>> בשנה האחרונה אבישי כהנא הוא המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב, אך לפני כן כיהן כסגן דיקן הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים, היה מנהל פסטיבל קולנוע דרום ושנים לפני כן, גם מנהל פיתוח התוכן של הסינמטק, כך שהוא בסך הכל חזר הביתה.

1. כפר שלם

חברים שלי כבר יודעים: אם לא יצאתי בשישי ואני קם מוקדם בשבת, אני נוסע לשם לסיבוב אופניים תמהוני. בבוקר של שבת, מזרח העיר וכפר שלם מרגישים כמו… ואללה, כמו כפר. בלי רחובות מסודרים, לפעמים יש סוסים, ויש שקט שאני זקוק לו כמו אוויר. מקום שהקפיטליזם עוד לא סיים לבלוע. וברור שגם זה רגע זמני, שכונה שעוד רגע משתנה לי.

2. גן צ’רלס קלור

הרבה לא יודעים, אבל הייתה שם מלחמה. מנשייה הייתה שכונה שנמחקה במלחמת 48’, מקום טעון, בלי זכויות בטאבו ועם היסטוריה שלא נעלמה, אלא שינתה צורה. ומה שיש שם היום הוא כמעט ההפך מאנדרטה: חיים, ים, אנשים, תנועה, נשימה. בלי מונומנטים כבדים שמקבעים מוות, אלא מרחב שמאפשר להמשיך. בעיניי, ואני יודע שלא כולם אוהבים לשמוע את זה, ככה צריך להתנהל פה. לא עוד גבעת התחמושת, אלא מקום שבו חוויות טובות הופכות לתשובה לזיכרון. חיים מעורבים ומעורבבים, עם שקיעה ואופק. זה לא מחיקה של נרטיב, וגם לא הטלת ספק בו, אלא מרחב לחלום מחדש.

3. הקאנטרי העלייה

על פניו עוד קאנטרי עם בריכה עירונית, אבל בפועל עבורי זה אחד המקומות הכי קהילתיים בעיר. יש שם רוב של יחידים ומשפחות קשת, נקודת מפגש מרכזית של הקהילה הלהט״בית. בשבילי, כהומו שמתבגר בתוך העיר הזאת, זה מקום נדיר שאפשר פשוט להיות בו: להרגיש לבד אבל לא בודד, להרגיש את הגוף, לנהל איתו דיאלוג, ולחזור אליו. יש שם גם מתח עדין בין חופש לגבולות, בין ציבורי לפרטי. מין הבנה שקטה בין אנשים. זה חלק מהקסם.
העלייה 28, תל אביב

4. סינמטק תל אביב

בשבילי הוא חלק מרשת של מוסדות תרבות בעיר שהם בית מיון לרגשות ובית הבראה לנפש. מקומות שאפשר להיכנס אליהם טעון לגמרי ולצאת עם איזו בהירות. הסינמטק הוא הדוגמה הכי מדויקת: הוא מתיר לכעוס, לאהוב, להתפרק דרך קולנוע. בתקופות כאלה זה לא מותרות. זה צורך. תל אביב יודעת להחזיק רגש דרך תרבות, וזה אחד הדברים הכי חשובים שהופכים אותה למה שהיא.
הארבעה 5, תל אביב

5. קפה קאנה

קפה קטן, אולד-סקול, מהסוג שלא סופר לך זמן ישיבה על לפטופ. יש בו משהו לא מתאמץ, לא “אינסטגרמי”, שפשוט נותן לך לנחות. בשבילי הוא מרגיש יותר תל־אביבי מהרבה מקומות אחרים בעיר.
פרנקל 56, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב קפלן.איכס. מכל הסיבות של הקושי שהוא מזכיר. אין שם צל, וזה מרגיש כמו רגע מדברי באמצע תל אביב – חשוף, קשוח, לא אנושי. ובתוך כל זה, לצידו יושבת הקריה, מתחם צבאי סגור. טירה זרה בלב העיר. יש שם נתק בין עיר חיה ונושמת לבין אזור שלא מדבר אותה ואיתה. זה מקום שצריך לחשוב עליו מחדש, ובעיקר לדמיין איך בעתיד אולי הוא לא יהיה נחוץ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״שדה 21״ של נהרין ובת שבע,שעלתה מחדש. לקחתי את כל המחלקה שלי לראות את זה. זו לא יצירה שמסדרת את הראש – להפך. היא מפעילה את הגוף, את העצבים, משהו מאוד ראשוני. יש בה אלימות, תשוקה, קצב שלא נותן לנוח. אבל דווקא בתוך זה קורה משהו, נפתח מרחב שמאפשר להרגיש בלי להסביר הכול. בתקופה כזאת, זה הרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות יחד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
“ואם פרידה” של דיקלה. אני איכשהו תמיד בתדר של פרידה, חי כאילו הכול עוד רגע יכול להתהפך. ודיקלה מזכירה לי שאפשר גם אחרת להישאר רגע, לתת לדברים להשתנות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מסעדת “לשובע” שלעמותת לשובע ברחוב צ’לנוב. אני מתנדב שם לפעמים בארוחות שישי בערב בדלת, ואז ממלצר, מפנה שולחנות, פחי זבל. אני ממליץ על זה מכל הלב. יש בזה משהו שמוחק רגע את הזמן: אתה נכנס לאיזה אוטומט, אבל אוטומט של תדר שמנקה לי את הבפכונו. במיוחד בתקופה כזאת, זה מחבר חזרה לבני אדם לחשוב על מזל גורל למי יש למי פחות.

מי התל אביבי/ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רעות ענבר. פרשנית פוליטית עצמאית ברשת. מחזיקה מציאות. מקורקעת, עם עיניים על הכדור. ישירה, בהירה, בסטייל – ואיכשהו גם לא מתנשאת. ויש על מה.

מה יהיה?
לא טוב, ואז טוב, ואז שוב לא טוב, ואז טוב. הכול חולף. וטוב שכך.

• העיר שלי
• סינמטק
• סינמטק תל אביב
• פארק צ'ארלס קלור
• כפר שלם