אפרת שלום דנון עושה דוקו פמיניסטי וחברתי, ובסדרה החדשה שלה "כסף משלהן" בכאן 11 היא נכנסת לעולם שבו עדיין שולטים בעיקר גברים. בין לבין היא בורחת לבריכה על הגג, רואה את הבנות שלה גדלות על רוטשילד ומרגישה תיירת בבראנץ'. זאת העיר שלה
אפרת שלום דנון היא במאית ויוצרת דוקומנטרית שעוסקת ביצירתה בנושאים פמיניסטיים וחברתיים. בין עבודותיה "החולמות", "חיים רגילים", "הפלה חופשית" והסדרה "הנבחרות". בימים אלה משודרת בכאן 11 "כסף משלהן", סדרה תיעודית בת שלושה פרקים שביימה, על נשים שהגיעו לצמרת הכלכלה הישראלית בעולם עסקי שנשלט עדיין ברובו בידי גברים. הפרק השני ישודר מחר, חמישי 27.8, ב-21:30 בכאן 11.
>> יער פיות בלב תל אביב והשקט שנשאר בשוק. העיר של מעיין דר זיו
>> בר למי שאוהב לשתות והפלאפל הכי טעים בעיר. העיר של ILU BIRDS
>> חלום הסנטרל פארק, חרדות שיער ואוצרות בשוק. העיר של ליעם פינטו
1. הבריכה על גג דיזנגוף סנטר
כבר יותר מעשור שהבריכה על גג דיזנגוף סנטר היא עוגן עבורי – המקום השמח שלי בעיר. קורונה, מלחמות, דרמות וסערות, אבל שם, מעל הסנטר האהוב וכשברקע נוף אורבני, אני תמיד מוצאת שקט. במהלך השנים נפתחו בעיר בריכות מטופחות ממנה, אבל אני נשארתי נאמנה לה.
2. שדרות רוטשילד
שדרות רוטשילד הן השכונה שלי. הבית שלי משקיף אל השדרה היפה בעיר, ומבחינתי הכול מתנקז אליה. כל המציאות הישראלית עוברת מתחת לחלון: מחאות והפגנות, חגים וחגיגות, רגעי שגרה וימי משבר. אלה גם השדרות שבהן הבנות שלי גדלו. פעם הן צעדו בהן כפעוטות, והיום הן חולפות בהן כנערות. השדרה השתנתה, הן השתנו וגם אני – אבל היא לא.
3. סינמטק תל אביב
סינמטק תל אביב הוא עבורי סוג של בית כדוקומנטריסטית. הפרמיירה הראשונה שלי התקיימה שם, באולם 1 הוותיק, אי שם בפסטיבל דוקאביב 2011. מאז היו בו עוד פרמיירות, שלי ושל חברים, ואין כמעט מקום אחר בעיר שדומה לו, ושאפשר לצפות בו בכל ימות השבוע ביצירה דוקומנטרית משובחת או בקלאסיקות קולנועיות שכבר לא מוקרנות על מסך גדול.
4. קפה 65
הבראנץ' של קפה 65 הוא בעיניי הכי מפנק, טעים ונדיב בעיר. זה מקום שמרגע שאני נכנסת אליו אני מרגישה בחופשה קטנה. ממש כמו תיירת בעיר שלי.
שדרות רוטשילד 65
5. הרכבת הקלה
כשאני צריכה לנסוע בעיר, אני הכי אוהבת לנסוע ברכבת הקלה. מבחינתי זה אי של שפיות – לרגע יש תחושה של מדינה מתוקנת, שבה אפשר לנוע ממקום למקום בקלות וביעילות.
מקום או תופעה לא אהובים בעיר
צומת קפלן בשעות העומס. עורק מרכזי שהופך למלכודת של פקקים אימתניים וכאוס תחבורתי בלתי נסבל. פעם נתקעתי שם בדרך לאירוע חשוב במשך יותר משעה, בלי יכולת להתקדם או להיחלץ. בייאושי התקשרתי למשטרה, ושם נאמר לי שהשוטרים כבר הוזעקו למקום והם בדרך – אלא שגם הניידת שלהם תקועה בפקק.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בהופעה של "איפה הילד" עם בתי בת ה-13. היה מרחיב לב לראות שרוק ישראלי זוכה לפריחה מחודשת בקרב קהל צעיר. היה מרגש לראות את הדור שהתבגר בניינטיז, כמוני, לצד נערות ונערים, צועקים יחד "מישהו שומע אותי?". וחמי רודנר? נשאר פרפורמר אדיר.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אולי זה נגמר" של הילה רוח מצליח לנסח עבורי משהו עמוק מהתחושה של התקופה הזאת – את הפחד והחרדה שהפכו לחלק מהיומיום, לצד הרצון להמשיך לחיות, לאהוב ולהאמין שעוד יכול להיות כאן אחרת. הילה רוח היא בעיניי אחת היוצרות המקוריות והמסקרנות שפועלות היום.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מיזם 5050 לשותפות ושוויון מגדרי של יעל יחיאלי, שפועל לקידום ייצוג שווה בכל מוקדי קבלת ההחלטות הציבוריים. יעל היא אקטיביסטית מדהימה, שממשיכה להיאבק ולהאמין בשינוי למרות הנסיגה במעמד הנשים. לקראת הבחירות, הפעילות של המיזם חשובה ודחופה מתמיד.
מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
לגילי, בן זוגי. משורר, קולנוען ותל אביבי מנעוריו ובנשמתו. האיש לקבל ממנו המלצה לחומוס הכי פואטי בעיר.
מה יהיה?
אחרי השנים האחרונות אני כבר לא מעזה להתנבא. אני רק מקווה שנדע לבחור אחרת – ולבנות כאן מציאות טובה, שפויה ושוויונית יותר.