אבי מרזוק, 55, הוא יוצר ובמאי דוקומנטרי שגר בתל אביב כבר כ-30 שנה. בין עבודותיו נמצא גם הסרט "המלחמה האחרונה של נלסון", על רפי נלסון. בימים אלה משודרת בכאן 11 הסדרה שלו "לנסקי – הגנגסטר הציוני", על מאיר לנסקי והקשר שלו לישראל, ובמוצ"ש ישודר הפרק האחרון.
>> עוגן מעל הסנטר, ושפיות מתחת לאדמה. העיר של אפרת שלום דנון
>> יער פיות בלב תל אביב והשקט שנשאר בשוק. העיר של מעיין דר זיו
>> חלום הסנטרל פארק, חרדות שיער ואוצרות בשוק. העיר של ליעם פינטו

1.בריכת גורדון

אני מודה באשמה: אני גורדונאי. בריכת גורדון היא מיקרוקוסמוס של תל אביב, שמורת טבע קטנה של מי ים שאין כמותה בארץ. להגיע לשם זה טקס שאני לא מוותר עליו, 4-5 פעמים בשבוע, בכל עונות השנה. בשבילי זה ריסטרט של כמה שעות. אני יוצא משם בן אדם אחר. לפעמים אני מפנטז שיכריזו על גורדון כמדינה – מדינת גורדוניה.

2. החוף מול השגרירות

נולדתי ליד הים והוא חלק מרכזי מהחיים שלי. אני אוהב לברוח אליו, ולקח לי המון זמן למצוא את החוף שלי בתל אביב. התחלתי במציצים, נדדתי לחוף גורדון ולחוף מנטה ריי. לכל חוף יש את הצבע שלו ואת האנשים שלו. לפני כמה שנים מצאתי את הבית שלי בחוף שמול השגרירות האמריקאית. זה החוף שבו אני הכי מרגיש אני. לשבת על החול בלי מציל חופר, כיסאות ושמשיות, ולהביט מערבה לשקיעה – לפעמים זה מרגיש כמו החוף הכי מבודד בעולם.

3.ד"ר סעדיה

אני צמחוני, ואחד מאבות המזון שלי הוא פלאפל. פעם בחודש אני אוכל פלאפל, וד"ר סעדיה בקינג ג'ורג' הוא מלך הפלאפל הבלתי מעורער שלי. תמיד מקבלים אותך עם חיוך ועם פיתה של פלאפל ירוק, עשיר בתבלינים.
קינג ג'ורג' 45

4. שוק לוינסקי

קוראים לי אבי מרזוק ואני מכור לשוק לוינסקי. הריחות, הצלילים, האותנטיות. השוק הזה, שהוקם בידי עולי הבלקן, עם הזיתים, הדגים המעושנים, הבורקס, בתי המרזח הקטנים ודוכני התבלינים והפירות היבשים של הסורים והפרסים. כשאני יוצא לשם לקניות אני מרגיש שנסעתי בזמן, לקצת שנשאר מתל אביב של פעם.

5.פיקוק

זה הבר היחיד שלי, ובעצם הוא יותר מבר. זה המקום היחיד שאני יוצא לשתות בו בירה בעיר. הבר השכונתי שהפך למוסד. תמיד כשאני שם אני פוגש המון חברים וקולגות מהתעשייה, כולם מכירים את כולם, ואני מרגיש צעיר שם כי כולם בערך בגיל שלי.
מרמורק 14

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

אני לא אוהב את כל החלק של דרום אבן גבירול, מצומת קפלן עד צומת קרליבך-יהודה הלוי. לפני שהתחילו העבודות על הרכבת זה היה אזור שוקק חיים של מסעדות, חנויות קטנות ומספרות. לצערי, העירייה ונת"ע לא השכילו לשמור על האזור הזה, שהפך לבית קברות בלב העיר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
זה לא בדיוק מהזמן האחרון, אבל פסטיבל דוקאביב הוא האירוע המכונן של תחילת הקיץ, העונה הכי כיפית בשנה. עשרות סרטים נפלאים, מיטב הבציר המקומי ואווירה של חופש יצירה שמרוממת את הנפש. זה אי של שפיות במציאות המטלטלת הזאת. נכון שבשנים האחרונות הוא נפגע וכמעט נטול אורחים מחו"ל, אבל נקווה שבשנה הבאה כולם יחזרו לכאן ויראו איזו יצירה ישראלית מופלאה יש לנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפסנתר של אלון אהל בכיכר החטופים. אני אוהב את בית אריאלה ומגיע לשם המון כשאני עובד על תחקיר לסרט או לסדרה, לנבור בעיתונים ישנים ולחפש ספרים מאובקים. אני מאובחן כמכור למילים ולריח של ספרים ישנים. לפעמים אני מתאוורר בבית הקפה שצמח שם ומביט על הכיכר שנולדה אחרי 7 באוקטובר והפכה למוקד המאבק להחזרת החטופים. מה שנתן לי השראה לאורך כל התקופה היו ההמונים שיצאו להפגין למען השבתם. כשהכיכר התרוקנה נשאר שם הפסנתר שהוצב לאלון אהל. בכל פעם שאני עובר לידו בדרך לבית אריאלה, אני שומע את רוח המנגינה שמבטאת עבורי את הסולידריות שצמחה שם, ונזכר שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. אני מקווה שיום אחד הפסנתר ייכנס למוזיאון תל אביב.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מרגיש שאנחנו צריכים למקד את תשומת הלב שלנו כחברה בפגועי הנפש של המלחמה ובהלומי הקרב. הפציעה השקופה הזאת היא פצצה מתקתקת בחברה שלנו. במשך שנים היה נדמה לנו שאם לא נתייחס אליה, היא לא קיימת. ליוויתי הלומי קרב בסרט דוקומנטרי בשם "זעקה שקטה", אחרי "צוק איתן", והבנתי שאם לא מטפלים בזה בתשומת הלב הראויה, כולנו משלמים מחיר. חיילים שחזרו מהקרב, בני זוג והורים נשארים לא פעם לבד, ובעיניי המדינה עדיין לא עושה מספיק. למזלנו נכנסו לוואקום הזה עמותות שמנסות לתת כתף וקשב. "אחים לחיים", שתומכת בלוחמים פצועים בתהליך השיקום, היא אחת מהן ועושה עבודה נפלאה.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
האמת, דילמה קשה. האינסטינקט היה להרים לבת שלי אופיר, שסיימה שירות צבאי של שנתיים כמפקדת טירונים בבסיס מחווה אלון. אבל בסוף החלטתי לבחור במונים, פליט מדרום סודן ועובד קבלן שהוא "אב הבית" של כיכר הבימה. הוא מרוקן פחים, קוצץ את הדשא, שותל פרחים ודואג שהכיכר תהיה נקייה ומזמינה. הוא תמיד מחייך ואכפתי, והכל באהבה. הלוואי שנדע לקבל את התל אביבים החדשים האלה כחלק מהעיר שלנו ולגרום להם להרגיש בבית.

מה יהיה?
לזכותי ייאמר, אני פסימיסט מושבע, והמציאות – בוא נודה על האמת – גם לא מאכזבת. תמיד כשחושבים שיהיה גרוע, נהיה יותר גרוע, אבל נדמה שכבר הגענו לתחתית. לעיר הזאת יש פוטנציאל עצום להיות ברצלונה של המזרח התיכון: ים, מסעדות וברים ללא הפסקה, מזג אוויר מושלם ואוכל נפלא. תל אביב יכולה להיות גן עדן, רק שיגיע השלום שאני מאמין בו כל כך.