תצפית מופלאה לשקיעה ומקור אינסופי של אושר. העיר של ענת לוי

>> ענת לוי היא סופרת ועורכת דין, נצר למשפחת ביאליק. שנים התגוררה בעבר הירקון, בילדות במעוז אביב ולאחר שהקימה משפחה בשיכון דן, אך כשחלק מילדיה פרחו מהקן עברה לגור במרכז העיר ליד שוק הכרמל, ומאז היא חוגגת ומתלהבת מהשינוי. ברומן השלישי שלה, "איך לתרגם אהבה", היא עוסקת כמו בשני ספריה הקודמים בחקר האהבה, והפעם בניסיון להבין איך אפשר ליצור קשר כשיש קשיי תקשורת. זהו ספר שמחבר בין היפ הופ למוסיקה קלאסית, מתרגם את בוב דילן ומגלה שחיבור מוזיקלי יודע להתגבר על פערי השונות ושהיצירה מולידה יצר.

1. חוף הים

רצועת החוף של תל אביב היא מקור אינסופי של אושר עבורי. הצעידה לצד רחש הגלים היא מזור לנפש. כך אני פותחת את הבוקר שלי. בכל מזג אוויר. רסיסי המים המתנפצים אל הסלעים שוטפים מועקות, שובלי הקצף המתרוממים מרוממים את נפשי, והתנועה המתחוללת בתוכו מניעה גם אותי. הים של תל אביב נוכח בכל ספרי. הוא השראה גדלה עבורי והמקום שבו אפשר לפרוק בלי לדבר. אני אוהבת במיוחד את הגשר שמעל שפך הירקון, עם המגדלור והקפה המקסים שממוקמם בו. את הטיילת הנפלאה שבין חוף הצוק ועד הנמל, עם החלקים הפראיים ששמרו על הנוף הכורכרי והפארק החופי עם מרפסות התצפית שמהן אפשר להשקיף אל האופק, את הבארבי והאזור של נמל יפו עם סירות הדייגים, מתקני הספורט שמשובצים לאורכה כולל בריכת גורדון, ובעיקר את העובדה שיש בים יופי שאי אפשר לשבוע ממנו.

2. שכונת מעוז אביב

מעוז אביב היא שכונת ילדותי. בית הגידול שלי. סוג של קיבוץ עם בניני רכבת שנטועים בין מרחבי דשא שנדיר למצוא במרחב העירוני. אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו ובהסתכלות לאחור השכונה הזו עם הפשטות הצניעות והרווחה שניתן למצוא בשביליה הייתה מצע נפלא לצמוח בו. כילדה הרגשתי בטוחה להסתובב במשעולים הפנימיים, להגיע לבתי חברים, לשחק קלאס, גומי, גוגואים וחמש אבנים על המדרכות ומחבואים ועמודו בחצרות שבין הבנינים. שבט "הנשיא" היה הבית השני שלי שבו התעצבו חוויות נעורים, אהבות ראשונות, וחברויות שלקחתי איתי לכל החיים. במרכז המסחרי המיושן היו חנויות סידקית ופרפומריה שכבר קשה למצוא בעידן הקניונים, וגם אחת ממסעדות הגורמה הראשונות בארץ – נקטאר, שהכניסה אליו את ניחוחות צרפת ומעדנים שלא הכרנו.

3. שוק הכרמל

לפני שלוש שנים עברתי להתגורר ממש לידו. זו חוויה יומיומית. אני יודעת שרבים מגיעים אליו כאתר תיירות, שהמחירים כבר לא זולים ושיש הטוענים שהוא התמסחר ואינו אותנטי, אך עבורי הוא מקום תוסס, צבעוני מלא ריחות וטעמים, שהרעש שלו משקיט אותי והנגישות שלו מעניקה לי בטחון שכל הטוב הזה מצוי בהישג יד. אני נהנית לפגוש את הרוכלים, לבחון את הסחורה שהם פורקים מדי יום ומסדרים על הדוכנים, להחליט בכל פעם מה בא לי לבשל לפי המצאי היומי ולהנות מהזמינות לשפע הגדול שהוא צופן בחובו, שמייצר שובע פנימי. ההחלטה לעבור מהפרברים המנומנמים של העיר אל הלב הפועם שלה מפעימה את ליבי ומחדשת את זרימת הדם שלי.

4. רחוב ביאליק ובית ביאליק

בקצה רחוב ביאליק שהוא בעיני הרחוב היפה ביותר בעיר, עם בתי מידות מלאי הדר ויופי שמסתיים בכיכר שעל סיפה מצוי בנין העיריה הראשון, מצוי בית ביאליק שמתנשא מעל הרחוב וכבר מבחוץ אפשר להבחין בהילה שעוטפת אותו. ביאליק היה דודה של סבתי יהודית. אנחנו המשפחה הקרובה ביותר של המשורר הלאומי ואימי ניצה שטרן ואחותה רחלי קסטרל זכו לקבל בירושה את התמלוגים על יצירתו. יכולת הכתיבה שלי יוחסה לגנים המשפחתיים וכל ביקור שלי בבית הזה, עם הקיר הארגמני שעליו תלויות תמונותיו, מחזיר אותי לביתה של סבתי, ולסיפורים שלה על הדוד המפורסם שלה וגם ליצירות שלו שינקתי מגיל צעיר.
ביאליק 22 תל אביב

5. ספריות העיר בכלל וספריית מגדל שלום בפרט

אחד המקומות היפים ביותר בעיר הוא ספריית מגדל שלום. מקדש של ספרים ומרחבים של קריאה ולימוד שהכניסה אליו בשעת בין ערביים מאפשרת את אחת התצפיות המופלאות ביותר לכדור השמש הנמוג אל הים. באופן כללי אני מוכנה לגור בספרייה. גם בבית יש לי אוסף מכובד של ספרים, אך אני תמיד שמחה לפגוש ספרים, בין אם בספריה מסודרת כמו בית אריאלה, שבה השתתפתי כבר לפני למעלה מ-40 שנים בזמן שירותי הצבאי בסדנת כתיבה, ובין אם בחנויות או בספריות הרחוב. מאז שהוצאתי לאור את ספרי אני נוהגת לבדוק האם ספרי מצויים בהן. אני חייבת להודות שאני מאד שמחה על העדרם מהמרחב הציבורי, כי מבחינתי זה מלמד על כך שמי שקנו אותו מבקשים להותיר אותם ברשותם ולא להעביר אותם הלאה.
אחד העם 9 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אני לא אוהבת חניונים ציבוריים בכלל ובמיוחד לא את החניון של דיזינגוף סנטר, שיש בו תחושת מחנק עם ריחות בלתי נעימים וגם הוא מטיל עלי מורא. תמיד אעדיף לחפש חניה ברחוב גם אם מדובר במשימה סיזיפית על פני כניסה אל מרתפיו האפלים של חניון ציבורי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הצגת היחיד "ימח שמי" של יפתח אופיר בתאטרון תמונע, שלוקחת את סוגיית השואה ואת דמותו של הצורר היטלר, שכבר נטחנה עד דק ביצירות רבות, ומקימה מחומרי הבנין המשומשים הללו מחזה מקורי, מעודכן עכשיו ואחר. מצחיק ועצוב כאחד. זה מופע מרהיב, עתיר כישרון שבו יפתח רוקד, מנגן, שר, מחליף תלבושות ודמויות ובעיקר מצליח לגעת בלב ולעורר מחשבה.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "אורנה ואלה" הוא יצירה נפלאה שעוסקת בפרידה ממקום שהיה בית עבור מי שהקימו אותו, אך במידה רבה עוסקת בפרידה מהוויה שאינה קיימת עוד. בית הקפה של אורנה ואלה ברחוב שינקין העניק חוויה שכולה טעם טוב. גם במזון המופתי והעל זמני שהוגש בו וגם בשירות ובתפיסת האירוח. הסרט מציג את החיבור בין שתי הנשים שביחד גיבשו חזון ועבדו קשה כדי לגרום הנאה לאחרים עד שלא יכלו עוד והחליטו לפרק את הבית שלהן שהיה בית גם לאחרים, ולפרוש בשיא. לא פשוט להיטען בימים הללו בתקווה ולמצוא מקורות להארקה של כוחות נפש, אך הסרט שביים תומר היימן וערך רון עומר והזכרונות שהוא הציף בי, הזינו אותי באמונה שהטעם הטוב עוד יחזור לחיינו.

 

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט ארגונים שזקוקים לתרומות כדי לקדם פעילות חשובה. במקרים רבים מדובר בנושאים שבהם היתה אמורה לטפל המדינה אך למרבה הצער ההתגייסות האזרחית היא זו שמניעה את המהלכים הנדרשים לצורך קידומם. היה לא פשוט לבחור בארגון אחד, אבל אני חושבת שהכרחי גם כעת לתרום למטה להשבת החטופים. זו כרגע מטרת העל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רון חולדאי. ראש עיר שהפך את תל אביב למה שהיא. שמוכיח בכל פעם מחדש שיש לו חזון, עמוד שדרה, ויעדים וכוחות כדי להוביל אליהם. בעיני הוא הורדוס. כזה שמקים מפעל בניה מפואר וממלא אותו בתוכן שמחזיק בערכים של ליברליות, הומניזם, הכלה, ויודע להבחין בין עיקר וטפל. אני יודעת שאנשים אוהבים להתלונן על החניה ועל חפירות הרכבת ועל העובדה שהעיר הפכה להיות אתר בניה גדול, ואני בהחלט מסכימה שאדם צריך להבין שתפקיד ציבורי אינו קניין פרטי ויש חשיבות לחילופי גברי כדי לרענן ולחדש, אך בעיניי הניהול של העיר ורמת השירות שהיא מעניקה לתושביה הם יוצאי דופן והופכים אותה למקום המופלא ביותר על פני הגלובוס.

מה יהיה?
אני מקווה שעם החזרת החטופים נוכל להתחיל לעסוק בריפוי חוליי החברה, מיגור השחיתות השלטונית, השבת העיקרון הבסיסי שתפקידם של נבחרי ציבור הוא לשרת את הציבור ולא את עצמם, ושאם נלחם האחד בשני מבפנים אנחנו פוגעים בדבר היקר ביותר שיש לנו – המדינה שלנו שהוקמה על מנת שתשמש לנו לבית מוגן.