חלום הסנטרל פארק, חרדות שיער ואוצרות בשוק. העיר של ליעם פינטו

ליעם פינטו הוא שחקן, זמר ורקדן, שנולד, גדל וגר כל חייו בתל אביב-יפו. בשנים האחרונות שיחק בהצגות “הלהקה”, “מרי לו”, “כוח עליון” ועוד, כשבימים אלו מופיע במחזמר "פיטר פן", אותו מחזמר אהוב מ-1988 שחזר לבמות בגרסה חדשה (אך עדיו בבימויו של חנוך רוזן), עם לי בירן, משי קליינשטיין וששון גבאי, שרצה עכשיו במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב (כאן מוצאים כרטיסים). "זה המדור האהוב עליי", סיפר לנו ליעם, "אז רק חיכיתי שישאלו אותי איזה מקומות אני הכי אוהב בעיר". קדימה ליעם, זה הצ'אנס שלך.

>> לאפה של גייז ומסיבות מושלמות של כיתה ד'. העיר של דוד ורטהיים
>> חוף להבריז אליו, קול שופר ושדות שכבר אינם. העיר של נאוה צוקרמן
>> יין בגן הפסלים והמבורגר ששווה את הקלוריות. העיר של עידו שפיטלניק

1. פארק הירקון

בשנים האחרונות היה לי חלום לגור ב”סנטרל פארק” התל אביבי שלנו, והשנה הגשמתי אותו. עברתי לגור עם בת הזוג שלי ממש מול הפארק, ומאז אני לא מוותר על לפתוח שם כל בוקר. אני קם מוקדם ויוצא לקבל את היום בפארק, מתיישב על אחד הספסלים ועושה מדיטציה. גיליתי שיש שם אנשים עם רוטינת בוקר קבועה: חלקם עם הקפה, חלק במדיטציה או ביוגה, ויש כמובן את הרצים. זה מרגיש כמו יקום מקביל לעיר הסוערת שמסביב. הפארק משמש לי השראה בכל פעם שאני צריך רגע לעצמי, ובכלל אני אוהב ללכת בו לאיבוד. כששאלתי את הסובבים אותי מה בעיניהם “העיר שלי” – פארק הירקון היה קונצנזוס.

2. תיאטרון הקאמרי

ביום השחרור שלי מהצבא חציתי את הכביש של הקריה וניגשתי לאודישן בקאמרי ל”קורוס ליין”. זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שקיבלתי, והאודישן הראשון היה ריקוד. הייתי הכי גרוע בחדר. כולם היו שם רקדנים מקצועיים; לצורך העניין, כשכולם פנו ימינה – אני רקדתי שמאלה. אבל כנראה שבכל זאת זיהו את התשוקה שלי, ועברתי כמה שלבים עד שאמרו לי: “שמע, יש משהו, אבל עוד לא. בוא תהיה בקורוס”. וכך הייתי בקורוס של “קורוס ליין”. קיבלתי תפקידון של זה שלא יודע לרקוד (מאז למדתי!), וזאת הייתה העבודה הראשונה שלי בתיאטרון. כשסיימתי ללמוד משחק קיוויתי לחזור לשם, ובאמת בשנתיים האחרונות השתתפתי במספר הצגות של הקאמרי, ובימים אלו אני משחק ב”מי בעד” וב”פיטר פן”. ובלי קשר, הקאמרי הוא המקום לראות בו תיאטרון ולהישאב לחוויה.
שד’ שאול המלך 19, תל אביב

3. מספרת גזוז

כבר שבע־עשרה שנה שאני מסתפר אצל עוזי בטיש ממספרת גזוז – אצלו ורק אצלו. עוזי מלווה את חרדות השיער שלי (הגיוני, בהתחשב בכך שכל הגברים במשפחה שלי בלי שערה אחת על הראש), יש לו ידי זהב ואת הסיפורים הכי טובים בעיר. בכלל, גזוז היא הרבה מעבר למספרה. אתה יכול למצוא את עצמך נכנס שם לשיחה הכי מעניינת עם מישהו שבדיוק מסתפר לידך, ורק הרגע הכרתם. המספרה קיימת מ־1989, וזה בהחלט משהו שנדיר בעיר הזאת.
פרישמן 88, תל אביב

4. שוק הפשפשים ביפו

אמא שלי, אסנת בלקינד שפס, היא אמנית מוכשרת שהפכה את הדירה שגדלתי בה לארמון בזכות הכישרון שלה במציאת אוצרות בפשפשים. היא הייתה הולכת לשם בבקרים ומוצאת רהיטים או חפצים שאין סיכוי שמישהו אחר היה חושב לקנות, ומחייה אותם מחדש. היא העבירה אליי את האהבה לשוק הזה ואת היכולת לזהות את הפוטנציאל בפריטים שנמצאים שם.

5. סטודיו נעים סלמה

חדר הכושר הזה הפך לביתי השני. חדרי כושר תמיד הרגישו לי כמו טריטוריה זרה שלא באמת שייכת אליי, ולכן אף פעם לא התמדתי. הסטודיו הזה, מבחינתי, מפגיש אנשים שמעניקים לעצמם מתנה עבור הילד הפנימי שבתוכם, כדי לצאת החוצה ולהיות בחופש טוטאלי. הכרתי את הסטודיו כשגרתי ביפו, ובהמשך הצעתי את עצמי ללמד שם. אני תמיד מתלהב כשאנשים מגיעים לשיעור שלי, ובכלל כשאני מגלה שהם באים אחרי יום עבודה ארוך – כמעט כולם עובדים במקצועות שלא קשורים בכלל לתנועה – וכך משחררים אצלי את כל האנרגיה של סוף היום. בקיצור, ימי רביעי, בסניף סלמה, ב־20:30. תגיעו!
דרך סלמה 39, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

הגשר של קיבוץ גלויות, לכיוון איילון דרום. מדובר בקטע מאוד ספציפי – עם החומה הזאת מול תחנת האוטובוס שסוגרת עליי. בכל פעם שאני נקלע לשם אני מיד מרגיש חנק. ובלי קשר, אני חייב באותה הזדמנות להוציא רגע קיטור גם על השיפוצים הבלתי נגמרים ברחבי העיר. (שורות אלו נכתבות תוך כדי קדיחות, בפעם הראשונה, מתחת לבית).

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ראיתי את “אשליות מתוקות”, הסרט הצרפתי, בקולנוע לב. בשלב מסוים בסרט הרגשתי שהרגש מזדחל וצץ ממקום שלא הייתי מוכן אליו, וזה תפס אותי עם חוויה שנשארתי איתה כל השבוע. לכו לשם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התגלגלתי לקרוא את “לשבור את ההרגל להיות עצמכם” של ד”ר ג’ו דיספנזה. זה הפך להיות המדריך שלי בתקופה האחרונה, ובזכות הספר הזה הרבה אסימונים נפלו לי בנוגע לדפוסי ההתנהגות שלי ושינו את צורת החשיבה שלי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אמא שלי חולה בטרשת נפוצה, ועושה עבודה עצמית ניכרת בתחום הפסיכולוגיה החיובית ובבחירה להתיידד עם המחלה במקום להילחם בה. לכן הייתי רוצה לשים בפרונט כל ארגון או עמותה שחוקרים את המחלה, מקדמים מודעות אליה ומסייעים לחולים שזקוקים לתמיכה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חד־משמעית אייל פינטו, אבא שלי. היה לו בעבר עסק של אופניים, וראיתי אותו נלחם במה שהקורונה הביאה איתה לעסקים, ולאחר מכן גם מול עבודות הרכבת הקלה. ובכל אותו הזמן הוא לרגע לא ויתר. דרכו הבנתי כמה פייטרים הם בעלי העסקים הקטנים, כל אלה שנותנים לעיר את האופי והצבע שלה. היום, מתוך בחירה, הוא כבר בעסק אחר, ומכאן אני רוצה להרים לו, כי הוא ההשראה שלי (ולכל בעלי העסקים הקטנים!).