מהעין הציבורית. דווקא משום כך, הבחירה של משפחת ברקוביץ' לחשוף את מחלתו מול המצלמות של הערוץ הנצפה במדינה היא צעד אצילי כל כך – גם כלפי הציבור שכל כך אוהב אותו, וגם כלפי מיקי עצמו. זו אינה החלטה מובנת מאליה. ככל שעולה מהסרט "הסוד של מיקי ברקוביץ'" של ניב רסקין, ברקוביץ' כבר אינו נמצא במצב שמאפשר לו לתת הסכמה להשתתפות ביצירה כזאת. בני משפחתו נאלצו לקבל את ההחלטה בשמו, כפי שהם נאלצים כיום לקבל החלטות רבות אחרות בשמו. עובדה זו אינה הופכת אוטומטית כל חשיפה ללגיטימית. היא מחייבת את הסרט להצדיק את עצמו כמעט בכל רגע. ברובו הגדול, הוא מצליח לעשות זאת.

בסופו של דבר, מדובר בביקורת טלוויזיה – ומבחינה טלוויזיונית היו בסרט לא מעט בעיות אובייקטיביות. ראשית האכסניה. קשת 12 עשתה את מה שהיא יודעת לעשות עם חומרים כאלה, ועטפה אותם בהרבה פרומואים דרמטיים, ומילאה אותם בהפסקות פרסומות בדיוק ברגע הכי פחות מתאים (שזה, מבחינת הטלוויזיה המסחרית, הרגע הכי מתאים). זה מעצבן כשמדובר בסדרה מתוסרטת, זה כמעט לא אנושי כשיוצאים לפרסומות בדיוק כשמוטי ארואסטי מתפרק בבכי. איזה פער בין שחקן הנשמה הג'ינג'י הזה לבין מכונת הכסף של הטלוויזיה המסחרית הישראלית. אבל במקרה הזה צריך להפריד בין המעטפת לבין הסרט שבתוכה. הפרומואים אולי ניסו למכור תעלומה על "הסוד של מיקי", אבל הסרט של רסקין ביקש לספר אמת. ובתוך האמת הנוראית הזאת, רסקין הצליח לגרד אפילו יופי. כן, גם בחשיפה של סיפור טראגי כל כך אפשר למצוא יופי. הוא נמצא, למשל, בדרך שבה רסקין מתחבר למשפחת ברקוביץ' דרך ההתמודדות של אביו עם מחלת הפרקינסון. לא כדי להפוך את עצמו לגיבור נוסף בסיפור, אלא כדי להבהיר שהוא מכיר מקרוב את חוסר האונים של משפחה שרואה אדם אהוב משתנה מול עיניה. 

היופי של הסרט נמצא גם בכנות של שלי ברקוביץ', האישה החזקה הזאת, שמסרבת להציע לצופים תרחיש אופטימי שאינו קיים. "בוא נגיד שהיום שאני יותר מבינה את המחלה, אז אין הרבה מה לאחל", היא אומרת ברגע קשה במיוחד. "האיחולים היחידים זה שאם אפשר היה לגרום שזה ייפסק. שזה אולי מאוד קשה להגיד את זה, אבל זה הכי נכון". קשה לא לשמוע כאן אישה שכבר אינה מבקשת נס, אלא בעיקר סוף לסבל. כמה נדיר לשמוע כנות כזאת במצבים כאלה. אין הבטחה לנס, אין נאום מוטיבציה ואין ניסיון לשכנע את מיקי או אותנו שאם רק יילחם מספיק חזק, הכול עוד יסתדר.

היו בסרט עוד כמה רגעים יפים מאוד: קטעי ארכיון מעונת 1977 באיכות הכי טובה שראיתי (ועוד בצבע!), ההפתעה שהמשפחה עשתה למיקי בניו יורק – ובכלל כל רגע שבו מוטי ארואסטי הופיע על המסך. אבל באופן אישי הכי התרגשתי בכלל מסרטון ביתי שבו מיקי ברקוביץ' הגדול מצלם את בנו משחק כדורסל בחצר וצועק לו: "אתה תהיה ברקוביץ'!", כהומאז' לנשרק'ה מהמערכון של הגשש החיוור, שעליו גדלו דורות של ישראלים.

ודווקא כאן בולט אחד הדברים שהסרט עושה נכון: הוא מסרב להפוך גם את המחלה לעוד סיפור על "מיקי הווינר". כמה קל היה ליפול לקלישאה הזאת אפשר לראות בדרך שבה בחרו לסקר את הסיפור באתר i24NEWS.  בכתבה שעליה חתומים שרון ניסים ושני ויצמן נכתב כי ברקוביץ' "מנהל את ההתמודדות האישית שלו הרחק מאור הזרקורים" (כן, הוא נמצא במוסד טיפולי עם דמנציה, באמת מפתיע שהוא לא מנהל את ההתמודדות ב"רוקדים עם כוכבים"). בהמשך נכתב כי "נשאר לקוות שהווינר הגדול הזה יידע גם לנצח את הקרב הפרטי שהוא מנהל נגד המחלה". אז לא. מיקי ברקוביץ' הוא אולי גדול הווינרים שהיו במדינת ישראל, לא רק בספורט אלא בהכול, כמאמר הברודי. אבל את הקרב הפרטי הזה הוא לא ינצח, מפני שזה אינו קרב. מדובר במחלה חשוכת מרפא. שום נחישות, אופי של ווינר או קליעת ניצחון עם הבאזר לא ישנו את העובדה הזאת.

מטאפורת המאבק אינה רק קלישאה שגויה. יש בה גם משהו אכזרי. היא מרמזת שאם החולה לא ניצח, אולי הוא לא נלחם מספיק. כאילו למחלה יש כללים, כאילו שני הצדדים עלו לאותו מגרש, וכאילו כוח רצון יכול להכריע את התוצאה. אבל דמנציה אינה יריבה ספורטיבית, והתקדמותה אינה הפסד של האדם שחלה בה.

ברקוביץ' עצמו אמר בעבר שחלק מההצלחה שלו היה כרוך במזל. זו לא הייתה צניעות מזוייפת, אלא פשוט הכרה בעובדות. במקרה הזה המזל בגד בו, והוא לקה באחת המחלות האיומות שאדם יכול לקבל. מבחוץ, מספר 9 האגדי עדיין נראה מדהים, כמעט כאילו הוא יכול לעלות לפרקט גם מחר. כל זה עומד בניגוד שובר לב למה שמתחולל בתוכו. הניגוד הזה כל כך בלתי נתפס, כל כך שובר לב – וכן, כל כך טלוויזיוני.

הסרט על מיקי ברקוביץ' אינו מבקש מאיתנו להאמין שהוא עוד ינצח. זה בדיוק היופי שלו. אבא שלי איבד שבוע של שינה כי הוא הבין מיד את מה שהסרט הזה מבקש מכולנו להפנים: האליל שלנו הפך סופית לבשר ודם. ודווקא עכשיו, כשמתברר שגם "ארכיבישוף הניצחון" כפוף לאותם חוקי גוף וזמן כמו כולנו, הוא אנושי, פגיע וגדול יותר מאי פעם.