"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

את אוחנה (או איתי אוחנה בתעודת הזהות) הכרנו לראשונה כחצי הווקאלי בצמד "אוחנה וברקת", שב-2021 הוציאו אלבום בכורה שכשמו כן הוא, הגיע "משום מקום" והציג ראפ אוטוטיוני חכם, חד ולפרקים גם נושך. בהמשך הראפר מחיפה יצא לקריירת סולו עם מוזיקה הזייתית שדוחפת את גבולות הז'אנר לקצותיו, והופעות אנרגטיות ופרועות שסימנו אותו כתופעה יוצאת דופן בראפ העברי. מעבר לכך, מי שהאזין לשירים גילה צד נוסף – טקסטים המרמזים על היותו ראפר גיי. לפני כחודש הוציא בלייבל "רעש" את אלבום הסולו השני שלו, בעל השם הבלתי נשכח "הרגתי אותך בחלומות שלי", בו הוא מדבר בפתיחות וכנות על הקשיים והשריטות של לגדות כנער להטב"קי בישראל, ומשלים עם הילד שהיה. לקראת הופעת ההשקה השנייה של האלבום, שתתקיים מחר (חמישי, 23.7) בלבונטין 7, כתב עבורנו אוחנה טור מיוחד שמתאר את העבודה על האלבום, מסביר את התמות שבו ומספק הצצה לראשו של אמן שאנחנו מסמנים בתור הדבר הגדול הבא, לא רק בראפ, אלא בישראל.
>> זאת לא גלריה. זה לא בר ולא קפה. זה לא מועדון הופעות. זה מבצר
>> רגיש ומרגש: חנוך דאום נתן לשורדות הזנות את הבמה הראויה להן

השם של האלבום הזה, "הרגתי אותך בחלומות שלי", מרפרר לרגע בילדות שלי, בערך בגיל 15, בו עמדתי מול המראה ונשבעתי לעצמי שאם מישהו יגלה שאני אוהב בנים, אני באותו היום אפרד מהעולם הזה. כל כך התביישתי בזה, ועכשיו אני שם את זה הכי בוטה ועירום, בפנים של כולם. כמו איזה ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג.

רצה הגורל ואת המילים האלו התיישבתי לכתוב בחדר של אחותי, בבית של ההורים, זה שהיה החדר שלי בזמנו. בחדר הזה הכל התחיל. בחדר הזה הפכתי מילד לנער לגבר, בחדר הזה אכלתי סטלות ראשונות, עשיתי אהבות ראשונות, ניסיתי, התנסיתי, נשברתי ונבניתי מחדש. אחלה סגירת מעגל. כשחושבים על זה, גם האלבום הזה הוא בעצם סגירת מעגל עם אותו הילד המבולגן והמבולבל שהייתי באותו החדר. אותו הילד שרצה לרקוד על כל החתונות, ושיאהבו אותו כולם.

אני זוכר איך יום אחד היו פה כל החברים לטורניר פיפא עד שעות הבוקר, ויום אחרי זה גיליתי את המיניות שלי – עם בת, ואז עם בן – ואז ניסיתי להבין מה לא בסדר בי. אני יודע שהקללה והברכה הכי גדולה שלי היא שתמיד הייתה לי הבנה וחמלה לכולם, לכל צד וכל ציבור פה במדינה. מבחינתי כולם צודקים, כולם טובים ובעיקר כולנו קורבנות של המציאות, אבל כשעוצרים רגע להקשיב לצד השני ומנסים לפחות להבין, אז או שרואים הכל, או שמפתחים איזה פיצול אישיות חריף. ואני מרגיש איפשהו באמצע.

הזיכרון הראשון שלי ממר אופק עבוד זה איך שרפנו ארבע שעות על ללכת מכות עם איזה ביט חצי ג'אזי, ורק בסוף, בחצי שעה האחרונה לסשן, יצרנו את "מולוטוב", שזה בעיניי מסכם את התהליך שלנו הכי טוב. הלכנו הכי רחוק, ניסינו כמעט כל סאונד וכל סגנון שיכולנו לחשוב עליו, נלחמנו ממש בשיניים, ובסוף הרגעים הכי יפים הם אלו שהתגנבו לחדר ויצרו את עצמם. ידענו שאנחנו רוצים לעשות פרויקט שייקרא בשם "הרגתי אותך בחלומות שלי", ושיהיה בו את השירים "מולוטוב" ו"ילדימתים" – אבל חוץ מזה, חושך מוחלט. מעבר לכישרון והיכולות הבלתי נגמרות של האיש הגאון הזה, הוא לא דופק חשבון ויגיד לך הכל בפנים. גם אם זה ירסק אותך לרגע, אתה יודע שזה רק מקדש את היצירה.

מדי יום חמישי נפגשנו, ונתנו לאיזה רגש להוביל אותנו, כל פעם קצת. מדי פעם יואב (הלא הוא הראפר/מפיק שאיי) היה נכנס, ומשלים את החתיכה החסרה. מה לא עברנו שלושתנו? אני חושב שנוצר בינינו חיבור כל כך עמוק, שזה מה שאיפשר לי להיחשף ככה בלי להתבייש מכלום. כשישבנו אצל שפריר לעשות את המיקסים, אופק אמר לי "וואלה אחי, אם הייתי הומו הייתי מתחתן איתך". החרא הזה ריגש אותי ברמות. 

עוד דבר ששיחק תפקיד זה שבישלנו את זה על אש קטנה. אף אחד לא ישב לנו על הראש, תמיד נתתי לשוביק (מנהל הלייבל "רעש") תאריך סופי, ותמיד זה נדחה – אבל כולנו ידענו לסמוך על התהליך, להבין שיש פה משהו גדול. אני זוכר לילות שעשינו שיר שעד הבוקר כבר שנאנו, כי אסור להתאהב ברעיון. אני מודה שלא היה תמיד כיף לעבוד על זה כמו שכיף לנו להאזין לזה עכשיו, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ההפך.

בכנות, מבחינת הכתיבה של האלבום, ניגשתי לזה קצת כמו מישהו שמת כבר. אולי זה היה בגלל ה-7 באוקטובר, שגרם לי להתבייש בעובדה שנשארתי בחיים, ואולי זו היתה פרידה די מכוערת ממערכת יחסים של מעל שנה שהשאירה אצלי לא מעט שאלות, וגרמה לי לחפש את עצמי בתוך תהום של סטוצים וסטלות. זה בעיקר היה זה שלא מצאתי אלבום בעברית שמדבר את זה. 

החלטתי שאם יש לי אויב אחד בחיים האלה, זו הבושה. זה משהו שמלווה בערך כל נער גיי בעולם, וזה הופך להרגל מאוד מגונה. אני לא חושב שיש לי חבר אחד, ובטח לא קרוב משפחה, ששיתפתי באמת עד הסוף מה עובר עליי. תמיד שנאתי את הצורך להסביר את עצמי, ויותר את הצורך לתרץ למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג. אני רק זוכר שפתאום חצאי דברים היו יוצאים ממני ברגעי זעם בשעות מאוחרות או תחת השפעה, והכל היה שבור ולא ברור. אתה לא רוצה לשתף כי אתה רגיל להתבייש ולהסתיר, וזה משהו שהופך למנגנון. אבל שמה, מהמקום הזה, כותב בן אדם שהוא כבר מת – כי עדיין יש רצון לספר ולהיזכר. כי אם לא תעשה את זה אף אחד לא יידע. חברים הכי טובים, אחיות שלי, ההורים שלי ואחרים כאילו זכו לראות לתוכי לראשונה רק אחרי שהאזינו לאלבום, והאמת שזה הוריד לי את כל האבנים מהלב.

יחד עם זאת, אולי האתגר הכי מרכזי שהתמודדתי איתו בכתיבה היה לקחת את הסיפורים הכי אישיים וספציפיים שיכלתי לחשוב עליהם בנוגע לחיים שלי, ולכתוב עליהם באופן שכל אחד יוכל להזדהות איתם. ממש ללכת מסביב לזה. אני לא מעוניין שרק מי שכמוני ישמע את זה ויגיד "אה איזה מגניב". בדיוק כמו שאני לא מת על המצעד גאווה בתל אביב, ותמיד העדפתי את זה של ירושלים – מבחינתי איפה שיש התנגדות יש התקדמות. מה גם שכולנו מרגישים את אותן רגשות, רק בנסיבות אחרות. אני מאמין שככה אתה יכול להגיע לכל לב שתרצה.

תמיד צחקנו ששורה כמו "הייתי מתפלל רק שלא יעמוד לי עכשיו" תהפוך למימ בטיקטוק, אבל מה שקיבלתי בסוף זה תמונות סלפי של ראפרים חברים בוכים באוטו כשהם מאזינים לאלבום, וזה שלח אותי לחשוב. אבל הבנתי ששברתי איזו תקרת זכוכית רק כשהתחלתי לקבל תגובות מאנשים שלא נמנים עם קהל ההיפ הופ בארץ, בלשון המעטה, ומצאו בית במילים שלי. כל אחד עובר משהו גדול בחיים שלו, והצלחתי אפילו קצת לעזור לו עם זה, זה משהו שחונק אותי מרוב רגשות. לא אכפת לי אם זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה מסוג הדברים שמזכירים לך למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

הכי מרגש אותי שאני התמודדתי עם כל כך הרבה לבד, ועכשיו איכשהו הצלחתי לגרום לאיזה ילד או נערה להיות פחות לבד עם עצמם. זה למה באתי לעולם הזה, וזה למה לא הרגתי את אותו הילד אז. לדעתי זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בהיפ הופ, וטוב שכך. היפ הופ בעיניי תמיד היה יותר שפה מאשר ז'אנר, ואתה יכול להשתמש בשפה הזאת כדי להגיד מה שבא לך. ויש משהו בהיפ הופ שהוא אינסופי, שתמיד יקום. משהו חדש, משהו מוזר, משהו שונה שיתפוס אותך. אני מת על זה.

אנשים לא יודעים שעבדנו על זה קשה, ממש קשה. היו ימים שלמים באולפן שלא נכתבה בהם מילה, ואם נכתבה אז נמחקה. על כל צעד קדימה הלכנו שלושה אחורה. לא יודעים על המשברים, על החרדות ועל הייאוש. ישנתי לילות באולפן בלי אפילו מברשת שיניים, ובבוקר הסתתרתי ברכבת מהבושה. שנייה לפני שהגיעה ההצעה להצטרף ל'רעש' הייתי על סף הצטרפות לאיזה קורס היי טק אקראי. אבל זה היופי, זה השיעור שלומדים. זה מה שאבא שלי תמיד אמר לי – "מרה ההתמדה אך פירותיה מתוקים".

אני מאמין בבורא עולם ומאמין שהכל קורה מסיבה מסוימת. הוא נותן לנו מה שאנחנו יכולים לסחוב, ואנחנו צריכים לומר תודה על הזכות, לצאת ולחיות. החיים קצרים מדי וכלום לא מובטח לנו, ואני חושב שעברתי המון בחיים שלי, אבל היכולת שלי להביע את זה במילים גרמה לי להבין שעברתי את כל זה רק כדי שהבאים אחרי לא יצטרכו לעבור את זה גם. נראה לי שזה התפקיד שלי, ואני עף על זה. תהיו מוזרים, תמצאו משהו שאתם משוגעים עליו ותשתגעו עליו עוד יותר, תרשו לעצמכם להיות מורכבים, להיות הפכים. זה הצבע שלכם, וזה הכי גאנגסטה.