מחוסלים: קשת 12 ורשת 13 חגגו את החיסול בקטאר – רק בלי החיסול

נתחיל מהסוף: נכון לשעה שבה נכתבות שורות אלה, עדיין לא ברור מה יהיו התוצאות של החיסול הגדול – אותה תקיפה אתמול אחר הצהריים של כוחות צה"ל על אדמת קטאר, שכוונה נגד בכירי חמאס שיושבים שם. יכול מאוד להיות שכשתקראו את הטקסט הזה, הפעולה הוכתרה בהצלחה – ושורת הרוצחים השפלים (אין לי שם אחר כלפיהם) אכן נאספה אל הגיהנום שמגיע לה. אבל כשמסתכלים על החדשות בישראל ואיך שהן הגיבו לאירוע הזה – נראה שזה כמעט לא משנה.

ליממה הזאת היה קונטקסט ברור – שנטוע עמוק ביממה של שלשום. יום שני ה-8.9, שהחל עם רצח ששת הישראלים בפיגוע בירושלים ונמשך עם היוודע מותם של ארבעה חיילי צה"ל בג'באליה, היה בפשטות יום מדכא. יום חסר אופק, יום שבו רבים מאיתנו שקעו בייאוש טוטאלי – שמתחבר לתחושת חוסר התוחלת שמלווה את המלחמה כבר חודשים ארוכים. אז איך ממשיכים לקיים את הריטואל? הרי לכם הטוויסט בעלילה. הפורקן. הנקמה שחיכיתם לה, סרט ההמשך שבו הגיבור סוגר חשבון עם הנבל. "החתונה האדומה". חיסול חסמב"אי, גדול מהחיים, בשושו מוחלט, שבו בבת אחת מחסלים את כל צמרת חמאס בקטאר. ניצחון מוחלט מול כאב מוחלט. ה"זבנג" שאולי אחריו גמרנו. סוף הסופים.

אחר הצהריים, נדמה היה שהטוויסט הזה מגיע. זה התחיל כמו כל "ימי החיסולים" שהכרנו בעבר מהמקרים של יחיא סינוואר וחסן נסראללה. זה תמיד מתחיל באיזשהו "פיצוץ מסתורי", אחר כך מגיעים המקורות הישראליים וממקדים, הגרפיקות נשלפות מהארכיונים ומעל הכל – הנראטיב. "האם X חוסל?", נשאלת השאלה וסביב נזרקים הדיווחים הסותרים, עד שמגיעה ההודעה הרשמית – שנותנת את האות לאופוריה. חיסלנו. סגרנו את החשבון הישן.

וכשמסתכלים על השידורים אתמול – נדמה שלפחות ב-12 וב-13 רצו מאוד ללכת בלי ולהרגיש עם (או להפך). הם חגגו את האירוע משל היה חיסול (כולל התמונות של כל אותם בכירי חמאס חוגגים ב-7.10), רק בלי החיסול עצמו. לא היתה אף עובדה ממשית שהעידה שאכן קרה הדבר – אבל כל המסביב כבר היה שם. הפרשנויות ליום שאחרי, הטקסטים הדרמטיים של קושמרו ("חאלד משעל לא היה שם", הוא אמר בפתיח למהדורה, "אבל גם אליו עוד נגיע"), פרומואים שמבטיחים את "כל הפרטים על החיסול בקטאר" – וכמובן מוריה וברקו, שקפצו את הכריש עם קליפ קופצני על רקע השיר "חרבו דרבו" של נס וסטילה וההבטחה "כל מי שחיסל, כל מי שתמך – כל כאלב ביג'י יומו".

אלא שבמציאות, הבסיס שעליו נוצרה אווירת ה"חיסלנו" היה די רעוע. אישור רשמי לא היה לכך שמישהו מצמרת חמאס חוסל – כאמור, עד שעת כתיבת שורות אלה. מה כן היה? אלון בן דוד שדיבר על "ביטחון בצה"ל שהפעולה הסתיימה בהצלחה", אוהד חמו שסיפר על "ארבע גופות שהגיעו לבית החולים המרכזי בדוחא" (כן, כששולחים פצצות כל כך חזקות, כנראה שמישהו ימות מזה), עמית סגל שכבר חילק את הכתרים על הפעולה בין המוסד לשב"כ, שברי אינפורמציה מפה ומשם – אבל שום דבר החלטי, כפי שהיה בחיסולים המוצלחים הקודמים.

זאת שוב הוכחה לעד כמה החדשות עובדות בתחום הרגש – ופחות בתחום היבשושי והמרובע של העברת מידע. כי גם החדשות, כמו הנפש הישראלית הממוצעת, שיוועו לחדשות טובות כלשהן. מאחר ואין אפשרות להביא את הקליימקס הרגשי בנושא החטופים (והסיכוי לשחרר אותם, כנראה, לא התחזק כתוצאה מהפעולה הזאת – בין אם היא מוצלחת או לא), קיבלנו את התחליף שהוא הנקמה – הראש המשופד של חליל אל חיה, או מוסא אבו מרזוק. התחושה שהצלחנו לסגור את המעגל – ואולי גם לעשות צדק רגשי עם הטראומה הנוראית ההיא מה-7.10, לפני כמעט שנתיים.

אבל האמת הפשוטה היא שאת הטראומה ההיא – הדבר היחיד שירפא הוא חזרת החטופים. ואחרי כל ה"ח'רבו דרבו" בסוף זו השאלה שרטטה – לפחות אצלי בלב: מה איתם? האם אחרי המהלך הזה יהיה סיכוי שמשהו משם יתקדם? גם בקטע הזה, היו המון רגשות ומעט מאוד עובדות. גם המהדורות התמסרו לפרטים החשאיים מאחורי הפעולה, ופחות בשאלה איך זה לוקח אותנו הלאה – איך זה פותר את הפצע האמיתי בלב של רוב הצופים? איך האירוע המאז'ורי הזה – בין אם קרה או לא קרה – פותר את הבעיה הכי גדולה שמונחת לפתחנו?

זאת היתה המשימה האמיתית של החדשות, בעולם נורמלי. לנסות ולסדר לנו את הראש – להסביר לנו מה קרה, ולנסות לבאר מה הולך לקרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם נורמלי, אנחנו חיים בישראל של 2025 – ובעולם הזה, המהדורות בעיקר היו שם כדי לנסות ולחבר אותנו לחוויה רגשית. לא היה כאן אמוציות של חזרת חטופים, ולא היה כאן פיתרון או איזושהי דרך לעתיד טוב יותר. החיבור היה לכעס ההוא – הגולמי, שיצא מכולנו ב-7.10. לתחושת הבגידה והעלבון האמיתיים ששררו בתוכנו ביממה ההיא, וברצון לראות את "עצרת הדין" – כמאמר המבצע – מתרחשת.

שני אנשים בכל זאת בלטו לטובה, לפחות בעיניי. אחד היה אהוד יערי – שממשיך לעשות עבודה טובה ביכולת לברור את המוץ מהתבן, לספר מה חשוב ובעיקר להביא את האמינות למסך (בניגוד לכל מי שמסתמך על קומוניקטים – בין אם זה מלשכת רוה"מ, דובר צה"ל או דיווחים סותרים ערביים, אף אחד מהם לא גורם יותר מדי אמין); והשנייה הגיעה דווקא בסוף היום.

רעות ענבר, הפעילה האינטרנטית שמוכרת לכם בעיקר אם אתם שמאלנים, התארחה אצל "אברי ושרקי" – ונדמה לי שמכל הקקפוניה שרצה חצי יממה בערוצים השונים, היא זו ששמה את האצבע על הנקודה הנכונה. היא דיברה על כך שאין באמת על מי לסמוך. שבכל התיאטרון הגדול הזה שחיינו בתוכו, בין קטאר לארה"ב לישראל לעולם הערבי לאיראן, אין גורם אחד שאפשר להסתכל עליו ולנסות להבין מה לעזאזל קורה במציאות. התחושה היא שאף אחד מהגורמים הללו לא מספיק אמין, ולא מספיק בצד שלנו, כדי שנוכל לדעת ממנו איפה אנחנו לעזאזל חיים. מה אמיתי, ומה פייק.

הדבר העצוב הוא שזה מה שבדיוק אני מצפה מהמהדורות. כולנו חיים כבר כמעט שנתיים בתוך ערפל די סמיך – ומחפשים לנסות ולהבין את המצב. לראות אופק – לאו דווקא חיובי, אלא סתם לדעת לאן הכל הולך. והתחושה היא שאף אחד לא עושה מאמץ להפיג את הערפל הזה – לא הממשלה, שעסוקה בספינים ובהשמצות; לא הצבא, שעד שהיה בו גורם אמין שתיווך לנו את המציאות, הוא הוחלף בדו"צ קצת יותר נוח לשלטון; ולמרבה הצער, גם לא התקשורת – שעסוקה בקליפים וגרפיקות ופחות בניסיון להגיד לנו לאן הולכים.

יכול להיות שבכירי החמאס הארורים אכן חוסלו. יכול להיות שלרגע אחד, גם בלב שלי יהיה פורקן מסוים מהרצון הברור לראות קצת צדק בתוך המציאות המזעזעת הזאת. אבל אחרי האבל של ה-8.9, והכמעט אופוריה של ה-9.9, ב-10.9 אנחנו ממשיכים לגשש את דרכנו קדימה. ועדיין מחכים לאיזה שובל של אור שיבקע מתוך הערפל בחושך.